את ימיו הראשונים בצילום תת-ימי העביר ג'פרי רוטמן, אחד מהצלמים התת-ימיים המובילים בעולם, במים הקרים והעכורים של צפון האוקיינוס האטלנטי. מאז בילה אלפי שעות מתחת לפני הים - החל ממפרץ מיין, דרך ריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה וכלה באיי אירלנד, והכל כדי לצלם... כרישים

מאת: דורון ברקת

ג'פרי רוטמן, 57, הוא ללא ספק אחד אחד האנשים היותר מעניינים שיצא לי לראיין בשנים האחרונות. יש בו שילוב של מדען מעבדה גיקי, הרפתקן נוסח אינדיאנה ג'ונס וצולל נועז שצולל על גבול היכולות. בעוד שרוב הצוללים קובעים את זמן התחתית שלהם לפי כמות האוויר, או לפי טבלאות הדקומפרסיה, רוטמן קובע את זמן התחתית שלו – לפי כמות התמונות שהספיק לצלם באותה צלילה.

באחת מהביקורות, שקראתי על עבודותיו, כתב המבקר כך: "בקרב עמיתיו הצלמים, אוהבי הטבע, והצוללים באשר הם, מיוחסת לשם "ג'פרי ל. רוטמן" מידת כבוד ויראה נכבדה מאוד. כה קשה הוא תחום מומחיותו וכה גדולה היא שליטתו בו". ובאמת, עבודותיו פורסמו בספרים ומגזינים רבים ברחבי העולם, והוא אף חתום על חמישה ספרים מצליחים. בין התארים הרבים להם זכה רוטמן, ניתן למצוא את ה"הצלם התת-ימי של השנה" של ה-BBC וגם את המקום הראשון בתחרות העיתונות היוקרתית, שמממן "איגוד העיתונות והצילום של אמריקה" והאוניברסיטה לענייני עיתונאות של מיסורי.

בתור צלם תת-ימי ותיק, מה השאלה שהכי הרבה אנשים במהלך הקריירה שלך שאלו אותך?

"כאשר אנשים מגלים שאני צלם תת-ימי, הם תמיד שואלים את אותה שאלה: אתה לא מפחד מכרישים? איך אתה נזהר מכרישים? והתשובה שלי היא תמיד אותה תשובה: קפצו עם המצלמה ישר למים, בלי יותר מדי שאלות!

כרישים הם בין מושאי הצילום החמקניים והקשים ביותר - בניגוד לסטראוטיפ שלהם, כטורפים רעבי דם שלא מפחדים מהאדם. למראה המוזר של צולל הלבוש חליפת צלילה ואפוף בענן של בועות, רוב הכרישים עושים פניית פרסה ומסתלקים מהמקום. כך שלצלם כמותי, שמעוניין למצוא כריש מעניין כדי לצלם אותו, מזל, התמדה וסבלנות הם הגורמים המרכזיים. את צילומי הכרישים הטובים שלי השגתי לאחר אלפי שעות של ישיבה וציפייה מתחת למים, במשך 25 השנים האחרונות".

אם כך, אז כיצד בכל זאת הצלחת להשיג צילומים כל כך טובים? במילים אחרות – מה הסוד שלך?

"עם השנים למדתי, ששעות רבות של 'בילוי' בסביבת מחייה של כרישים, יניבו בסופו של דבר כמה מפגשים בודדים, אבל, אם ברצוני להשיג תוצאות באיכות גבוהה - עלי לסמן כמטרה זן מסוים של כריש, ולנסות להתמקד בו וללכוד אותו בתמונות. כדי להבטיח מפגש עם הזן שבחרתי, צריך לקחת בחשבון את ההגירה העונתית של אותו זן, את הטרף המועדף עליו ואת עומק המים אותם הוא פוקד".

האם היה לך מקרה, בו ממש פחדת על חייך?

"אוכל, לעיתים קרובות, משמש כגירוי מעולה על מנת לגרום לכרישים להתגבר על הפחד שלהם מנוכחותי. בדרך כלל זה עובד טוב, אך לעיתים זה עובד מעט טוב מידי: פעם אחת, במהלך ספארי צילומים של כרישי ריף קריביים באיי הבהמאס, משכנו אלינו חבורה של כ-30 כרישים באמצעות אוכל. עדת כרישים גדולה השתוללה לי מול העדשה, וממש הרגשתי כמו צלם אופנה, המצלם תמונות פרובוקטיביות במהירות הגבוהה ביותר שאפשר. ואז, ללא אזהרה מוקדמת, ברחו להם הכרישים והשאירו אותי לבד. הסתובבתי לחרדתי לאט לאט וגיליתי מאחורי את כריש הפטיש הגדול ביותר שראיתי, בכל זמני כצלם תת-ימי. הוא תפס אותי, בטיפשותי, בודד וללא שום מוצא. הוא שחה לעברי, אך בשלב מסויים כנראה החליט שאני לא שווה את המאמץ, ובנונשלנטיות אופיינית לטורפים גדולים שחה לו למקום אחר, ואילו אני שחיתי חזרה לספינה במהירות המקסימלית שרגלי יכלו לה".

וזה לא מפחיד אותך?

"זה יותר ממפחיד, משום שלעיתים ה'הזמנה לסעודה' עלולה לקרוא גם לאורחים לא קרואים. אתה זורק אוכל בציפייה לכרישי ריף, אך במקומם עלולים להופיע פתאום להקה של כרישי נמר גדולים. כשהם מגורים מריח האוכל, יכולים הכרישים לזוז במהירות ובדרכים לא צפויות. אתה, מצד שני, נמצא במצב לא טוב כלל - עם ציוד צלילה כבד, כך שהתגובות שלך תמיד יהיו מגושמות במקרה הטוב, מגושמות ואיטיות במקרה הרע. עם דחיפה קטנה של הזנב שלו יכול הכריש לתקוף אותך עוד לפני שאפילו תשים לב אליו או תתכס עיצה. לנסות לשמור על קור רוח בסיטואציה כזאת, עם יותר מכריש רעב אחד, זו מטלה קשה ולעיתים גם בלתי אפשרית אפילו, והיא יכולה בקלות להפוך לקטסטרופה".

אז כיצד אתה מתמודד עם הסכנות האלו, של אורחים "לא קרואים"?     

"מספר רב של מוצרים פותחו במהלך השנים, כדי להתמודד עם כרישים משולהבים מדי. חלקם, אף עובדים ביעילות רבה מאוד. אחד מהיעילים ביותר ומהותיקים ביותר שהומצאו, הוא ה'מחבט כריש'. זהו בעצם מחבט בייסבול מנוסר, שבקצהו תקועים מספר מסמרים. מכה הגונה על אפו של הכריש, והוא מייד מבין את ה'רמז' ומתרחק מהמקום. בשנות ה-60 פותח כלוב הכרישים הנודע. מטרתו העיקרית הייתה לאפשר לצלמים תת-ימיים לצלם כרישים לבנים גדולים ללא סכנה. הכלוב הוא פתרון אפקטיבי מאוד, בתנאי שהצלם נשאר בתוכו, כמובן. יתרון נוסף של הכלוב באה מהשימוש בסורגי מתכת, שגירו את החוש המגנטי של הכרישים ומשכו אותם לכיוון הכלוב - קרוב יותר לעדשת המצלמה.

בשנות ה-80 פותח שריון הקשקשים, שאפשר לצוללים לעזוב את הכלוב ולהיכנס לתוך להקת הכרישים כדי לקחת צילומי תקריב מרהיבים. החליפה מולבשת על חליפת הצלילה ומונעת משיני הכריש לחדור את עור הגוף. היא מאפשרת לצלם לשחות בחפשיות בין הכרישים ולהתמקד בצילום עצמו, יותר מאשר באותם שיניים לבנות וגדולות. זהו פיתרון טוב, אבל רק כאשר הכרישים אינם גדולים מדי. כריש גדול יכול לשבור ולרסק יד או רגל בעזרת שרירי הלסת המסיביים שלו, או אף להוציא את היד מהמקום בתנועה אחת חדה ומהירה".

מהי, לדעתך, התכונה החשובה ביותר שדרושה לצלם תת-ימי?

"אחד הדברים החשובים ביותר בצילום כרישים, הוא לשמור על יכולות צלילה גבוהות וקור רוח. אם משהו קורה, חלילה, באמצע הצילומים, התגובות האינסטינקטיביות שלך מהוות את ההבדל בין חיים ומוות. חוק הזהב הוא לעולם לא להמעיט בערכו של הכריש, או להפריז ביכולות הצלילה שלך עצמך".

במהלך שנותיך הרבות, האם למדת "להכיר" אותם ואת התנהגותם? האם אתה יכול לחזות כיצד ינהגו במצבים מסויימים?

"זה הגיוני כמובן שככל שאתה תעבוד יותר עם כרישים כך תבין יותר ויותר את שפת הגוף הסמויה שלהם. ולכרישים אכן יש שפה משלהם, ולעיתים, הם אף ממש צורחים! תנועות תזזיתיות משדרות התרגשות, שלרוב באה לפני הנסיון להשיג את הגורם לאותה ההתרגשות. חלק מהכרישים מקשתים את גבם כחתולים ומנמיכים את סנפיריהם לפני שהם תוקפים. אך למרות זאת, שווה לזכור שכל כריש, כמו בני אדם, הוא בעל אישיות ייחודית משלו, עם גישה שונה ורגשות משלו".

ולחלק השני של יצירת עבודות האמנות שלך: באיזה ציוד צילום אתה משתמש? מה הטכניקה שלך, כדי להשיג את התמונות הטובות ביותר?

"אני אישית משתמש בתמיסות פיתוח שונות לסרטי הצילום שלי, עם מגוון רחב של מהירויות התלויות במשתנים שונים כגון אור, ראות, עומק, ומושא צילום. אור טבעי הוא מעולה לצילום קרוב לפני הים, אבל כשאני זקוק לאור מלאכותי, אני מנסה להשתמש בפלאש אחד בלבד. אני עדיין בדור של מצלמות הפילם ומשתמש בעיקר במצלמות Nikon בתוך מארז מסוג Aquqtica III. אני משתמש גם במגוון רחב של עדשות החל מ"עיני דג" של 16 מ"מ, וכלה בעדשת Macro כדי להשיג את התוצאות הרצויות לי".

כלומר, אם יש לי ציוד איכותי ונסיון צלילה עם כרישים, אני יכול להפוך לצלם כרישים?

"ידע וציוד זה לא הכל, כי בנוסף לטונות של ציוד יקר ערך, צילום כרישים דורש גם סקיפר ממולח ומנוסה, צולל גיבוי ותיק שאתה יכול להפקיד את חייך בידיו וכמובן ספינה, שתהיה גדולה מספיק כדי להביא אותך עם כל הציוד והצוות למקום הרצוי. צילום תת-ימי מקצועי הוא, ללא ספק, אובססיה יקרה מאוד, אך ה"רעב" הציבורי לתמונות טובות של כרישים איפשר לי תמיד לממש את האובססיה הזו. אני יודע שאם אני מצליח להשיג תמונות חדשות וראוותניות של כרישים, ישנם כמה וכמה עורכים שיהיו יותר ממוכנים לפרסם אותן. אפילו העורך האדיש ביותר מתרגש, כאשר אני מספר לו את סיפורי הכרישים שלי, בליווי תמונות מרהיבות.   

למרות שצילום הכרישים הוא משהו שעשיתי כמעט מאז ומתמיד, כל מפגש ומפגש הוא עדיין רגע עוצר נשימה, מפתיע ומספק בו זמנית. כל מפגש הוא תענוג לא צפוי, כמו מאהבים ותיקים הנפגשים במקריות ברחוב. הרומן הזה שלי עם הכרישים הוא להבה שלעולם לא תדעך, ונסיון הצילום הרב שצברתי במהלך חיי לא חיסר ממנו דבר".

רוטמן מבלה כיום את מרבית זמנו על ציר ארה"ב-ישראל-צרפת, כחלק ממסעותיו הרבים לצילום העולם התת-ימי והכרישים. אין זה משנה עד כמה דחופה משימתו, או לאן מועדות פניו, רוטמן תמיד מוכן לבצע עיקוף קטן כדי להוסיף צילום של כריש נוסף, מזן נדיר, לרשימת הכרישים הארוכה שלו.