מועדוני הצלילה של היום חייבים רבות לאחד האבות המייסדים ומי שסלל להם את הדרך. הוארד רוזנשטיין, צלם, צולל, איש עסקים ויזם בנשמתו, ממשיך להוכיח כי באמצעות רוח לחימה וחזון הכל אפשרי

  מאת: נוני שחף

כאחד שנטוע בענף הצלילה מאז 1977, חשבתי שאני מכיר הכל. הכל על אותם חבר'ה ראשונים, שהחלו עם מה שנקרא בעברית "ענף הצלילה בישראל" ובאנגלית “The Diving Industry”. רוצה לומר, "הבראנז'ה הוותיקה".

במסגרת ההתחקות הגדולה אחר השורשים, לקראת גליון ה-100, נפגשנו, מו"ל 'ים', דוד פילוסוף ואנוכי עם הוארד רוזנשטיין, מהחלוצים האמיתיים של הענף, וגילינו שיש עדיין עובדות ותהליכים, שאפילו אנו לא היינו מודעים אליהם, וסיפורים שהצעירים מכנים אותם "פצצות לגבות".

אך לפני כל אלה – הרזומה. הוארד, יליד ארה"ב, היום בן 58, החל את הרפתקאות הצלילה שלו בצלילה באילת בשנת 66' במהלך חופשת הסמסטר שלו מאוניברסיטת קליפורניה. הצלילה השאירה בו רושם עז והשפיעה על כל מהלך חייו. מאז הוא עוסק בצלילה וים מכל הזוויות האפשריות ותמיד שש לחזור אל נפלאות הים האדום. פעם כמדריך, פעם כספן ופעם כצלם תת-ימי.

בשנת 68' חזר הוארד לישראל ללמוד סמסטר באוניברסיטת ת"א כסטודנט חוץ בחוגים לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה ופגש את אשתו לימים, שרון. געגועיו אל האשה והארץ לא הותירו אותו בניכר זמן רב והוא נחת פה חזרה בשנת 70' מצוייד בשני מכלי צלילה, ציוד צלילה אישי וחלום להקים מרכז צלילה ציוני בארץ הקודש.

באותה תקופה פעל רק מועדון צלילה אחד בארץ - "אקווה ספורט" (המפורסם)  באילת, ושתי תחנות מילוי אוויר בעזרת קומפרסורים תפקדו באזור תל אביב. האחד אצל יובי, "מר קומפרסורים", והשני אצל מוריס גרינברג, "זה מהסירות והמנועים", שניהם ישבו אז ברחוב סלמה בתל אביב.

הוארד חיפש מקום ללמד ומצא את הבריכה במלון רמת אביב. המחיר תמורת השכרת שרותי המקום: הסמכת המציל בה כצולל. שמו של המציל, אלכס של, לימים המדריך האגדי מאקווה ספורט. הצולל השני שהוארד הסמיך במקום, היה בעצם צוללת, שרון, אשתו.

בשנת 72' פגש הוארד את נתן ורדי ואיציק קסטנבאום ז"ל, בעלי חברת 'שבא ליבוא ציוד צלילה', לימים 'שבא ים'. הם מקימים שותפות ופותחים 3 מועדוני צלילה: ביפו, בסידני עלי-הרצליה ובקיסריה (גל מור של היום).
אותה שנה, בפסח, מתארגן ספארי צלילה ראשון לסיני, הכולל חניכים שלא יכלו לסיים קורס בים התיכון בגלל החורף. היתה זו נגיעתו הראשונה של הוארד בצלילה בסיני באופן מקצועי, ורשמיה ניכרים בתאוריו גם היום. נסיעה זו אף לוותה בהצעה מהסוכנות היהודית לפתוח מועדון צלילה ישראלי בנואייבה. ההצעה מתקבלת בהתלהבות. את מקומו בסידני עלי ממשיך יוסי כבשני, מבעלי חברת 'אוקייניה'.

מנואייבה, הדרך לשארם א-שייח קצרה. הוארד מתחיל להוביל צלילות מנואייבה לשארם עד שבסוף 1972 מעמיס הוארד את המועדון בנואייבה, יורד לשארם ומקים שם את מועדון הצלילה הישראלי הראשון, בתוך קרון רכבת ישן.

את מועדון הצלילה בשארם מפעיל הוארד בעזרת בדווי בשם גומה, ובהמשך עם מיטב מדריכי הצלילה מדור הותיקים: אלכס של, קלאוד אופנהיים, צביקה להב, יוסי כבשני (כשותף), אורן מוסט, יהודה מלמד, ניר אבני, גיל בונים, צבי אגדי ועוד רבים וטובים.

באותה תקופה לא היתה קיימת הסמכה להדרכה, או רשות מרכזת לצלילה בארץ, וכדי ללמד צלילה צריך היה להיות בוגר שייטת, או בעל תעודת מדריך מחו"ל. עידן הסדר החדש התחיל  בכך שכל אנשי הדרכת הצלילה בארץ הוזמנו למכון ווינגייט לקורס הראשון בישראל של מדריכי ספורט וצלילה, לצורך הסמכה רשמית. את הקורס העבירו וילי הלפרט, קלוד אופנהיים וד"ר יהודה מלמד וגם הם קיבלו בסוף תעודות מדריך ישראלי. בין החניכים: גיורא דור, צביקה להב, שמעון דותן, דני בארנבוים, רובי אביתר, עודד גרינברג,  אלכס של, הוארד עצמו ועוד. כל אחד מהחניכים מחבר ומעביר פרק במערך ההדרכה של הקורס ובכך מסמיך את עצמו ואת החניכים האחרים.

מועדון הצלילה בשארם מצמיח שלוחה באילת במלון קראוון (לימים אמבסדור) והרי לכם תחילתו של מועדון צלילה 'מנטה' (על שם הדג) שנוהל אז על ידי ניר אבני מ"דולפין ריף" באילת.

שמות אותם מועדוני צלילה - "RED SEA DIVERS" - אף משמשים השראה כשם מותג לסדרת ספרי הדרכה לאתרי הצלילה בים סוף ואפילו קו אופנה של חולצות טי שרט, המופק בידי האמן הצולל שלמה כהן.

יחד עם המועדונים האחרים בים סוף ובים התיכון, היתה זו מערכת מועדוני הצלילה הגדולה בישראל בשנות השבעים. הוארד אף מתגאה ברזומה של "30 שנות הדרכת צלילה בטוחות בלי אף תאונה צלילה".
סיפורים מיוחדים נקשרו בשמו של הוארד באותה תקופה ואח"מים ומפורסמים היו אורחיו. בתקופת קמפ דיוויד חיפשה לשכת רוה"מ בגין את שגריר ארצות הברית בישראל. הלה נמצא מפצח גרעינים עם הוארד במועדון הצלילה בשארם. מה שנקרא, "מנהל טוב תמיד נמצא בשטח".

"הצלחנו לפעול ולהמשיך לגדול במהלך הזמן, על אף מלחמות, פעולות טרור ושלל צרות נוספות", אומר הוארד. "רבים מהצוללים שהגיעו לאורך השנים, הפכו לחברים יקרים, כמו פרופ' יוג'יני קלארק, חוקרת הכרישים הידועה, דיוויד דובילי, צלם נשיונל ג'אוגרפיק, דוד פרידמן, ממקימי המצפה התת-ימי באילת, המנצח והמלחין לאונרד ברנשטיין, שגרירי ארצות הברית בישראל לואיס, פיקרינג, ועוד רבים וטובים..."

אבל, לאחר שנים טובות של צמיחה והצלחה הגיעה תקופת שפל בדמות פינוי סיני. הוארד נאלץ למכור את מועדון הצלילה והחל לחפש מיזם להשקיע בו. "אני לא רק מדריך צלילה, אלא יזם ואיש עסקים בתחום הצלילה והתיירות ותמיד מחפש הזדמנויות חדשות", אומר הוארד.

ב-1983 קונה הוארד יאכטה בשם "פנטסי" ומפעיל אותה כספינת צוללים  בים תיכון ובים סוף. בשנת 90' קונה הוארד את היאכטה השנייה והגדולה יותר "פנטסי 2" ומתחיל לאכלס בה תיירות צלילה יוקרתית יותר מחו"ל ומרחיב את מעגל פעילותו לאוקיינוס ההודי ואיי סיישל. מה שנקרא "ספארי צלילות עם קוויאר".

תקופת זוהר זו מסתיימת ב-1997 עם החלטת המצרים להפסיק את חופש השייט של יאכטות ישראליות בתחומי ים סוף המצריים, כולל שארם.  בכך מסתיים פרק מופלא זה של חייו, ומתחיל פרק אחר של יזמות עסקית בתחום ייצור ציוד צלילה וציוד צילום תת-ימי. את בית הספר הראשון לעסקים שכאלה עושה הוארד במסגרת פיתוח מסיכת צלילה מהפכנית שמונעת בעיות אוזניים אצל צוללים. סיפור זה מסתיים "לא בהצלחה גדולה", אך עם המון התנסויות טובות, והוארד מרגיש שהוא בשל לדברים נוספים.

כך, מצוייד בידע חדש, הוא מוצא עצמו עוסק מייעץ לחברה לביטוחי צלילה בינלאומיים ובמקביל, מוביל אותו סיור בשוק המתעורר של סין למפעל לייצור מצלמות פילם פשוטות. מכאן ועד לעיסוק בייצור מארזים וציוד נלווה לצילום דיגיטלי תת-ימי היתה הדרך מהירה מאוד. "תמיד התענייתי בצילום תת-ימי וצילמתי מתחת למים. זו היתה הזדמנות עבורי להפוך תחביב נוסף למקצוע. משכה אותי האפשרות לצלם הרבה ובזול, באיכות גבוהה יחסית. מה שפעם דרש ממני השקעה של אלפי דולרים בציוד, פילם ופיתוח נמצא כיום בהישג ידו של כל צלם חובב בזכות המצלמות הדיגיטליות ושיטות ייצור המוני. מי שנכנס למים עם מצלמה תת ימית – יידע לכבד ולהעריך את הים ואת הסובב הימי וישפיע על האנשים סביבו באופן דומה."

כיום נהנה הוארד ליצור וליזום לא פחות מפעם. "אני עושה מה שאני הכי אוהב: צולל, מצלם ויוצר מוצרים חדשים. אני גם מבקר חברים מסביב לעולם, בפפואה גינאה החדשה, מלדיבים, קיימן, ופאלאו, אך תמיד חוזר לאהבה הישנה של ים סוף. פעם בשנה אני מעמיס את המשפחה ויורד לשארם, כתייר, לבקר את חברי הוותיק אומבאראק, לצלם ולצלול עם משפחתי. זה מבחינתי הדבר הקרוב ביותר לשלמות."