...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

צלילה לכסא גלגלים

גדעון רגב לא יכול לזוז בלי קביים. יוסי כהן מרותק לכסא גלגלים לכל ימי חייו. אשתו וילדיו עזבו אותו והוא לא מסוגל לעבוד. שני צוללים מספרים על תאונות צלילה קשות ששינו את חייהם. צולל נוסף, עם אינספור בועיות שקטות, מספר על צלילות חריגות ובטוח שלו זה לא יקרה

מאת יוני אלון

גדעון רגב, צולל ותיק ועתיר נסיון, עשה טעות גורלית אחת, ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה, הותירה צלקות עמוקות של סבל בל יתואר בנפשו הושיבה אותו בכיסא גלגלים, ואחרי תהליך שיקום ממושך הוא מסוגל לנוע בעזרת קביים. מוגבל לכל ימי חייו .
רגב, בן 55, מספר על עצמו בלי התלהבות, אך זיק ניצת בעיניו כשהוא מדבר על אותה תאונה נוראה, שאירעה לפני 13 שנה.
"סיימתי קורס בשנת 1974 ובהמשך צללתי עשרות פעמים, זה היה התחביב מספר 1 שלי", הוא מספר. "בן הזוג שלי לצלילה היה ד"ר יואב מילוא רופא צלילה באותם הימים ובצלילות המשותפות שלנו עזרתי לו כמה פעמים ופעמיים חילצתי אותו כשנגמר לו האוויר".
"בשנת 1990 תכננו לצלול לבלו הול בסיני", הוא חוזר אל אותה תאונה. "היינו מודעים לסכנות, ורציתי שנבצע צלילת הכנה במקום ובתנאים דומים כדי להפיק לקחים מצלילה זו לקראת הצלילה בבלו-הול. את צלילת המודל בחרנו לבצע בשמורת האלמוגים באילת. הצלילה תוכננה לעומק של 65-60 מטר וחניות הדקומפרסיה שנדרשו בעומקים 12 מ', 9 מ', 6 מ', ו-3 מ', תוכננו על פי טבלאות הצלילה של הצי האמריקאי. הציוד שלי היה בן שנתיים וצללתי איתו יותר ממאה צלילות ללא כל בעיה. הצלילה עצמה עברה ללא כל תקלה. ירדנו לעומק 65 מטר ועלינו לאט לאט. בעומק 12 מטרים הרגשתי שאני לא מצליח להוציא אוויר מהמאזן ולא מצליח למנוע את עלייתי אל פני המים. כשהגעתי אל פני המים, המחשב שלי הבהב והיה כתוב עליו DECO. ראיתי את בן זוגי לצלילה מתחתי ואז שחיתי לחוף שם איבדתי את ההכרה.
"התעוררתי כשהיה לידי מישהו. אמרתי לו שהיתה לי תאונת צלילה ושוב איבדתי את ההכרה. הפעם הבאה שהתעוררתי היתה כאשר שמעתי ויכוח בין שני רופאי צלילה בעניין כניסתי לתא הלחץ. בסופו של דבר הוכנסתי לתא הלחץ עם שני רופאי צלילה, שאחד מהם היה שותפי לצלילה . אז כבר הרגשתי שאין לי תחושה בכל הגוף. מהשיחה בין הרופאים, הבנתי שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי מה.
"כשיצאתי מתא הלחץ פגשתי את אשתי. היא ראתה אותי קודם לכן, שוכב כחול ונפוח בחדר המיון, כתוצאה מהחדרה לא נכונה של הטובוס, צינור פלסטי שמשמש צוותי החייאה לפתיחת נתיב אוויר אצל נפגעים. במקום להחדיר אותו לריאות דחפו אותו לכיוון הקיבה.
"כשאשתי המתינה בחדר המיון, בערך בשעה אחת בצהריים הגיע בן זוגי לצלילה לאחר שהתרחץ והחליף בגדים בביתו. הוא סיפר לה שכשעלה לחוף לאחר שסיים לבצע את המהלך המתוכנן של הצלילה, פגש מדריך צלילה שסיפר לו על התאונה, ואמר לו להגיע בדחיפות לבית החולים כדי למסור פרטים חיוניים על נסיבות התאונה.
מאוחר יותר, כששאלתי אותו מדוע לא עזר לי בזמן התאונה, הוא ענה: 'לא ראיתי אותך'. עד עכשיו אני לא מבין איזה תשובה זאת ואיזה בן זוג זה. מה הוא חשב לעצמו, כשלא ראה אותי לידו בחניות הדקומפרסיה הארוכות?
"מאוחר יותר התברר לי שלא קיבלתי בזמן את הטיפול בתא הלחץ ושהעיכוב החמיר את מצבי. בסיכומו של דבר טופלתי בתא הלחץ במשך עשרה ימים. לאחר שבע השעות הראשונות של הטיפול הצלחתי להזיז את הבוהן. בבית החולים סרבו להמשיך לטפל בי בטיפול היפרבארי, מנהל בית החולים יוספטל אמר לי נגמר הכיסוי הביטוחי שעומד לרשותך. אל אף שהביטוח כלל פינוי וחילוץ בהטסה, נאלצתי לשלם מכיסי פינוי באמצעות אמבולנס.
"תבעתי את בית החולים והצוות הרפואי, והמשפט נמשך 11 שנים. קיבלתי כסף שעליו אני מוכן לוותר אם הייתי יכול ללכת ולרוץ כמו לפני התאונה".

"לי זה לא יקרה"
"כולם חושבים לי זה לא יקרה וכשזה קורה, אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה", אומר יוסי כהן, בשנות השלושים לחייו, הנדסאי מחשבים וחשמלאי מוסמך.
כהן מרותק לכיסא גלגלים, ומהימים שלפני התאונה נותרו רק אלבומי תמונות מסודרים למופת בהם הוא נראה בפוזות אתלטיות, ביבשה, על שפת הבריכה, בצבא, לבד, עם חברים ועם המשפחה.
"היה לי הסדר עם אשתי שביום שישי הולכים לבלות וביום שבת אני הולך לצלול", הוא מספר. "היה לי בטחון עצמי אדיר, היו לי יותר מאלף צלילות והייתי הולך לצלול כמו שאני הולך לעשות קניות במכולת".
התאונה היתה ב-20 במרץ לפני כשנתיים וחצי", הוא מספר. "בבוקר הלכתי לראות את הים, ולא תכננתי לצלול משום שבן הזוג הקבוע שלי קם משבעה על אמו. הגעתי לים והים היה פשוט נהדר. נקי, צלול ללא שום סימן למה שעתיד להתרחש בתוך פחות משלוש שעות. צלצלתי לבן הזוג שלי לצלילות לראות מה שלומו, סיפרתי לו על הים והחלטנו לצלול.
"הצלילה נמשכה רק 20 דקות. אבל במהלכה הים התהפך והחל לסעור. כשסיימתי את הצלילה, לא הצלחתי לשמור על עומק בגלל הגלים האדירים שהיו מעלי והזרם החזק מסביבי. מיד כשעליתי על הסירה, הרגשתי נמלים ברגלים ורציתי לבצע רקומפרסיה רטובה אבל בן הזוג שלי אמר לי שבתנאים כאלה של ים זה מסוכן מידי משום שהסירה איימה להתפרק כל רגע. הוא התקשר בטלפון סלולארי שהיה על הסירה למגן דוד אדום, הסביר להם במה מדובר וביקש שיגיעו לנמל יפו כדי לפנות אותי משם לתא לחץ.
"כבר על הסירה הרגשתי כאבי תופת, כאילו שקודחים לי בגוף. צעקתי והשתוללתי מכאבים. הכאבים התחילו בכתף יד שמאל, התפשטו לרגל שמאל וממנה לכל הגוף. תוך כדי הפלגה בים הסוער וניסיונות טיפול בציוד הצלילה החליק אחד ממכלי הצלילה על מוט ההילוכים, עקר אותו והסירה נעצרה. למזלנו הרב, אחד האנשים על הסירה, מכונאי במקצועו, הצליח לטפל בתקלה.
"כשהגענו לחוף, אחרי כ-20 דקות של הפלגה, חיכה לי אמבולנס של מגן דוד אדום שפינה אותי לבית החולים איכילוב. בבית החולים דרשתי שיפנו אותי לתא הלחץ ברמב"ם, אבל אף אחד לא התייחס אלי. הכאבים והתסכול מזה שלא מתייחסים אלי העבירו אותי על דעתי ואז הרדימו אותי עד שהגיע ד"ר הלפרן ואמר לפנות אותי למכון לרפואה ימית בבית החולים רמב"ם.
"העבירו אותי למיון ברמב"ם ומשם, לאחר עיכוב, לתא הלחץ. בתא הלחץ די הופתעו שהגעתי, ואבד זמן יקר עד שהם התארגנו. בזמן הזה הבנתי שזה לא היום שלי וביני לביני הרמתי ידיים מתוך וחסר אונים והשלמה עם סופי הממשמש ובא. עצמתי את עיני, חיי עברו לפני כמו בסרט. הילדות, ההורים, המשפחה, הילדים.
"אבל אז הופיע אח אחד שלו אני חב את חיי, הוא היה המלאך השומר שלי באותם ימים. מייד כשהגיע, הוא לקח אחריות החל לסטור לי ולעסות לי את בית החזה תוך שהוא פוקד עליי להמשיך לנשום. אבל פעולת הנשימה היתה לי קשה מאוד. היה לי לחץ אדיר בבית החזה וכאבי תופת בכל נשימה. העלו את הלחץ ל-5 אטמ' שהם מקבילים ללחץ בעומק 40 מטר וביצעו לי בדיקות דם וגזים בדם ומצאו שיש לי עדיין בועיות חנקן בדם.
"הייתי בתא במשך ארבעה ימים רצופים. בין לבין נועצו הרופאים עם נס"א, שם המליצו להם לדחוס את התא עם הליום. קשרו אותי לאלונקה כי היה קור אדיר בגלל ההליום והעלו את הלחץ בתא עד ללחץ השווה ללחץ השורר בעומק של 110 מטרים. רק בעומק זה נעלמו בועיות החנקן מהדם. גם במהלך הטיפול בתא הלחץ היו רגעים שהיתי כל כך עייף ומותש שהפסקתי לנשום והאח המלווה הכריח אותי לעיתים במכות לא לוותר ולהמשיך לנשום. לאחר מכן הפחיתו את הלחץ בתא ועברו לתערובת נשימה מועשרת בחמצן עם הפסקות מפעם לפעם של אוויר רגיל.
"לאחר הטיפול ההיפרבארי בתא הלחץ, הועברתי למחלקה לטיפול נמרץ נשימתי. הייתי גוש בשר, לא יכולתי לעשות שום דבר, אפילו לא לגרש זבובים. התחנה הבאה שלי היתה מחלקת השיקום שבבית החולים תל השומר, שם הייתי מאושפז במשך שנה.
"היום אני מרותק לכיסא גלגלים, אין לי עבודה, אני לא יכול להירדם ללא כדורים ועושה פיפי בקטטר. אשתי עזבה אותי ועברה עם הילדים למקום מגורים אחר והחברים ממעטים להגיע ולבקר אותי ובנוסף עומדת נגדי תביעה ממשרד הביטחון על סכום של 750,000  ש"ח הואיל וחברת הביטוח לא מוכנה לשלם את כל ההוצאות בעקבות תאונת הצלילה".

חוסר מודעות
ד"ר יהודה מלמד, בכיר רופאי הצלילה בארץ ומי שהיה בעבר יו"ר התאחדות הצלילה ויו"ר ועדת ההדרכה שלה, לא יכול לומר בוודאות כי חלה עלייה במספר תאונות הצלילה. "אין לי על כך מספיק נתונים עדכניים", הוא אומר, "אבל מתחקור הנפגעים אין מנוס ממסקנה אחת ברורה - צוללים רבים נקלעים לתאונות בגלל חוסר ידע ובעיקר בגלל חוסר תובנה. כלומר, יכולת השימוש המעשי בידע הנרכש. הם פשוט לא מודעים מספיק לסכנות והמגבלות בטכניקות הצלילה השונות. לא ברור לי מדוע לא רכשו תובנה חשובה זו בקורסים הבסיסיים. כנראה שזה המחיר שאנחנו משלמים בעבור קיצור הקורסים הבסיסיים והורדת הדרישות. כמו בתחומים אחרים היום במשק בארץ, מה שמניע את העוסקים בענף בעיקר שיקולים כלכליים אולי אפילו שיקולי הישרדות, וכתוצאה מכך, לדאבוני, לעיתים המקצועיות נפגעת והדבר ניכר בתוצאות בשטח. אם גם בענף הרפואה מתערבים שיקולים כספיים בשיקולים רפואיים מקצועים, אני לא מופתע שזה קורה גם בעולם הצלילה". יש לתת על כך את הדעת ואפשר לתקן זאת".
בורות כזאת וחוסר מודעות לסכנות, מפגין א' (צולל שפרטיו שמורים במערכת), בשנות העשרים המאוחרות שלו. הוא הוסמך לפני פחות משנה, צולל למעמקים שהם הרבה מעבר לניסיונו והסמכתו.
"לא תכננו את עומק הצלילה. אמרנו כמה שיהיה יהיה ורצינו להגיע לשיא", הוא מספר על צלילתו האחרונה. התכנון היה בכמה מילים ולא יותר כי את הצלילה אנחנו עושים על פי מה שמראה המחשב. כשהיינו למטה, בערך ב-55 מטר, התבוננתי במד הלחץ שלי וראיתי שהאוויר לא יספיק לי לעלות ולבצע את חניות הדקומפרסיה, כי היו לנו תחנות ארוכות. כשהתחלתי לעלות, סימנתי לבן הזוג שלי לעלות, אבל הוא התבונן בי במבט משונה כזה ולא הבין שיש לי בעיית אוויר וסימן לי שנמשיך את הצלילה לעומק. החלטתי שלא ניפרד והמשכתי לצלול יחד איתו. כשהגעתי לחניה הראשונה בעומק 12 מטר ונותרו לי בסך הכל 20 אטמ' של אוויר במכל, שהיה בנפח 12 ליטר. כמה דקות לאחר מכן, תוך כדי ביצוע החנייה הראשונה, נגמר לי האוויר במיכל ועברתי לנשום מהאוקטופוס של בן הזוג שלי. היו לנו חניות גם בעומק של תשעה מטרים, ששה מטרים ושלושה מטרים. את רוב החניות ביצענו. אבל בחניה בעומק שלושה מטרים, כשנותרו לנו שש דקות להשלמת חניית הדקומפרסיה, נגמר גם האוויר במיכל של בן הזוג שלי ונאלצנו לבצע עליית חירום, בצורה הכי מתונה שיכולנו, אל פני המים.
"לא התרגשנו כי זה לא נורא וידוע לכולם שחריגה של שש דקות מתוך 18 דקות חריגה, זה בכלל לא נורא וחוץ מזה זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מסיימים צלילה בצורה שכזאת. בערך שבוע וחצי לפני הצלילה הזאת, סיימתי צלילה עם בן זוג אחר ובכורח הנסיבות דילגנו על שמונה הדקות האחרונות של הדקומפרסיה בתחנה האחרונה, בעומק של שלושה מטרים.
"כשיצאנו מהמים, ידעתי שזה לא בסדר, אבל גם ידעתי שזה לא נורא וגם הרגשנו בסדר גמור, אז הלכנו לישון כי היינו מתים מעייפות. בערך שעה וחצי אחרי שיצאנו מהצלילה, כשהגעתי לחדר התחלתי להרגיש זרמים ודגדוגים בידים וברגלים. בן הזוג שלי לצלילה אמר לי שהוא מרגיש אותו דבר. נבהלנו מאוד, כי ידענו שזה דקומפרסיה. התייעצתי עם רופא צלילה שהמליץ בפני שנגיע לטיפול בתא לחץ הכי מהר שאנחנו יכולים".
על סמך תיאור הצלילה החליט הרופא הבודק לטפל בא' בתא לחץ. לפני תחילת הטיפול, התקשר הצולל לסוכן שממנו רכש את ביטוח הצלילה, וביקש לדעת האם חברת הביטוח תשלם את עלות הטיפול, וזאת בהתחשב בכך שהמדובר הוא בצלילה החורגת באופן בוטה מהסמכתו ואשר תוכננה מראש להיות כזאת.
תשובת הסוכן, לדברי הצולל, היתה "חברת הביטוח תעמוד מאחורי התחיבויותיה בהתאם לפוליסה אך עליו להישמע להחלטת הרופא", הצולל א' סירב לקבל את הטיפול ההיפרבארי שמא חברת הביטוח לא תכסה את הטיפול. הוא אמר כי אם ירגיש החמרה ישוב לבית החולים. בן זוגו לצלילה סירב אף הוא לקבל את הטיפול ההיפרבארי מטעמי סולידריות וזאת אל אף שסוכן הביטוח שלו הבטיח נחרצות לכסות את עלות הטיפול.
השורה התחתונה: הצולל לא שלל את האפשרות שיבצע צלילות חריגות נוספות, וכשנשאל האם לדעתו יש לו ידע לעשות צלילות כאלה, השיב: "כן, מאה אחוז".
ביטחון עצמי מופרז ביחד עם חוסר ידע, חוסר ניסיון, העדר הבנה והעדר תובנה הם הגורמים העיקריים לתאונות הצלילה. אם ישרוד הצולל עוד כמה שנים, סביר שיחוש על בשרו את תוצאות הנזק המצטבר של השטויות שעשה. אך אז, כפי שמעידים אלה שנפגעו, יהיה מאוחר מידי כיוון שהנזק בלתי הפיך.

האם יכולתי?
"ירדנו לעומק של 65 מטר ליד המצפה התת ימי במסגרת הכנות לקראת צלילה בבלו הול", מספר ד"ר יואב מילוא, שותפו של גדעון רגב לצלילה ההיא. "את חניות הדקומפרסיה עשינו במים פתוחים, לא היה חבל או כל עצם אחר להיאחז בו. פתאום ראיתי את גדעון עף למעלה ונעלם. לא רצתי אחריו המשכתי בחנית דקומפרסיה המתוכננת. כשיצאתי מהמים הבנתי שגדעון פונה לבית החולים. הלכתי תחילה הביתה, ורק אחרי שהורדתי את ציוד הצלילה בבית והחלפתי בגדים הגעתי לבית החולים. הצטרפתי לטיפול בגדעון בתא הלחץ ועד היום כשאני נזכר בארוע אני שואל את עצמי האם יכולתי לעזור לבן הזוג שלי לצלילה".

לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן

ד"ר יואב מילוא הוא רופא משפחה באילת ואינו עוסק היום ברפואת צלילה.