היא אינה רציונאלית, היא בלתי צפויה ועשויה להתרחש כתגובה למצבים רבים ושונים. והיא מסוכנת. איך מזהים התקף פניקה, אצלך ואצל חברים לצלילה ומה עושים כדי להימנע ממנו?

מאת ד"ר אריק צוקרט

כמו כל הסיפורים, גם הסיפור הזה מתחיל ב"היה היה". לפני הרבה שנים במושב די-זהב הזכור לטוב, עבדו קשה ד"ר יחיעם צדיקוב ועבדכם, על חשיפת עצמותיו של לוקוס בינוני בסיועו הנדרש של בקבוק מטאוס אחד או שניים (או יותר). לקראת סופו של הבקבוק השני וצידו הראשון של הדג הופיעו בדלת שני צוללים, נושאים את חברם שהיה מכווץ כולו, רועד, חסר יכולת לתקשר וללא קשר למציאות.
שניהם תארו את מה שקרה בו בזמן וללא נשימה: "נכנסנו למים והוא צעק שמשהו עקץ אותו והתחילו לו כאבים חזקים ברגל. מייד נכנסנו לרכב ועלינו אליך. בדרך דיברנו על האפשרות שיכול להיות שהוא דרך על אבנון ועד לפני רגע היה בסדר, קצת מפוחד אבל בסדר. רק לפני דקה הוא התחיל להתכווץ, הפסיק לדבר וניתק קשר".
ד"ר צדיקוב קם (די בכבדות בשלב זה) וללא מילה הצמיד שקית נייר חומה לפניו של הבחור, בחן את הפגיעה ברגל והטביל אותה במים חמים. בתום דקה נוספת היה הבחור "כמו חדש". כנראה שסימני השאלה נראו על פני, שכן ד"ר צדיקוב הסביר מה קרה בשתי מילים: "פאניקה והיפר וינטילציה", אמר וחזר להשתתף במאמצנו לחשוף את עצמותיו של הלוקוס ותחתיתו של הבקבוק.
על מה בכלל מדברים?
פאניקה מוגדרת כתקופה קצרה של חרדה קיצונית וחריפה. לעיתים תכופות, ההרגשה הדומיננטית היא של פחד, או הרגשה שהאדם יוצא מדעתו ומאבד את שליטתו על המציאות. בדרך כלל מתרחש התקף הפאניקה ללא אזהרה מוקדמת לקורבן עצמו, אבל מודעות עצמית, או איש מיומן מן הצד, עשויים לגלות ולהצביע על סימנים מוקדמים.
לעיתים מתלווה להתקף הפאניקה גם תופעה של היפר וינטילציה (נשימות רדודות, שטוחות ומהירות) המחמירה את הסי פטומים ומובילה לתחושה של נימול ולהחמרת התחושות של איבוד הזהות העצמית ואובדן הקשר למציאות.
הסימנים המקדימים להתקף הפאניקה הם אישיים. הם מתחילים בפתאומיות ועשויים לכלול סיפטומים, כמו הרגשה של קושי בנשימה, כאבים בחזה, דופק מהיר, הרגשה של קלות ראש וסחרחורת, העזה, רעד והתעלפויות.
למרות היותם מאוד בלתי נעימים, מפחידים ומאיימים, התקפי הפאניקה נמשכים דקות מעטות בלבד ואינם גורמים נזק פיזי. כך הם הדברים על פני היבשה, מקום בו ניתן להתגבר על הפאניקה על ידי המתנה והרגעה ועל ההיפר וינטילציה על ידי נשימה אל תוך שקית נייר.
מתחת לפני המים הדברים שונים בתכלית... התקף פאניקה מתחת למים עלול להסתיים באסון. לכן, חשוב שכל אחד מאיתנו יכיר את הסימנים המקדימים האישיים שלו, המצביעים על כך שהוא נכנס למצב של פחד, חרדה, או מצב אחר העלול להביא לידי התקף פאניקה. כך נוכל לנקוט בצעדי מניעה. בסיכומו של דבר ההבדל בין צולל טוב ומנוסה לבין צולל פחות מיומן, הוא משך הזמן הנדרש על מנת להיכנס לפאניקה. הצולל המיומן מזהה כי ה פניקמטר שלו עולה ונוקט בשורה של פעולות על מנת למנוע מהדברים להידרדר למצב של פאניקה אמיתי ואיבוד שליטה.

סיבות לפאניקה?
כאלה יש בשפע: מצבי מתח, חרדה ופאניקה מתרחשים בעוצמות שונות אצל כל אחד מאיתנו כתגובה למצבים לא מוכרים, או שינויים בלתי צפויים בסביבה. מצב מטרד קל (כמו חדירת מים למסכה) לאחד, עשוי לגרום להרגשה של מצב חירום אצל האחר.
הפאניקה היא רציונלית. היא בלתי צפויה ועשויה להתרחש בתגובה למצבים רבים ושונים, החל מאיום ממשי, כמו אובדן פתאומי של אספקת האוויר בעומק, דרך מצבים "שטותיים" כמו הורדת מסכה מתחת למים, וכלה בסיבה "דמיונית" לחלוטין, כמו המחשבה ש"הנה אני הולך למות מארס אבנון" (ראה מקרה הבחור בדי זהב).
חוסר ידע אינו אחד הסיבות היותר נפוצות לפחד ולפאניקה והינו גורם שיחסית ניתן לשליטה די בקלות. קריאה של עיתונות מקצועית וירחוני צלילה, השתתפות בכנסים והרצאות, למידה מחברים ובני זוג לצלילה, צפייה בתוכניות טלוויזיה או השתתפות בקורסים מתקדמים, הם רק כמה מהדרכים בהן ניתן להרחיב את השכלתנו התת-ימית, להגדיל את הידע ולמנוע פאניקה.
לכל אחד מאיתנו, באורח בלתי נמנע, ישנם דברים "שמלחיצים" אותנו, גורמים לנו לפחד או לחרדה ועלולים להוביל לפאניקה. בעוד שהסימנים הם בהחלט אישיים, הרי כמה וכמה מהם הם כמעט אוניברסליים. מודעות לסימנים אלו וזיהוי מוקדם שלהם עשויים לתת לנו את ההבדל הקטן שבין מצב של אי נעימות, פחד, או אפילו חרדה, שהם ברי שליטה, לבין מצב של פאניקה, שבו אין לנו כל בקרה.
לצורך ניטור עצמי יש לשים לב לסימנים הבאים:
- מצב כללי של פחד לא מוסבר.
- הרגשה מוזרה, לא מוסברת ולא סבירה.
- הרגשה של חוסר אוויר או קושי בנשימה.
- דופק מואץ, הלב "מתפרץ" החוצה.
- לחץ בחזה, תחושה של הזעה מוגברת.
- הרגשה שפתאום חליפת הצלילה לוחצת נורא.
- טשטוש ראייה פתאומי, או ראייה הקפית מוגבלת.
- חיפוש סיבות ותרוצים מדוע לא לעשות משהו.
- מצב של עצבנות, חוסר סבלנות, רגישות מוגזמת, תגובות מוגזמות.
- חוסר רצון לעשות משהו, שבאופן רגיל הוא שגרתי ו"בסדר".
- הרגשה "שלילית".
- הרגשה של "ברכיים מגומי".
- הרגשה "שכלום לא מסתדר לי" "שום דבר לא עובד כמו שצריך".
- חוסר יכולת לבצע דבר שכרגיל מתבצע ללא מחשבה שנייה.
- התרכזות מוגזמת בדבר אחד תוך התעלמות מכל דבר אחר.
אם אחד מסימנים אלו מתפתח אצלך, כנראה שה"פניקמטר" שלך עולה. זה הזמן לבצע תיקון מסודר של המצב לפני שהוא מדרדר לחוסר שליטה. כמובן שצוללים אחרים בסביבתך עשויים לחוש בדיוק באותם סימנים, בלי לדעת שהם נמצאים במצב של "לפני הפאניקה". אם תוכל לזהות את המצב ולמנוע פאניקה תהייה בכך תרומה לך ולאחרים. ובכן, הנה כמה רמזים העשויים לסייע ולהצביע על מצב אפשרי של "לפני הפאניקה".

סימנים לפאניקה אצל בן הזוג
- שינוי פתאומי בהתנהגות, חריגה בולטת מדרך ההתנהגות הרגילה.
- תגובות המעידות על עצבנות, חוסר סובלנות, רגישות מוגזמת.
- עצירה ללא סיבה, חוסר יכולת להתקדם.
- דיווח על ראייה מטושטשת, לא ממוקדת.
- חוסר יכולת להתרכז ולייצור קשר.
- שינוי פתאומי בקצב הנשימה.
- שינוי פתאומי בכמות ומספר הנשימות (מעבר מנשימה סדירה לנשימות מהירות ורדודות).
- סטייה לא מוסברת ולא הגיונית מתוכנית הצלילה.
- ניסיונות חוזרים ונשנים "לסדר את הציוד" במהלך הצלילה.

אמצעי מניעה
לא תמיד הפניקמטר קריא. לפעמים אנו מתעלמים ממנו ולפעמים לא משכילים לקרוא אותו. וכמו שאבי נהג לומר "מי שלא טועה לא שוגה". ובכן, טעינו, שגינו, לא קראנו נכון את התמונה וכרגע יש לנו עסק עם מצב חירום, כמעט פאניקה, לפני פאניקה, מה עושים? שלוש מילות הקסם הן תכנון, תרגול ומניעה.

תכנון
חשיבה מראש, תכנון צלילות נאות, ותדרוך הצוללים האחרים, הן מילות המפתח. כאשר כולם יודעים מראש לאן יורדים, לאיזה עומק, לכמה זמן, מה צפוי לנו שם, איזה בעלי חיים ניתן לראות, אלו הפתעות יתכנו, מה עושים במקרה של בעיה - רמת הידע עולה והסיכוי לפאניקה קטן. אלו הם דברים שבשיגרה בכל קורס צלילה ולא בכדי. אימוץ נוהל זה בכל צלילה, עם כל בן זוג, יפחית את הסיכוי להיווצרות פאניקה.

תרגול
כמו בצבא, גם בצלילה, נכון לחשוב כי "קשה באימונים - קל בקרב". מתי לאחרונה תרגלת הנשמת חבר? הורדת מסכה? איבוד וסת? העלאת צולל באפיסת כוחות? רוב הסיכויים שהפעם האחרונה שעשית זאת הייתה במסגרת קורס הצלילה. מכיוון שאף אחד לא רואה בפתרון בעיות פשוטות מצב חירום, מתבקש תרגול ההופך מצב נדיר לבעיה רגילה שפתרונה ידוע. תרגול קבוע של הנשמת חבר, הורדת מסכה וכיוצא באלה (שנקל לעשותם בסיום צלילה מפעם לפעם), יבטיחו שמצבים אלו יתפסו בעינינו כשגרה ידועה ולא כמצבי חירום.

מניעה
כמובן שטוב ונחמד היה למנוע כל בעיה מראש, אבל זאת סגולה שניתנה רק לאחרים וחכמים לאחר מעשה. יחד עם זאת, כשמתעוררת בעיה, ניתן לנקוט בצעדים שיצמצמו את חומרתה. הדוגמאות הן פשוטות ויום-יומיות.
כאשר אחד מהצוללים "קצר באוויר", אין טעם למשוך "עוד קצת". צריך לעלות מייד לחניית בטיחות. כאשר רצועת הסנפיר נקרעת, מוטב לקצר את הצלילה מאשר להתמודד עם צולל במצב של אפיסת כוחות מאוחר יותר. הניסיון מוכיח, שבדרך כלל, בעיות שאינן מטופלות אינן נפתרות, אלא מחמירות. לכן, פתרון מיידי של בעיה קטנה ימנע בעיה גדולה יותר בעתיד. מניעה, כוללת גם רכישת ידע, מיומנויות (בין השאר משום שמשמעותן היא יצירת צולל מנוסה יותר). בין המיומנויות החשובות ביותר ניתן למנות את היכולת להיות מאוזן, לשחרר התכווצויות שרירים, להתאים ולכוונן ציוד מתחת למים וכושר ניווט תת-ימי.
אם נזכור גם שגורמים שכיחים לפאניקה הם אובדן של אספקת אוויר ורטיגו, הרי שבשני המצבים הללו, שמירת מרחק מינימלי מבן הזוג היא אמצעי ראשון במעלה.
ורטיגו הינו מצב נדיר יחסית ואינו ניתן לתרגול. ברגע אחד הכל בסדר ומייד לאחר מכן מופיעה סחרחורת, אובדן ההתמצאות במרחב, חוסר אמון בקריאת המכשירים ובלבול באשר לכיוונים השונים. רוב הצוללים לא חוו ולא יחוו ורטיגו, לכן, כאשר התופעה מתרחשת היא גורמת בדרך כלל לבלבול ולבהלה היכולת בקלות להפוך לפאניקה. ורטיגו חולף בדרך כלל מהר מאוד ולכן חשוב לשמור על קור רוח בדקה-שתיים הראשונות. במצב זה אסור לעצום עיניים (יש לשמור על עיניים פתוחות), ניתן להישען על בן הזוג, לרדת לקרקעית (אם אפשר ומותר), ולנסות לחמם את המים בתעלת האוזן החיצונית (על ידי חבישת כובע צלילה, או חביקה של האוזניים בכפות הידיים).
בכל הנוגע לאספקת אוויר, מלבד השיטה של הנשמת חבר, ניתן להמליץ על שימוש במערכת נשימה נוספת הרכובה על המערכת הרגילה ("פוני"). זוהי מערכת הכוללת מכל בן 4-3 ליטר, וסת (דרגה ראשונה ושנייה) נוסף. מערכת גיבוי אחרת היא ה- SPARE AIR, זהו מכל קטן (בנפח של כ-1 ליטר) הכולל וסת ופייה נוחה לשימוש. ישנם המתנגדים לה בדיוק מאותה סיבה וטוענים כי כמות האוויר שבה אינה מספיקה למצב חירום אמיתי.

מה עושים?
פאניקה היא אחד האיומים הרציניים על הצולל.
ההתמודדות הטובה ביותר עם התופעה היא המניעה בדרך של הגברת המודעות העצמית, הכרת הסימנים המקדימים, רכישת ידע ומיומנויות. בנוסף, יש ערך רב לתכנון מוקדם ותדרוך לפני כל צלילה ותרגול של התנהגות במצבי חירום שונים.
מה עושים למרות הכל בכל זאת יש לפנינו מצב חירום?
עוצרים רגע, מפסיקים לעשות את מה שעושים וחושבים: מהו הצעד הבא? לא תמיד כדאי לעלות באופן אוטומטי לפני המים. אם יש לנו מספיק אוויר והקרקעית אינה עמוקה, הקרקעית עשויה להיות המקום הטוב ביותר לפתרון הבעיה.

מסדירים את הנשימה
נושמים לאט, נורמלי, באופן מבוקר ושכלתני. ביצוע של פעולות הנשימה בצורה מודעת ומבוקרת עשוי לעצור נשמת (היפרווינטילציה) בתוך נשימות מועטות.

מגדירים
בוחנים מהי בדיוק הבעיה ומהי הדרך הטובה ביותר לפתור אותה.

פועלים
לאחר שיש לנו שליטה על הנשימה, המחשבה, וברור לנו מה יש לעשות, עושים את הנדרש לפתרון הבעיה.