תקריות ה"התאבדות ההמונית" של לווייתנים הפכו כבר מזמן לתופעה מסוקרת, אך עדיין בלתי פתורה. מחקרים חדשים מעלים את האפשרות כי הרעשים והפעילות המוגברת של מכשירי סונאר צבאיים בימים ובאוקיינוסים, משפיעים לרעה על יצורי הענק המופלאים ועל חבריהם היונקים הימיים האחרים ומשבשים את מנגנוניהם הטבעיים

מאת נדב לוי  צילום עמוס נחום

ב-17 בספטמבר 1960 חתמה סוכנות החלל האמריקאית על חוזה לחקר הדולפינים, כחלק ממחקר בהדברות בין בני אדם ל"מינים אחרים" העשויים לחיות על כוכבי לכת רחוקים. המחקר שנערך על ידי ד"ר ג'ון לילי, החל במיאמי שבפלורידה. כעבור 12 שנים הכריז הצי האמריקאי על מחויבותו להגן על היונקים הימיים. אבל, במקביל לתיאוריות היפות ו"שומרות הטבע", התברר כי במסגרת חקר היונקים הימיים, מבצעים לעתים מדעניו וחוקריו של הצי, בעת שהם עוסקים בפיתוח מערכות סונאר חדשניות, כמה וכמה ניסויים לא כל כך תמימים.
מפרסומים שמאחורי הקלעים עלה כי המדענים ניסו לבחון את השפעת מערכות הסונאר על שמיעת היונקים הימיים ועל התקשורת העל-שמעית שלהם. הנושא תועד ונחקר רשמית באמצעות חקיקה שהובילו ב- Marine Mammal Potential Act - (MMPA), והוחלט לעגנו בחוק. בחודש מאי 2003 ביקש הצי במפתיע לשנות את החוק לטובתו הוא, למגינת לבם של המדענים וחובבי הלווייתנים והדולפינים. הצי ביקש להתיר לו להמשיך את השימוש ביונקים ימיים למטרות צבאיות - החל משילובם במחקרים סיסמיים ועד למבחנים בדבר כושרם וכישוריהם לסייע לצבא באמצעות ניסויים בכלי-נשק חדשניים, שכמובן יכולים גם להשפיע עליהם לרעה.

נפלטים לחוף - ומתים
אבל, לא צריך ללכת רחוק, לחפש ולחשוף ניסויים סודיים, כשכל שצריך לעשות הוא לבחון מה קורה במים ביום יום. סברה רווחת היא כי פעילותו הימית של האדם במדיום הימי משפיעה - ולא לטובה - על חייהם של אורגניזמים ימיים רבים, ביניהם היונקים הימיים שעמם נכללים הלווייתנים.
הספר "יונקים ורעש" שיצא לאור בסאן דייגו ב-1995, מלמד כי הרעש הגובר באוקיינוסים משפיע לרעה על פעילותם החברתית של לווייתנים הנעזרת ב"תקשורת פעימות" שכונתה "שירת לווייתנים". תקשורת זו שבין היונקים הימיים האינטליגנטיים מסייעת להם בניווט ובאיתור טרפם (מזונם). העדויות הללו מלפני שנים אחדות הצביעו על כך שהלווייתנים מנסים בבירור להימנע מהרעש באוקיינוסים שמקורו באדם, ומתרחקים ממנו עד לטווחים של עשרות קילומטרים לפחות.
אחת הדוגמאות לאי-יכולתם של לווייתנים להתמודד עם הקשיים הגוברים באוקיינוסים, באה לידי ביטוי שוב ושוב ב"התאבדות המונית של לווייתנים" בחופיו של אי, או ביבשה כלשהי - תופעה המכונה "החפה". במקרים אלה שאינם נדירים עוד, קבוצות שלמות נזעקות להיחלץ לעזרה, לנוכח קריאות מצוקה של אחד הפרטים בקבוצה שטעה בכיוון, או עלה על שרטון, לרוב בקרבת איים, ואז מנסים רבים מהם לעלות אל החוף, ומתים. תופעה זו, שכונתה גם "התאבדות המונית" של לווייתנים באה לידי ביטוי בכך שאלה שמנסים לעזור, מסתבכים בעצמם, ומתים בגלל שאינם יכולים לשוב על עקבותיהם (סנפיריהם) אל האוקיינוס הפתוח. לא פעם הם מסתבכים אפוא בגלל אורח חייהם החברתי המחויב לעזרה הדדית בין הפרטים, ואלה העולים אל החוף אינם מסוגלים לחזור ממנו אל הים הפתוח.
מקרים מעין אלה אירעו לא מכבר בשלהי חודש יולי 2003 עת 51 לווייתני-נווט, שאורכם הממוצע כ-4 מטרים ומשקלם הממוצע כ-800 קילוגרם נפלטו לחוף במפרץ קייפ קוד במסצ'וסטס, ארצות הברית. כ-300 בני-אדם הגיעו לחוף המבודד, לסייע בהשבתם של הלווייתנים "שעלו על שרטון" לים. להצלתם הם הניחו סדינים רטובים על הלווייתנים כדי לקרר את גופם, וילדים מילאו דליים במים ושפכו אותם על גבם. כ-20-15 בני אדם היו נחוצים להשבת כל אחד מהם, אך בדרך-כלל חיכו לגאות, שסייעה לדחוף אותם בחזרה לים. למחרת נפלטו לחוף כ-40 קילומטרים מזרחה כ-40 מהם. נודע כי צוותי ההצלה שהתגייסו שנית להשיבם אל הים נואשו מהם וויתרו על המאמץ משום שגילו שרוב הלווייתנים חולים, או נתונים במצב קשה מדי.
במקרה שני, נפלטו שתי להקות לווייתנים לחופי דרום-מזרח פלורידה ב-18 וב-19 באפריל 2003. מומחים ניסו שוב להתחקות ולהבין מהי הסיבה לכך, אך עד מהרה, לקראת השקיעה, מתו 5 מ-32 פרטים שנפלטו לחוף. מאמציהם של מתנדבים, חלקם תיירים שהזדמנו למקום, סייעו להותיר את האחרים בחיים. הביולוג הימי קווין קירש מהמכון לחקר הימים בארצות הברית, אמר לעיתונאים שהלווייתנים נחלשו במהירות. בלווייתנים הנתונים במצוקה הבחינו לראשונה דייגים לפנות בוקר, והם שהתריעו על כך לרשויות. אורכם של הלווייתנים הפעם היה מ-6 ל-8 מטרים, ומשקלם נאמד בשניים עד שלושה וחצי טונות. הם נצפו בלהקות של עד לכ-50 פרטים.
לאחר שמתנדבים, חוקרים ואחרים, החלו לסייע להם נראה היה תחילה כי הם מתאוששים, והם אף שבו ללב הים, אך רבים מהם נפלטו לחוף שוב, הפעם כשהם מדיפים ריח חריף המעיד אולי על תסמיני מחלה שטרם נקבע אז מהי בדיוק.
מומחים טענו בזמנו, ששתי הדוגמאות הללו של החפת לווייתנים לחוף, יום אחר יום, מעידות שייתכן ורבים מהם גוססים. באותם ימים לא הבינו המדענים עדיין מהו הקשר האפשרי בין היסחפותם המסיבית של הלווייתנים אל החוף לבין השימוש של חיל הים האמריקאי במערכות סונאר צבאיות רבות-עוצמה. הסיבה: הוכחות לכך בדמותם של אינספור לווייתנים גוססים הנסחפים אל החוף בעת קיומם של תרגולי ותרגילי הסונאר, היו עד אז מזדמנות ולא שיטתיות די הצורך.

גורמים לחירשות
היה זה כתב העת המדעי היוקרתי "סיינס" (מה-26 בינואר 2001, עמ' 276) שפרסם לראשונה מאמר שקרא תיגר על אינספור מכשירי הסונאר הפועלים באוקיינוסים. היה זה הגורם הראשון שהזהיר למעשה מפני פגיעה ביכולתם של לווייתנים לשמוע, העלולה לשבש את פעילותם הנורמלית ואורח-חייהם הספונטני. מחקרים אחרים הראו זה מכבר בצפון הרחוק כי חיפושי נפט ופעולות פיתוח של בני-אנוש משבשים את שמיעת התחשים בקרבת חופים, כמו באוסטרליה או בפלורידה, ואפילו הדוב הלבן נפגע מהרעש הגובר הפוגע ברביית האימהות במאורותיהן. מידע נוסף בנדון, התפרסם שנית, גם הפעם שוב ב"סיינס", כרך 300, עמ' 1487-1486, מה-6 ביוני 2003.
זו גם הסיבה מדוע בקשתו המתחדשת של הצי האמריקאי לסייע לו במימון ופיתוח דגמי סונאר חדשים, עוררה במהרה את זעמם של מדענים הממתינים לעתים במשך שנים ארוכות למתן אישורים למחקרים בים. החוקר סקוט קראוס (Kraus) מבוסטון, למשל, ממתין מזה כשנתיים לאישור פשוט כדי בסך הכל ליטול דגימות שומן מלווייתנים, על-מנת שהדבר יאפשר לו לצאת ולצלם את "הלוויתן הנכון" (ששמו בלנה שחורה) בצפון האוקיינוס האטלנטי.
במחקר חדש אחר שנעשה באוניברסיטת מישיגן, בהשתתפות חוקרים ישראלים, והתפרסם ב- Journal of Neuroscience - בתחילת יוני 2003, בדקו מדענים בראשות הפרופ' הישראלי יהואש רפאל, את נושא ההתחרשות של קביות (חזירי-ים) בגלל פגיעות באוזן. יכולת השמיעה של יונקים, גם ימיים וגם תת-קרקעיים, נחקרה בעבר, והראתה כי במבנה תקין של תאים מיוחדים באוזן הפנימית, יש שלוחות דקיקות דמויות שערות על פניהם. מסיבות גנטיות או, בעקבות אירועים סביבתיים, כמו זיהומים באוזן, חשיפה ממושכת לרעשים חזקים, ואפילו חשיפת-יתר לתופעות לוואי של תרופות, ואולי בגלל הזדקנות, נהרסים תאי השערה, ונגרמת התחרשות חלקית עד מוחלטת משום שתאים אלה אינם מסוגלים להתחדש.
באוזן נורמלית, מכות תנודות גלי הקול בעור התוף, וממנו עוברות לנוזל הנמצא בתוך מבנה דמוי שבלול באוזן הפנימית. כשהנוזל בשבלול נע, הוא גורם לתנודה של השערות בתאי השערה המחפים על פנים השבלול. בעקבות זאת, שולח תא השערה אות עצבי המגיע לאזורי השמע במוח. תדירויות שונות של גלי-קול גורמות לתנודת שערות באזורים שונים של השבלול, וכך נוצרים צלילים שונים. הרס תאי שערה, או פגיעה בהם, מונעים מהאותות העצביים המתאימים להגיע למוח, שאז השמיעה נפגעת. האם זה מה שקורה גם ללווייתנים? בשלב זה טרם התקבלה לכך תשובה נחרצת למרות שפע הנימוקים והאזהרות.

בעיות דה-קומפרסיה לווייתניות?
בהעדר מחקר שיטתי על היונקים הימיים, שחלק נכבד מהם מצוי בסכנת הכחדה, החליטו לנסות לזהות מה יכולה להיות הסיבה האפשרית להיסחפות לווייתנים אל החוף. לשם כך השתמשו בנטילת דם ובדיקות שונות אחרות שנערכות תדיר ללהקות לווייתנים גוססים שהתגלו בחופי צפון-אמריקה ובאזורים אחרים בעולם. דוגמה כזו היא המחקר האחרון, שבו נבדקו 10 לווייתנים שנסחפו לחופי האיים הקנריים ב-2002 בעת שהתנהל שם תרגיל ימי בינלאומי, שבו השתתפה ספינה אמריקאית אחת. מאמר חדש שפורסם על כך לאחרונה ב-10 באוקטובר 2003, בכתב העת המדעי היוקרתי "נייצ'ר", מבוסס על הניתוחים לאחר המוות של אותם עשרת הפרטים.
החוקרים כתבו שהם הצליחו לזהות מחלה הדומה לדה-קומפרסיה (חוב חנקן) כסיבה האפשרית לכך שלפחות חלק מהלווייתנים הנסחפים אל החוף, סובלים מהסונאר הצבאי, וכי ניתן להאשימו במותם. מהמחקר עולה כי בגופם של כל לווייתני האיים הקנריים שנבדקו נמצאו בועות רבות ברקמות ובכלי הדם. עובדה היא כי אותו דבר קורה לרוב גם לצוללים בני-אנוש העולים מהר מדי לקרבת פני המים לאחר שצללו לעומקים ניכרים.
האירוע הזה משך תשומת-לב רבה בעולם עוד לפני הפרסום החדש. במהלך בשנת 2003 הגישו פעילי שימור סביבה תביעה לבית-משפט בקליפורניה, בניסיון למנוע מחיל הים האמריקאי להמשיך בתהליכי פיתוח מערכת סונאר חדשה יותר ובעלת טווח גדול יותר. חיל הים האמריקאי הדגיש, להגנתו, כי הוא משתמש בתצפיתנים מיומנים ושיטות שונות אחרות, כדי להגן על הלווייתנים, וסרב לקבל ולהפנים את תוצאות המחקר ומסקנותיו. דובר חיל הים האמריקאי, אף טען כי "מחקרים קודמים לא הצליחו לחשוף הוכחות למחלת דה-קומפרסיה".
ואולם, ד"ר פול ג'וזף, המחבר הראשי של המחקר, הנמנה עם צוות חוקרי האגודה הזואולוגית של לונדון, הפריך את דבריו, וטען, שהיווצרות הבועות הללו בלווייתנים היא קטלנית ומיידית. ג'וזף אמר כי אין ספק שהדבר עלול לגרום להם למצוקה ולהיחלשות, וייתכן בהחלט שכל אלה חברו יחד ו"סייעו" להם לטעות באופן פטלי, ולהיסחף אל החוף. המחקר החדש קורא תיגר על ההנחה המקובלת, לפיה, היונקים הימיים אינם יכולים לסבול מדה-קומפרסיה. אך חשוב מכך, אמר ז'אן-מישל קוסטו, המנהל את "אגודת עתידם של האוקיינוס" בקליפורניה: "הדבר אף מדגיש את קציר הדמים שיכולים לגרום אותם מפגעי רעש לבעלי החיים הימיים".
מהמחקר החדש עולה בבירור עובדה ידועה, והיא, שנשימת אוויר דחוס ממיכל כמו זה שנושאים אותו צוללים, גם בעומקים שאליהם מגיעים צוללים חובבים, גורמת להתפרקות גזים, ובעיקר חנקן, ולהצטברותם בדם וברקמות. אם הצוללים שוהים במים בעומק רב מדי, לפרקי זמן ממושכים מדי, ועולים מהר מדי (לפני המים), הצטברות החנקן יכולה להפוך לבועות עם ירידת הלחץ. הבועות חוסמות את זרימת הדם ופוגעות ברקמות. אם הפגיעה חמורה מספיק, יכול הדבר לגרום למוות. לדברי ד"ר ג'וזף, לא היה ברור כל-עיקר כיצד נגרמת תופעה זו ללווייתנים וליונקים ימיים אחרים. אולם, הוא ציין שידוע כי אצל לווייתנים חלולי-חרטום, ומיני דולפינים שנוטים להיסחף אל החוף, בעת הפעלת מערכת סונאר בסמוך אליהם, נמצא ברקמות שלהם רמות גבוהות למדי של חנקן. לפי תיאוריה אחת, הסונאר הצבאי שפועל בדציבלים גבוהים, גורם להיווצרות הבועות, משום שהוא מבהיל את היונקים הימיים (ואולי גם עופות ים צוללים כמו פינגווינים), וגורם להם לעלות מעומק הים במהירות רבה מדי. לפי תיאוריה אחרת, האותות האקוסטיים גורמים במישרין ולא רק בעקיפין להיווצרות בועות ברקמות ספוגות החנקן.

סונאר קטלני
המחקרים החדשים בתקופה האחרונה מחזקים אפוא פרסומים משיקים בתחום המעידים כי אחד הגורמים העיקריים, אם לא הקטלני ביותר ביניהם, בשיבוש יכולתם של לווייתנים לנווט את דרכם בים, הוא השימוש המוגבר בסונאר צבאי.
אלמנט הרעש (הגובר בים) דווח לראשונה על ידי מדענים מ- MIT ומאוניברסיטת קורנל בארצות הברית שטענו כי בחלק ממעמקי האוקיינוסים מגיעה רמת הרעש לזו הקיימת במקומות הרועשים ביותר בניו-יורק. היו שהשוו את הדבר לצלילי התבקעותם של קרחוני-ענק באנטרקטיקה, או לצלצולן המתכתי של אסדות קידוח נפט בים הצפוני. בצפון האוקיינוס האטלנטי, למשל, נמדדו יותר מ-100 דציבלים - כמו הרעש בצמתים האורבניים בשעות העומס. ויברציות שמקורן בשדות הנפט בים הצפוני פולטות רעש שעוצמתו מגיעה לכ-180 דציבלים בעוד שהאוזן האנושית סובלת רק כ-120 דציבלים. מידע חסוי שפורסם באחרונה על קליטת רעשי הים על ידי צוללות הצי האמריקני, העלה כי הרעשים החזקים ביותר בים נבעו מפעילות אסדות קידוח וספינות.
לאחרונה איששו את הדבר בכך, ששירת הלווייתנים מגיבה באופן דומה גם לרעשי הסונאר שמושמעים לרוב באוקיינוסים. במאמר קצר וחדשני במגזין המדעי היוקרתי "נייצ'ר" מה-22 ביוני 2003, נקבע כי נמצא קשר ברור בין קליטה מסיבית יותר של צפצופי הסונאר ותצפיות (והקלטות) אמפיריות שמעידות על התארכות שירת בני הלווייתן גדול-הסנפיר (Hampback Whale) (Megaptera boops), המשנים את שירת החיזור שלהם בהשפעת פעילות סונאר. משערים שהם אף מאריכים את שירת החיזור בגלל הצורך להתגבר על הרעשים הניכרים בים.
עובדה זו ורבות אחרות אינן מבשרת טובות בנוגע להמשך מחקרי הרעש באוקיינוסים והשפעתם על יונקים ימיים. הרעש הגובר באוקיינוסים ופעילותם של מכשירי סונאר, כך עולה, אכן מזיקים לאוזניהם של היונקים הימיים, ובמקרה של הלווייתנים אף מביאים, כנראה, למותם. כעת לא נותר אלא לקוות שכל אותם גורמים הפועלים להגנה על בעלי החיים, יתאחדו וישלבו כוחות בהגנה על טבע שהולך ונכחד.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>