מול חופי דור נתגלו כבר 17 ספינות טבועות, אולם על פי הערכות נטרפו כאן ב-5,000 השנים האחרונות יותר מאלף ספינות. קורט רווה ומושיקו בכר, דמויות מיתולוגיות בפנתיאון הצלילה הישראלי, מפעילים יחד את מועדון אקווה דור, הנושק לאחד החופים היפים בארץ.
השניים מבטיחים צלילות מרהיבות ולא רק בגלל השרידים הארכיאולוגיים

מאת נירית שירי

היזמים שהקימו את ריף הדולפינים באילת מבינים באטרקציות ימיות. עובדה: הפרויקט שלהם באילת משגשג ופורח. עם ההצלחה (והכסף) גבר גם התאבון והם החלו לשלוח זרועות תמנוניות למקומות נוספים. תחילה באילת עצמה (מועדון מרינה דייברס) ובהמשך גם לים תיכון, לשמורת חוף דור.
צלילות אצלנו בים התיכון? צוללים ישראלים שחזרו ממלטה, קרואטיה, איי יוון וקפריסין כמעט תמיד נאנחים בצער, כאשר הם נזכרים כי כולנו יושבים סביב אותו ים תיכון. הים אותו ים אבל יש הבדל אחד ענק: שם הוא צלול ונקי עם ראות מעולה, ואילו אצלנו, עדיף לרדת לאילת. האמנם? לא ממש.
מושיקו בכר, מדריך צלילה בכיר בקבוצת הריף, חבר לקורט רווה, ארכיאולוג ימי ואגדה מהלכת, ויחד הם מנהלים מועדון צלילה, שיושב ליד אחד החופים היפים בארץ, אם לא היפה שבהם. מקום שכדאי להגיע אליו רק כדי להתבונן בשלושת האיים שנטועים במפרץ ומזכירים את מלטה, בחול הנקי שמזכיר את איי יוון ובמים הצלולים שמזכירים את סיני. לא להאמין: אנחנו מצויים ברצועת החוף הישראלית של הים התיכון, במקום שבו עד היום נתגלו שרידיהן של 17 ספינות עתיקות. משולש ברמודה הישראלי וגן עדן לארכיאולוגים מקצועים, לחובבי ארכיאולוגיה או לכאלה שרוצים להיכנס לתחום.
מועדון אקווה דורה נפתח לראשונה בשנת 1998 על ידי קורט רווה. שלוש שנים אחר-כך, בפברואר 2001, חברו אליו אנשי קבוצת הריף. לצד ההשקעה הכספית בציוד (אפילו צוללת הביאו לכאן), נקבעה חלוקת עבודה. רווה אחראי על האטרקציה הייחודית במועדון: קורסים והשתלמויות בארכיאולגיה ימית. בכר, יליד מושב דור הסמוך, הוא מנהל המועדון והאחראי על בית הספר לצלילה.
קורט רווה נולד ב-1951 למשפחה נוצרית בהולנד וב-50 שנותיו הוא התגלגל בלא מעט מקומות, וכמה מהחוויות שעברו עליו יכולות לספק כמה תסריטים הוליוודיים.
אביו היה מפקד תחנת המשטרה בעיר הנמל הצבאית דנהלדר, וקורט גדל על סיפורי הגבורה של מצילי האוניות ("ייתר", בהולנדית), שנקראו לעזרת האנשים שספינותיהם טבעו בים. כבר אז החל הרומן המתמשך שלו עם ספינות טרופות.
חוף הים והצי ההולנדי היו תבנית נוף ילדותו, אבל הוא חלם דווקא על יערות. כשהיה בן עשר, שלח מכתב לרשות היערות הקנדית, והציע להם את שירותיו כפורסט ריינג'ר. אגב, הקנדים התייחסו בהבנה למכתב והוא קיבל מהם חוברות מידע. קורט הצעיר עדיין לא ידע שמוטיב היער ילווה את חייו וינתב אותם למקומות, שאז עדיין כלל לא חלם עליהם.
אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים, הוא למד במשך שנה באקדמיה של הצי ההולנדי, ולאחר מכן התגייס לכוחות נאט"ו. חלק ניכר מהטירונות עבר עליו ביערות של מערב אירופה.
בתחילת שנות ה-70 הוא נשלח לשרת בכוח נאט"ו ביערות האמוזנס בדרום אמריקה. הוא שירת שם שנתיים, ועם שחרורו מהצבא החליט להישאר באזור. הוא נרשם לקורס טיס של חברת KLM ההולנדית, למד להטיס מטוסי ססנה והצטרף ליחידת הצלה אזרחית שעסקה בחילוץ אנשים שאיבדו את דרכם במעמקי היערות.

אבודים ביער
שם, בלב היער הטרופי, נרקם סיפור האהבה שלו עם ישראל. הרומן הזה עתיד להביא אותו להקים את ביתו על חופו של נמל עתיק (קיבוץ נחשולים, ליד דור) למרגלות הכרמל - חורש במושגים אירופיים, יער על-פי התקן הישראלי. אבל על כך בהמשך.
ומעשה שהיה כך היה: יחד עם פריץ, חבר הולנדי, המריא קורט לטיסה מעל הג'ונגלים. המטוס התרסק, והשניים מצאו את עצמם תועים ביער במשך ימים. "הסתובבנו ימים רבים בג'ונגל, בלי לדעת איפה אנחנו נמצאים ואיך אנחנו מחלצים את עצמנו", הוא נזכר. "היינו על סף ייאוש, ובאחת הפעמים - כאשר ישבנו לנוח - פריץ ראה שחרטתי מגן-דוד על המצ'טה, הסכין הגדולה לפינוי שבילים מצמחיה. סיפרתי לו שלמשפחתי יש שורשים יהודיים ומצד אמי יש לי קרובי משפחה בישראל. החלטנו שאם נצא בחיים מההרפתקה הזאת, ניסע יחד לישראל".
במעמקי הג'ונגל, התוכנית להגיע לישראל נראת הזויה כמעט כמו הסיכוי לשרוד ביער. לבסוף, קורט השליך את עצמו לנהר שורץ תנינים, והזרם השוצף סחף אותו לכפר מיושב. שם הוא הזעיק את כוחות החילוץ ויחד איתם הוא חזר להציל את פריץ.
דרכיהם של פריץ וקורט נפרדו לשנה, והקשר חודש בשיחת טלפון שבמהלכה נזכרו בנדר שנדרו: להגיע לישראל. שלושה ימים אחר כך, במאי 73', כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור, הם נחתו בשדה התעופה בלוד.
באחד הטיולים בארץ, הגיעו השניים לחוף דור ופגשו קבוצה של מתנדבים הולנדים מקיבוץ נחשולים. קורט התאהב במקום, הצטרף למתנדבים ונשלח לעבוד בשדות הכותנה. בינתיים פרצה מלחמת יום כיפור, וקורט מצא את עצמו מאריך שוב ושוב את שהייתו במקום, בלי לדעת שהוא עתיד להקים כאן את ביתו.
את רעייתו ענת, שממנה התגרש אחרי 17 שנה, הוא פגש בתחנה המרכזית בחיפה. השניים הקימו את ביתם בקיבוץ נחשולים והביאו לעולם שלוש בנות: דור-לי, לילך ועפרת. "ישראל הפכה להיות המדינה שלי", הוא מספר, "ולכן גם התגייסתי לצה"ל ושירתתי במשך שנים במילואים כחבלן".
בחיי היום יום הוא מצא את עצמו מבלה יותר ויותר מתחת למים בחיפוש אחר עתיקות. על-פי חשבונו, לאורך 5,000 שנות ההיסטוריה הימית של ארץ ישראל, טבעו לאורך חופי הארץ לפחות חמש ספינות בשנה. בחשבון פשוט, המדובר ב-25 אלף ספינות. לדברי רווה, רק ברצועת החוף שליד דור טבעו במשך השנים יותר מאלף ספינות.
קורט החל לשמש כפקח ימי באגף העתיקות בשנת 1975, והחזיק בתפקיד במשך 15 שנה. בנוסף, הוא למד לתואר שני בחוג לציווליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, קנה ידע מקריאה של מאות ספרים בנושא, אך את עיקר השכלתו הארכיאולוגית רכש בשטח, מתחת לפני המים. הודות לעיניו החדות, כמעט בכל צלילה הוא מצא משהו מהכבודה של ספינות העבר ומהציוד שלהן. פעם זה כד עותמני ופעם זו חרב ממלוכית, פעם זו מנורת שמן הלניסטית ופעם זה קנקן פניקי, פעם זה עוגן רומאי ופעם זה אקדח מצבאו של נפוליאון.
את הפריטים האלה הוא כינס בבניין שבמשך שנים עמד עזוב במרכז קיבוץ נחשולים. הבניין, המזגגה, נבנה על ידי הברון רוטשילד בשנת 1891 כדי לשמש כמפעל לבקבוקי זכוכית בעבור היקבים בראשון-לציון ובזכרון-יעקב. אולם המפעל, שאותו ניהל מאיר דיזנגוף, לימים ראש עיריית תל-אביב, כשל ונסגר זמן קצר לאחר הקמתו. כיום המפעל לשעבר משמש כמוזיאון לארכיאולוגיה ימית.

לרוץ בחוטיני
מועדון אקווה דורה הוא מעין שלוחה של אוניברסיטת חיפה, המעניקה את חסותה המקצועית לחפירות המתנהלות במקום בפיקוחו של רווה. בקיץ האחרון הם עסקו בחשיפת שרידיה של ספינה כנענית שטבעה מול חופי דור. בין החופרים היו גם כאלה שנחשפו לראשונה לארכיאולגיה הימית, לאחר שלמדו בקורס לארכיאולוגיה ימית באקווה דורה. המדובר בקורס בסיסי בן יומיים מלאים (450 שקל כולל מיכל ומשקולות), שבמהלכו לומדים להכיר את יסודותיה של הארכיאולוגיה הימית. בהמשך, מציע המועדון קורסים מתקדמים יותר.
קורט לוקח אותנו לסיור קצר במועדון. מראה לנו את המקלחות המסודרות (נא לשלוח לשם להשתלמות כמה מבעלי המועדונים באילת), מספר לנו שהמועדון ממוחשב להפליא (כל מי שצלל כאן מקבל מידע שוטף בדואר אלקטרוני על הפעילויות ומצב הים) ואז הוא לוקח אותנו לחדר אחורי, שם הוא מאחסן כמה פריטים שרק באחרונה שלה מהמים. אנחנו מתבוננים בכמה כלי זכוכית ממלוכים, בוחנים שבר חרס כנעני ושואלים אותו מהו החלום הרטוב שלו.
קורט מחייך: "נפוליאון, אחרי שנכשל בנסיונו לכבוש את עכו, עבר כאן עם ספינותיו בדרך למצרים. הוא היה מוכה, עייף ומושפל וביקש להגיע לאלכסנדריה מהר ככל האפשר. כדי להקל על הספינות, הוא הורה להשליך חלק מהנשק הכבד לים. מצאנו שרידים מאותו ארסנל, אבל התותחים הגדולים מברונזה, טרם נמצאו. אם אני אמצא אותם, אני מבטיח לרוץ בחוטיני מאקווה דורה עד זכרון-יעקב".

הספינה של ישו
בשנת 1982, כאשר הכנרת עדיין היתה מלאה, מצא מוישל'ה לופן, דייג מקיבוץ גינוסר, כמה מטבעות זהב רומיות. הוא הזעיק למקום את ידידו קורט רווה, שצלל לעומק וגילה שרידים של סירה.
"זיהיתי מיד שהמדובר בספינה בת כאלפיים שנה", מספר רווה. "יחד עם עוד כמה אנשים, בלי תקציב ועל חשבוננו, חפרנו מתחת לסירה, חילצנו אותה מהמים ובישלנו אותה במשך עשר שנים בחומר שעוותי מיוחד בטמפרטורת של 60 מעלות".
כיום מוצגת הספינה במוזיאון של קיבוץ גינוסר והיא נחשבת לאחת האטרקציות הגדולת בגליל, הודות לקביעתו של האפיפיור, כי המדובר בספינתו של ישו.

להצטרפות לאלפי מנויי מגזין ים לחץ כאן
רק 26 ש"ח
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן