מלמקוויסט היה מטובי הצלמים התת-ימיים בעולם. הוא נולד בעיירה ורברג, במערב שוודיה. בצעירותו שרת כצוללן בצי השוודי. צילום עניין אותו תמיד, ובתחילת דרכו כצלם הוא עסק בעיקר בצילומי נוף. 

בשנת 1968 הגיע טוני לטיול באילת, התאהב בה, והפך אותה לביתו. הוא חזר לשוודיה לתקופה מסוימת, אך הוא לא היה מאושר בשוודיה, ורצה לחזור ארצה. בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, טוני חזר לישראל כצלם חדשות של רשת עיתונות שוודית, וצילם ברמת הגולן. אז גם גמלה ההחלטה בליבו לחזור להשתקע בארץ, והמשפחה שבה לאילת, שם עבד באילת במשך שנים כמדריך צלילה במועדון אקווה ספורט ובמצפה התת-ימי. 

טוני עבד באילת במשך שנים כמדריך צלילה במועדון אקווה ספורט ובמצפה התת ימי

אבל טוני היה לא רק צלם, או מדריך. הוא היה ממציא ויזם. כצלם מקצועי הוא עבד בעיקר עם יצרני המצלמות האסלבלד וניקון. הוא בנה בעצמו מארזים למצלמות שלו וניסה תמיד להמציא דברים כדי לקבל תמונות טובות יותר. כך למשל, השתמש בטבעת ביניים על המצלמה כדי ליצור תמונות מאקרו רחבות זווית. עכשיו כל טלפון חכם יכול לעשות את זה, אז אף אחד לא הבין איך הוא עושה את זה בזמנו. 

בנה לעצמו מארז למצלמה ולפלש האלקטרוני

הוא התנסה בחשיפות כפולות: הסריט פעמיים את אותו הסרט במצלמה, או צילם תמונות המוקרנות יחד על המסך. וכן, טוני הכין מצגות עוצרות נשימה. בגלל חוסר כסף מעולם לא היו לו יותר משני מקרנים, אבל הדרך שבה הוא תכנת את התוכנית הפכה אותה למיוחדת לחלוטין. הוא תמיד אמר: "קודם כל צריך סיפור, אחר כך תמונות טובות". למופע "נסיכי השחר" הוא צייר קריקטורות על זכוכית, והרכיב את הקריקטורה מתחת למים עם דגים ואלמוגים. עבור אחת התוכניות שלו – "השליח" – המלחין בעל השם העולמי לוק בייוויר הלחין לו מוזיקה מיוחדת. 

"קודם כל צריך סיפור, אחר כך תמונות טובות"

אחד הסרטים האהובים עליו  היה "הכחול הגדול" של לוק בסון. בסרט אנזו שואל את ז'אק "מה אתה רוצה לדעת?" ז'אק עונה: "הכול". אנזו: "לגבי מה?" ז'אק: "על הכול". כזה היה טוני. הוא לא הפסיק לשאול, לא הפסיק להתפתח. 

טוני השתתף שנים רבות בפסטיבל הצילום התת-ימי באנטיב, צרפת. במשך שנים הוא זכה בכל קטגוריה שבה השתתף. עם שני מקרנים ותמונות שצולמו "מחוץ לאקווה ספורט על הסלע של חמישה מטרים", כפי שנהג לומר. הוא היה שוודי גאה וגם ישראלי גאה, כך שבשלב מסוים הוא התבקש להפסיק להשתתף בתחרות כדי למנוע התמרמרויות אנטישמיות ו"לתת לאחרים לנצח". אז הוא הפך להיות שופט בתחרויות. 

בפסטיבל אנטיב היוקרטי באנטיב, במשך שנים הוא זכה בכל קטגוריה שבה השתתף

בנוסף לכל מעלותיו וכישרונותיו טוני גם היה יפה תואר ושרמנטי בצורה יוצאת דופן. אהרון מרוז, ידידו, מספר עליו שכמעט כל אישה שפגש התאהבה בו. הוא אהב את הים, אהב אמנות, מוזיקה קלאסית, יין והומור אנגלי. על ההומור האנגלי הזה הוא שמר עד רגעיו האחרונים.  

בשנת 1984, במהלך קורס צלילה במים פתוחים באקווה ספורט, טוני הכיר את סוזן, מאוסטריה, שהפכה להיות בת זוגו עד יומו האחרון. סוזן מספרת שטוני היה מורה נפלא, שהראה לחניכים גם איך אוכלים בננה מתחת למים... 
הקשר בין טוני לסוזן נמשך כשטוני הגיע לאוסטריה לעבוד כצלם במשלחת של הביולוג הימי פרופסור הנס פריקה באגם האוסטרי "טופליצה" עם הצוללת GEO. הם חיפשו חיים מיוחדים באגם חשוך, דל בחמצן אך עתיר בגופרית, ומצאו לא רק חיים מיוחדים, אלא גם רקטות נאציות וכלי נשק. 

עם הצוללת GEO , חיפשו חיים מיוחדים באגם חשוך ומצאו גם רקטות נאציות

סוזן וטוני צללו יחד וצילמו יחד מתחת למים. היא מספרת שהוא היה כמו דג. הוא היה יכול בקלות לעשות צלילה של כמעט שעתיים עם מכל של 12 ליטר. כששאלה אותו פעם "מה אתה רוצה לעשות ביום ההולדת שלך?" הוא ענה: "לצלול". 

בשנת 1992 טוני ייצג את ישראל באליפות הצילום התת-ימי הרביעית בקובה. הוא לא זכה, אבל התיידד שם עם פיפין, הצולל החופשי המפורסם, שייצג את קובה.  

כשטוני חלה באסטמה, הוא נאלץ לוותר על הצלילות ועל הצילום מתחת למים. אז הוא למד לעבוד עם פוטושופ וליצור "מציאות מדומה". הוא צייר את כל יצורי הים. הוא עיצב ובנה את אוסף הפסלים המקשט את המצפה התת ימי באילת, ואת הפסלים בכיכר הדגים (מרידיאן) באילת. גם הלוגו של ריף הדולפינים הוא מעשה ידיו של טוני. 

בשנת 2011 טוני חלה בסרטן המעי הגס ובסרטן הערמונית. בשנת 2012 הוא נשא לאישה את סוזן, באוסטריה. בשנים הבאות טוני עבר ניתוחים רבים ונאלץ לבלות חודשים בבית החולים עקב סיבוכים. הוא אף פעם לא התאושש, ובכל זאת הצליח לעשות כמה טיולים לקניה עם סוזן. קראו לו שם"פאפא סימבה". 

בטיול לקניה פאפא סימבה 

במהלך מגפת הקורונה טוני נאלץ להיות לבד בישראל במשך שנה וחצי, כיוון שעל סוזן נאסר להיכנס לישראל. את ימיו בילה באילת מול המחשב שלו בעבודה על אלפי התמונות מאפריקה.

מתחילת 2022 מצבו החמיר והוא נפטר באילת באוגוסט 2022. הותיר אחריו אישה – סוזן –  שני ילדים ונכד אחד. 

ובנימה אישית משהו: הכרתי את טוני באקווה ספורט. הייתי מנהל מחלקת הילדים בבית החולים יוספטל, וגם רופא צלילה של המועדון. ידעתי שהוא צייר מוכשר ושמחתי מאוד כשהצלחתי לשכנע אותו לאייר את התקרה במחלקת הילדים בבית החולים. חשבתי על הילדים ששוכבים במיטות ורואים רק תקרות לבנות, ורציתי לשמח אותם בציור ובצבע. טוני התנדב למשימה, ועשה מלאכה לתפארת עם ציורי בעלי חיים, דגים וציפורים בכל מקום. לצערי הרב, לא השכלתי לצלם את עבודתו, ועם השנים שחלפו והמנהלים שהתחלפו, התקרות נצבעו מחדש בלבן, ועבודתו אבדה.

תודות למי ששיתפו בזכרונות: סוזאן רייטר, אהרון מרוז, מריה שריבר, רותי מלמקויסט, אוסקו פוקילה, ויחיעם שלזינגר

נראה לי שעל מנת להכיר את טוני ואת עבודותיו ובמקום להכביר במילים, עדיף  פשוט לסייר במיטב עבודותיו המוצגות כאן לפניכם.

לכתבה המלאה ולגלרית הצילומים של טוני