האם כלובי הדגים במפרץ אילת מזהמים את המים, פוגעים בשוניות האלמוגים ומשמשים כחממה לייצור מחלות? מצד אחד טוענים ביולוגים ימיים כי יש להוציא לאלתר את הכלובים ולהעביר אותם לבריכות ביבשה. מצד שני, חוקרים אחרים טוענים כי לא נמצאה כל הוכחה לכך שהכלובים אחראים לגסיסתה של השונית. אנטומיה של מאבק בין מגדלי הדגים לבין ביולוגים ימיים ואירגוני הירוקים

מאת נדב לוי

כדור הארץ, האוקיינוסים, הימים והאגמים מאותתים כבר יותר מ-40 שנה על סימני מצוקה אקולוגיים. הצעקה הזאת נשמעת מהים התיכון הסגור, מים קורטז במקסיקו, משוניות האלמוגים הגדולות של אוסטרליה ומדרום-מזרח אסיה, מאיי גלפאגוס וגם ממפרץ אילת שבו שגשגו בעבר שוניות האלמוגים הצפוניות ביותר בעולם.
באחרונה עלתה המצוקה הזאת על סדר היום הציבורי, כאשר במוקד המחלוקת מצויות חוות הדגים.
שני כנסים בנושא נערכו השנה, במכללה הימית במכמורת ובבית הירוק ליד אוניברסיטת תל-אביב. בשנים מהם יצא חוקר האלמוגים פרופ' יוסי לויה, מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב, נגד הצבת כלובי הדגים במפרץ אילת וקרא לסלק אותם לאלתר.
לדברי פרופ' לויה, עד לפני כ-30 שנה היתה שמורת האלמוגים באילת המגוונת ביותר בעולם. בשטח של כ-10 מ"ר חיו כ-30 מיני אלמוגים, בעוד שבכ-2,500 הקילומטרים של שונית האלמוגים הגדולה באוסטרליה חיים רק 6-5 מינים בשטח דומה.
למפרץ אילת יש נתוני פתיחה נפלאים: הוא צלול ביותר, חדירות האור בו מצויינת, הטמפרטורות אינן יורדות מתחת ל-20 מעלות צלזיוס, אין בו סדימנטים ממקורות טבעיים והוא בדרך-כלל ים עני בנוטריינטים, ומכאן שהוא נחשב לים אוליגוטרופי.
למרות זאת, מאז סיים לויה את הדוקטורט שלו באזור ב-1967, פחת מגוון מיני האלמוגים במפרץ ל-8-7 מינים בלבד. לדבריו, בין השנים 1986 ל-1993 היתה ירידה של כ-51% בכיסוי החי בשונית וכ-71% במספר המושבות, וכי בין 1986 לשנת 2000, הירידה היתה 71% ו-73% בהתאמה, ללמדנו כי הפחת באלמוגים החל עוד בטרם הוקמו חוות הדגים.
למרות התנגדותו להמשך פעילותן, עולה מדבריו של לויה בבירור כי לא חוות הדגים, הן האשמות הבלעדיות בקריסת השונית, אך הן הגורם המזהם הראשי שהחליף את המזהם הקודם שהיה הביוב. לטענתו, כל גורם מזהם באילת מקטין את סף החיות המוגבל בלאו הכי של האלמוגים, ומזכיר כי ביפאן השקיעו מיליארדי ין, בניסיון לשקם את הסביבה הימית.
פרופ' לויה סקר בדבריו את הפגיעה הקשה בדגים ובבעלי החיים הימיים: שיחן שכיח (Stylophora pistillata) שהיה האלמוג הדומיננטי ביותר בשונית של מפרץ אילת, שוב אין הוא ראוי לתואר "שכיח"; מינים אנדמיים למפרץ כחבצלת הים הרב-גונית (Lamprometra klunzingeri) נעלמו, בעוד שלפני כ-30 שנה אפשר היה לראות עשרות ועד מאות מהן למטר רבוע; הנחשונק השיחני (Astroboa nuda) ואלמוגים שיחניים אחרים נעלמו אף הם וכתוצאה מכך פחתה שכיחותם ומספרם של מיני דגים וחסרי-חוליות רבים. בעקבה ובאילת כאחד נפגעו האלמוגים ממחלות, אך בעקבה אין נתונים בסיסיים המשווים את המצב כיום לתמונת המצב בעבר הקרוב.
בהמשך דבריו, הביע פרופ' לויה זעזוע מהצפיפות הרבה בה חיים דגי הלברק והדניס בחוות הדגים ומכמות האנטיביוטיקה העצומה שניתנת להם. לדבריו, החוות מהוות חממת-גידול למחלות ובהן כאלה שלא היו ידועות לפני הכנסת הכלובים למים. אחת מהן פגעה קשות בדגי הסיכן (Siganus), הידועים יותר כדגי האראס.
קיים ויכוח קשה בין אלה הקובעים כי חוות הדגים משנות את משטר הנוטריינטים במפרץ. בדרך-כלל היו התנודות במשטר הנוטריינטים תלויות במשטר הזרמים הטבעי במפרץ, אך העשרת השונית בהם, שלא ממקורות טבעיים, משנה את המצב.

חוסמות את האור
לפני כשנתיים וחצי, ביוזמת משרד החקלאות, משרד התשתיות והמשרד לאיכות הסביבה, הוקמה ועדה בינלאומית שהתבקשה לחבר המלצות בנוגע לעתידן של חוות הדגים. שלושה גורמי זיהום עיקריים מככבים בדו"ח הראשון שהגישה הוועדה: הביוב מעקבה, הפוספטים וכלובי הדגים.
בירדן השכנה התקוממו נגד ממצאי הדו"ח - ובצדק. התברר שהצוות המדעי שגה בהערכת כמות הפוספטים במפרץ. דו"ח מתוקן שיצא באמצע דצמבר 2001, קבע כי חברי הוועדה לא יכולים להגיע למסקנות סופיות בנוגע להשפעת הפוספטים וכי דרושה פעילות מחקרית נוספת, כמו גם ניטור נוסף במשך כשנה וחצי. בהתייחס לכלובי הדגים, נטען שיהיה עליהם לצמצם את כמות הנוטריינטים (בעיקר חנקן) המופרשת לים בשיעור של כ-32%, משום שהם מזרזים גידול אצות המונעות כניסת אור החיוני לגידולם של האלמוגים. נקבע כי כלובי הדגים פולטים 240 עד 260 טונות חנקן למים, שכ-35% ממנו מסיס מיד וכ-15% ממנו מתמוססים מאוחר יותר במשך כשנה. לפיכך הם הגיעו למסקנות, כי יש להפחית לכ-180 טונות על-ידי הפחתת ריכוז החלבונים במזון הדגים לכ-45% מאומדניו עד אותה עת, ובאמצעות הפחתה כללית של כמות המזון הניתנת לדגים מכ-4,000 טונות לשנה לכ-3,600 טונות. כן קבעה הוועדה, כי יש להקטין את גודלם המרבי של דגי הלברק והדניס הגדלים בכלובי הדגים, למרות הביקוש בשוק הישראלי.
הוועדה אף המליצה להקים בדחיפות עוד שוניות מלאכותיות, כדי להקטין את עומס פעילות הצוללים בשוניות הקיימות, ועל-מנת להבטיח לצוללים אתרי צלילה חדשים.

משטר הזיהומים
מחקר מרתק נוסף בנושאים אלה הוצג בימי העיון על ידי פרופ' בנימין לזר מהמחלקה למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית. צוות המדענים הבינלאומי תמך בביצוע מחקרים מתמשכים (דוגמת לויה ועמיתיו), דרש לעבד מחדש מידע קיים על ריכוזי הנוטריינטים ונתוני הטמפרטורות בעומקים משתנים, וטען, שאלמוגים בכל העולם נמצאים תחת השפעת העקה הנובעת מהתחממות כדור הארץ, ומכאן שיש להמשיך לבחון את משטר הזרימות והזיהומים המתפזרים ונמהלים בגלל שינויים יומיים ועונתיים, וכי יש להמשיך בחקר מחלות הדגים במפרץ.
טבלה מס' 1 מתארת בתמציתיות את עמדות התומכים בשינוי המצב, עמדות המתנגדים לו, ומי טרם גיבש עמדות נחרצות בנוגע לקונפליקט חוות הדגים באילת.

"השונית בעקבה משגשגת"
עודד גולדין, ביולוג ימי בהכשרתו, המנהל את חברת דג-סוף, טוען שקיומן הוא התשובה המוחצת לדיג-יתר בעולם. לדבריו, בשנת 2000 לבדה, הצליחה חקלאות המדגה במים מתוקים ברחבי העולם לספק כ-20% מהתצרוכת האנושית.
גולדין טוען, שהמרחק בין חוות הדגים לבין השוניות בעקבה לבין השוניות באילת זהה, וכי השונית בעקבה משגשגת בעוד ששכנתה האילתית גוססת. מכאן, לטענתו, לא הגיוני שחוות הדגים הן הגורם לקריסת השונית באילת.
באפריל 1998 נערך סקר מדעי בהזמנת חוות הדגים, שקבע כי השפעתן הסביבתית מזערית. לדברי גולדין, תוצאות הסקר לא תאמו את ציפיות המשרד לאיכות הסביבה, והמשרד החל במאבק משפטי נגד חוות הדגים.
ביולי 1998, אישר השר לאיכות הסביבה לחוות הדגים להגדיל את נפח פעילותן. בשלב זה נכנסה לתמונה עיריית אילת, הדורשת לקבל לידיה את השטח בו פועלות חוות הדגים. עמותת צלול שהוקמה באותה עת, פותחת במסע תעמולה חריף ומתוקשר נגד חוות הדגים. הארגונים הירוקים והחברה להגנת הטבע מצטרפים אף הם למאבק.
גולדין טען בהרצאותיו שהארגונים והגופים הללו מטשטשים את תמונת המצב האמיתית מטעמים מובנים ואינם מבינים באקולוגיה ימית. למשל, כך הוא מסביר, נטען שהכלובים עשויים רשת מתכתית צפופה הגורמת לפציעות ומומים לדגים, ולא כך הדבר.

עוד שלוש שנים?
בפברואר 2000, לאחר דוחות רבים וסותרים, קוצבת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה את פעילות חוות הדגים עד ליולי 2002. כן קבעה הוועדה המחוזית, כי אם לא יסדירו את מעמדן הקבוע במסגרת תוכנית המיתאר, לא יקבלו היתר נוסף לפעילותן.
חוות הדגים פעילות על בסיס "היתר לשימוש חורג" להפעלת הכלובים בים והפעלת מתקנים ביבשה.
בשלהי שנת 2000, החליטה ועדת משנה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום, שאם לא יוסדר מעמד סטטוטורי קבוע להפעלת חוות הדגים, יופסק ההיתר לשימוש חורג בקיץ הבא עלינו לטובה עכשיו. בשלהי מאי השנה החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה לאשר תוכנית מיתאר לחופי אילת, שאינה מאפשרת עוד ייעוד לחקלאות ימית במפרץ אלא רק ביבשה.
שר הבריאות נסים דהן, שמונה על-ידי הממשלה לטפל בפרשה, התייחס לעניין זה אף הוא במסמך ששיגר לממשלה. הוא קבע כי יש לאפשר לחוות הדגים לקבל היתר לשימוש חורג בים לתקופה נוספת של כשלוש שנים (עד 2004-5), עם אופציה לשנה נוספת, על מנת לאפשר להן להיערך להעברת פעילותן מהים ליבשה.
איש יחסי הציבור אבי גנאור, המשמש כדובר חברות החקלאות הימית, אמר בתגובה, כי חוות הדגים חוששות עתה לפרנסתן בעקבות הכוונות להוציאן אל היבשה משום ש"אין עוד טכנולוגיה מתאימה לגידול הדגים ביבשה. עם זאת חברות הדגים מקוות שפסק הזמן שקיבלו יסייע בהמשך הניטור ויוכיח לבסוף שהן יוכלו להמשיך בפעילותן בים על בסיס קבוע". חברת הכנסת נחמה רונן, לשעבר מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, טענה בתגובה להחלטתו של דהן, כי פעילות חוות הדגים במשך שלוש השנים הבאות רק תתרום להרס השונית.
עמותת אדם, טבע ודין הודיעה כי אם אכן תינתן ארכה נוספת, הארגונים הסביבתיים יפנו לבתי המשפט כדי לערער על ההחלטה.

גישה כלכלית
גולדין טוען שאת קיומם של ישובי הערבה כמו קטורה, אליפז, סמר, גרופית, יטבתה, אילות ואחרים, לא ניתן למדוד רק בעיניים כלכליות. הוא מדגיש שערכן הלאומי אינו נופל ממשאבי התיירות של אילת. גולדין ציין כי הפסקת פעילותן של חוות הדגים תלווה בפיטורי מאות עובדים באילת ובצפון הארץ, והידע יעבור תוך זמן קצר למדינות אחרות.
מנכ"ל רשות הנמלים והרכבות, עמוס רון, אמר לאחרונה, כי "מי שרוצה לקבל היתרים לפעילות חקלאית בים צריך היה לבוא ולקבל את ההיתרים מבעל הבית, וזה אנחנו, ולכן, מסופקני אם נאשר להם את אותם ההיתרים בעתיד". הוא לא נקב בתאריכים מוגדרים, אך ככל הידוע לי מדובר בערך באמצע יולי השנה. חוות הדגים בודקות כעת מהן המשמעויות המשפטיות של החלטת רשות הנמלים.
צוות תמ"א 13 הגיע למסקנה, שהים והשונית הם הנכס הכלכלי העיקרי של אילת, וכי אין לעיר מקורות פרנסה אלטרנטיביים טובים. בנקודה זו יש השקה בין הגישה הכלכלית לגישת איכות הסביבה והגנת המפרץ.
המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, ד"ר אבי פרבלוצקי, הודה כי אינו יכול עדיין לפסוק בסוגיה הסבוכה, כיוון שמפרץ אילת הוא מערכת אקולוגית עדינה המושפעת לטווחים של 15 קילומטרים לכל צד, וגם לעומק. הוא ציין שהדבר קשה מבחינה ביולוגית, משפטית, כלכלית, ציבורית, פוליטית ומעשית. הקונפליקט מתמקד לדעתו בין הצורך המיידי בשימור הטבע, לבין פעילותה של ההתיישבות העובדת. ד"ר פרבולוצקי טען שאינו מבין מדוע הנושא צבר תאוצה מבחינה פוליטית, אך הדגיש שבשמירת טבע, ההחלטות חייבות להיות חד-משמעיות. פרבלוצקי הודה שזליגת הפוספטים עדיין קיימת, שהצוללים אינם תורמים לשיפור המצב וכי רשות הטבע והגנים לא יכולה לפתור כל בעיה באיכות הסביבה, אך "עם ישראל רוצה לראות את מפרץ אילת במיטבו", וזרק את הכדור לעברו של משרד החקלאות שצריך אף הוא ליטול חלק בפתרון הבעיה.
דובי הלמן מקיבוץ יטבתה שהקים את חברת ערד"ג, והנמנה עם ראשי המתיישבים בערבה, תובע כל העת במפגיע לדעת האם חוות הדגים פוגעות בשונית - כן או לא? לטענתו, בשום מקום בעולם הוא לא שמע שחברות חקלאות ימיות נתבעו לחדול מפעילותן מאחר שאינן מטפלות בשפכים שלהן כפי שנדרשים ועושים מפעלים ביבשה. הלמן מכיר היטב את ההיסטוריה של חוות הדגים וקובע בפסקנות פעם אחר פעם, ובצדק, שקריסת השונית החלה עוד בטרם החלו לפעול חוות הדגים.
פרופ' בנימין לזר, גיאולוג מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, חקר את מאזן הנוטריינטים ומשטר הזרימה במפרץ אילת. ממצאיו ונתונים ממחקרו של הדוקטורנט שי שפיר מהמכון לחקר ימים ואגמים, מצביעים על כך שהאלמוגים גדלים בקצב מהיר פי 10 בקרבת כלובי הדגים, משום שיש שם יותר חומר אורגני ליחידת שטח. מחקרים מעין אלה מראים, לטענתם, שחוות הדגים הופכות בהדרגה לאתר צלילה מבוקש, ולראייה, הצוללים מרבים לבקר מתחת לכלובים. שפיר דיווח שהאלמוגים בקרבת ומתחת לחוות הדגים גדלו טוב יותר בהשוואה לקבוצות ביקורת השוכנות בקרבת המכון הבינאוניברסיטאי, ומכאן, שמשהו אחר פוגע בשונית.
לעומת זאת, מדענים אחרים טוענים שהרעיון לגדל דגים בים, הוצע וטופח על-ידי המכון לחקר הימים והאגמים, ולכן, חוקרים מטעמו מעודדים את המשך פעילות הכלובים בים, מאחר שהם אינם יכולים להודות בטעותם מלכתחילה. פרופ' לויה טוען שמסקנותיו של שפיר רחוקות מן המציאות.
הלמן והדוקטורנט דודו זכאי, ביולוג-ימי מטעם רשות הטבע והגנים, המבצע בשמורת חוף אלמוג את מחקרו לתואר שלישי על השפעת הצולנים והשחיינים על השונית, ענו על כך בעקיפין. הם טענו שממחקריהם של ד"ר זליג אל-מוגרבי בעקבה אמנם עולה תמונה דומה למה שנמצא באילת, אך לזר טען שלא נערכו שם בדיקות מספקות.
ד"ר מוקי שפיגל, ביולוג ימי מאילת שפרסם כמה ספרים על אודות דגי השונית, טען שבכלובי הדגים נפלטים נוטריינטים הנלקחים על ידי הדגים. קצב הניטריפיקציה ליד הכלובים נסקר בספרות, ומאחר שחלק מהם נלכדים תדיר על-ידי דייגים הפועלים באזור, שאז קצב לכידתם יכול אף הוא לווסת את כמות החנקן הנקי. לדבריו, אירועים מעין אלה התרחשו בסיני בשנות ה-70 וה-80, ולא הוברר אם רמות החנקן ניתנות לוויסות על ידי החמצן ומשפיעות על פריחה בגידול של פיטו וזואופלנקטון. לזר טען שגם אם נגדל בים דגים, יישמר החנקן בים, ולכן, נראה היה לי שטענותיהם בנדון לא הובנו כראוי, והותירו את השאלה פתוחה.
השאלה העיקרית נותרה בעינה, והיא: מהי אפוא תמונת המצב האמיתית? אם אמנם דעתו של פרופ' לויה כי הערבול בחוות הדגים אכן מעיד על סביבה פגועה, כיצד נברר זאת לאור תמונת המצב שהציג לזר? ואם אכן זהו המצב, האם יתכן שהמלחמה האקולוגית נגד כלובי הדגים נובעת ממניעים אחרים? כיצד נסביר את טענת ד"ר דני גולני, מומחה לדגים מהאוניברסיטה העברית, שבדק שינויים במספר מיני הדגים ושכיחותם בין השנים 1984-1980 (עדיין אין חקלאות ימית), בין 1989 ל-1994 (החלה החקלאות הימית) ובקיץ 1998, ולא מצא הבדלים ניכרים במספר המינים ושכיחותם.

שוברים אלמוגים
ביולוגים ימיים טוענים שאלמוגים מציצים בכל מקום-חיות ימי, אם יש להם הזדמנות ותנאים נאותים, ולראייה, כ-300-200 מטרים מחוות הדגים משגשגת שונית אלמוגים יפה שצוללים נהרו אליה ואולי אף גרמו להרס חלקי שלה.
האמנם ניתן למנוע בחוק מצוללים לצלול ולגלות את יפי הטבע התת-ימי? מסופקני. איני יכול שלא להיזכר בימים יפים יותר, שיכולנו לצלול ולשחות באותה שמורה כמה מאות מטרים אחרי שעת הסגירה שלה ולהמתין בקוצר רוח לרבייה המרתקת של דגי הנתחן החום. מדוע שצוללים חדשים לא יזכו לחוויה מעין זו?
לדעת מומחים השונית בעקבה משגשגת בגלל בניה מואצת באילת, בגין צפיפות אורבנית גדולה של כ-52,000 בני-אדם המתגוררים כיום באילת, בגלל שגיאות תיכנוניות קשות ומדיניות קלוקלת של ישראל בנוגע לכל המתרחש במפרץ אילת לרבות הזרמת השפכים והאשפה, שחלק ניכר מהם עדיין מגיע לים.
האם לא הגיעה השעה, בטרם עושים את כל העליהום על חוות הדגים, לפנות גם לראש עיריית אילת גבי קדוש, המרכז לדבריו עוצמה רבה במפרץ, ולתבוע ממנו לגייס במהירות את המימון הדרוש להקמת שוניות אלמוגים מלאכותיות למען הצוללים. קדוש טוען כל העת כי העובדה שמייחסים לו מניעים לא כשרים בקשר לחוות הדגים "מוציאה אותו מדעתו", וזאת, משום שהוא פועל בתוקף נגד חוות הדגים. לטענתו, העיריה השקיעה סכומי-כסף נכבדים בטיהור השפכים שזרמו בעבר אל הים, בעוד שחוות הדגים לא עשו מאומה לצמצם את הזיהום שהן גורמות. קדוש אף טען כי מינואר 2002, המשרד לאיכות הסביבה פעל באילת נגד מזהמים אחרים, "ורק בחוות הדגים - שאותן הוא מכנה 'הגורם המזהם ביותר' - לא טיפל כיאות". אגב, דו"ח מבקר המדינה האחרון שפורסם בסוף יוני השנה סותר לחלוטין את דבריו של קדוש.
האם יתכן שבעלי עניין "מוליכים את כולנו באף"? גישת אישי-ציבור ושוחרי טבע היא שלא חשוב עוד מה קובעים המחקרים, וכי מה שחשוב הוא קודם כל ראיית מפרץ אילת כמשאב לאומי ייחודי שיש לעשות הכל כדי לשמור עליו למען הדורות הבאים.
השר לאיכות הסביבה לשעבר, יוסי שריד, אמר שבכל פעם שהיתה בישראל התנגשות בין אינטרסים סביבתיים וכלכליים, היתה יד האינטרסים הכלכליים על העליונה.
ח"כ נחמה רונן, שיזמה את החוק להעברת חוות הדגים ממקומן בים ליבשה, טוענת שיותר מדי גורמים אינטרסנטיים בוחשים בקדרה, "אך מה שאנו צריכים לראות לנגד עינינו הוא קודם כל כיצד לשמר את האזור בעתיד". עוד היא אמרה, כי איננה יכולה לתפוס "כיצד יושב לו גורם מסויים בתוך הים ומייצר בו זיהום ללא הרף, בעוד שבמקביל יושבים על המדוכה ועושים כל שניתן כדי למנוע הזרמת שפכים לים או שמעודדים מתקנים לטיהור שפכים ביבשה".
הטענה הגורפת מצד ארגונים ירוקים למיניהם, לפיה חוות הדגים אכן גורמות נזק בלתי הפיך למפרץ אילת, אינה עולה בקנה אחד עם מורכבות הקונפליקט. פעילים ירוקים רבים מתיימרים לפעול למען איכות הסביבה ונראה שהם מיהרו לקפוץ על העגלה, כדרכם, ללא בקרה מספקת. מאז דצמבר 2001, הם קוראים בתוקף לחרם צרכנים על דגי הדניס "המזהמים את מפרץ אילת". ל"טובת המפרץ" התגייסה עמותת צלול ופעילים ירוקים אחרים העובדים בחברה להגנת הטבע, שהאשימו את מגדלי הדגים באחריות בלעדית למותם של כשבעה מתוך עשרה מיני אלמוגים שהיו בחיים אך לפני שנים ספורות. אולם טענות אלו מתמוססות עד מהרה, כאשר מביאים בחשבון תופעות גלובליות שהמדע עוד לא הצליח להבינן עד תום, כמו התחממות כדור הארץ, או קיומן המואץ של שנות אל-ניניו שמחקרים שונים הראו את השפעתן המכרעת על הלבנת אלמוגים בכל רחבי העולם, ולא רק במפרץ אילת.
בתחילת פברואר 2002, התמנה שר הבריאות נסים דהן לטפל בבעיה וליישם את המדיניות הנוכחית ביחס לקונפליקט. הוא התנה את הוצאת הכלובים מהים בהסכם בינלאומי, שלא ברור כיצד אפשר ליישם אותו, עם מצרים וירדן, כדי שגם הן יאסרו על הפעלת כלובי דגים בשטחיהן. השר דהן קבע שיש להמשיך בניטור המצב בשנה וחצי הקרובות בדומה להמלצות המדענים. הוא ציין במסמך שהעביר לממשלה, כי אם יתחזק בינתיים החשש שהזיהום הנגרם מהחקלאות הימית אכן הוא הגורם ההרסני המוביל לפגיעה בשוניות, שאז יש להפסיק את פעילותן של חוות הדגים באופן מיידי. על-פי הצעתו, יושלמו בתוך שלוש שנים פעולות פיתוח ומחקר לגידול של הדגים בבריכות ביבשה, ובתקופה זו, בהתאם להמלצות המדענים יפחיתו חוות הדגים את כמות המזהמים הנפלטים מהכלובים בים בכ-40%, ויעברו לגדל דגים קטנים יותר. לאחרונה נכנס ל"עובי הים" גם שר התחבורה והורה למועצת הנמלים לפעול במהרה להארכת ההיתר לחוות הדגים, ודומה כי דעתו זו נובעת קודם כל מכוחו של הלובי החקלאי ולא מראיית המפרץ כ"משאב לאומי" ארצי.
ובינתיים, בצל הוויכוח על עתיד חוות הדגים, נותרה בעיה קשה אחת ללא פתרון; "מי יציל את מפרץ אילת מהביוב, מהפיתוח המואץ, וממימשק הצוללים.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>

* נדב לוי הוא זואולוג (ואקולוג) הכותב הרבה גם בענייני ים ובעיות שמירת-טבע, מרצה, חוקר ומדריך טיולים זואואנתרופולוגיים, בעיקר באפריקה. במרץ 2002 יצא לאור ספרו המדעי "אתיקה, רגשות ובעלי-חיים על המעמד המוסרי של בעלי-חיים", עם אביו הפילוסוף פרופ' זאב לוי