...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

לנשום עמוק

לפני שתתחילו לקרוא כתבה זו קחו אוויר, תתענגו. עכשיו, נשפו לאט החוצה. הבטחה שלנו - זו הפעם האחרונה בה תחשבו על אוויר כפי שחשבתם עליו עד היום. המדריך המלא לגזים אותם אנו נושמים מתחת למים

מאת: דני יונסקו

מאז ראשית ימי הצלילה היה האוויר ברירת המחדל כגז הנשימה עבור האדם מתחת לפני המים, בין אם היה זה בפעמוני צלילה, שקי עור אטומים, או מכלים. אך, האם זהו באמת הגז האידיאלי? או, שמדובר רק בענייני נוחות וכסף?
השימוש הנרחב שנעשה באוויר בענף הצלילה עורר בעיות לא מעטות, ככל שנוגע לשימושו כגז נשימה מתחת לפני המים. דוגמאות קטנות: שיכרון המעמקים, זמני תחתית קצרים לצלילה ללא חניות דקומפרסיה (NDL), זיהום אויר ועוד. אומנם, חלק מהבעיות נפתרו על ידי דוחס מכלים בעל מודעות לנושא ומערכת דחיסה איכותית, אך עובדה זו אינה מכסה את כל הבעיות.
לפני שנשקול שימוש בגזים אחרים לנשימה מתחת לפני המים, רצוי להכיר יותר לעומק את האוויר שלנו. האוויר הוא תערובת גזים המורכבת מ: 78.084% חנקן, 20.946% חמצן, 0.934% ארגון, 0.0335% פחמן דו חמצני ועוד ריכוזים מזערים של ניאון, הליום, מתאן, קריפטון, תחמוצות חנקן וקסנון (בסדר ריכוזים יורד). לצורך כל חישוב שימושי ניתן להגדיר את החנקן כ-78% ואת החמצן כ-21%, כאשר כל שאר הגזים מסתכמים בפחות מאחוז אחד. בנוסף, מכיל האוויר כמות מסוימת של אדי מים.
בכדי להבין באילו מקרים האוויר טוב לנו מתחת לפני המים ובאילו מקרים לא, יש צורך ראשית להבין מהן הדרישות שלנו מגז אידיאלי לצלילה.

חמצן וחנקן
ראשית, על הגז להכיל את סם החיים שלנו - החמצן. ריכוז החמצן חייב להיות מותאם לעומק הצלילה. שנית, את שארית נפח המכל נשאף למלא בגז, או תערובת גזים אינרטיים. פירושו של דבר, גז אשר אינו משתתף באף פעילות כימית, או ביולוגית, בגוף שלנו. כלומר, ברוב המקרים מדובר בגז אציל, כגון הליום, ארגון ועוד. מעבר לעובדה שגז זה אסור לו להגיב עם חומרים בגופנו, רצוי שלא תהיה לא כל השפעה עלינו כלל, נתון שבחלק מן המקרים כלל לא מתקיים.
אם נחזור לרגע קט אל העבר נזכר שחמצן הוא גז רעיל בלחצים חלקיים הגבוהים מ-0.5 אטמוספרות. בלחצים נמוכים יחסית, הנעים בין 0.5 ל-1 אטמוספרה, ההרעלה תופיע לאחר זמן חשיפה ארוך. ככל שהלחץ החלקי עולה, זמן החשיפה המותר קצר יותר במרווחים ההולכים וגדלים. אם נגדיר את הגבול העליון לחשיפה מותרת לחמצן במנוחה כ-1.6 אטמוספרות, אזי חישוב מתמטי פשוט יראה שהעומק המקסימלי שאליו ניתן לצלול עם אויר ככל שזה נוגע לחמצן הוא 66 מ'. עומק זה מספיק לכל הדעות לכל צלילה טכנית בדרגות בסיסיות ומתקדמות יותר (הסמכה לעומק הנע בסביבות ה-50 מ'), ובוודאי לכל הצלילות הספורטיביות.
אך, בואו ונבחן את החנקן ונראה האם גם הוא מגביל אותנו. הבעיה אליה קשור החנקן הנו שיכרון המעמקים. זוהי תופעה אשר יכולה להופיע בעומקים העמוקים מ-18 מ' אך בדרך כלל תופיע עמוק מ-24 מ'. גבול החשיפה העליון שנקבע לחנקן נע בין לחצים חלקיים של 3.2 אטמוספרות ל-4.5 אטמוספרות. אם נתייחס לגבול הרלוונטי לצלילה טכנית (4.5 אטמוספרות ברוב ההתאחדויות), נגלה שהעומק המרבי המותר לצלילה אוויר הנו 47 מטר. בעומק זה אין ספק שאנו נמצאים כבר תחת השפעתו המשכרת של החנקן. מבלי להתייחס לחניות הדקומפרסיה הארוכות אותן דורש הגוף לפינוי החנקן, כבר די ברור שאוויר אינו הגז המושלם לצלילה טכנית וגם לצלילה ספורטיבית לא יזיק ניעור קל.
לגזים שעליהם נדבר בהמשך נתייחס כאל "תערובות", היות ואלה שונות בהרכבן מן האוויר.

נייטרוקס
התערובת הראשונה אליה נתייחס הינה הנייטרוקס. על הנייטרוקס כבר דובר רבות, אך עדיין יש צורך להזכיר אותו ואף להמחיש את יתרונותיו, הן לצולל הספורטיבי והן לצולל הטכני.
הנייטרוקס הוא בעצם כל תערובת של חנקן וחמצן. יתרונה של תערובת זו הוא בהעלאת אחוז החמצן קרוב לגבול המותר, על חשבון אחוז החנקן. על ידי כך אנו מפחיתים את שיכרון המעמקים ומגדילם את זמן הצלילה המותר ללא חניות דקומפרסיה. חשוב לציין שנייטרוקס לא מעמיק את העומק אליו אנו יכולים לצלול וזאת בעיקר בגלל חשש להרעלת חמצן.
גרף מספר 1 מראה את העומק המרבי אליו ניתן לצלול עם כל תערובת נייטרוקס נתונה בין 21% חמצן לבין 50% חמצן. ניתן לראות שמרבית הזמן, העומק המותר נקבע על ידי החמצן.
היות ולא משנה באיזו תערובת נייטרוקס נשתמש, ותמיד נוגבל לעומק שאינו עולה על 51 מ', נולד הצורך לחפש תערובות גזים אחרות לשימוש בצלילה.

הליום
כאשר בוחנים איזה גז ניתן להחליף מתוך הנייטרוקס, הרי שישנה אפשרות אחת בלבד - החנקן.
אפשרות החלופה המקובלת ביותר הנה גז ההליום. זהו גז אציל קל משקל בעל צפיפות נמוכה מזו של החנקן עובדה המשפיעה על מהירות קליטת ההליום ברקמות. ההליום נקלט מהר יותר וגם יוצא מהר יותר ועל כן בצלילות ארוכות, זמן חניות הדקומפרסיה קצר יותר מאשר בשימוש באוויר. אך, ככל שזה נוגע לנושא שלנו, הסיבה שבגללה הליום הינו החלופה הטובה ביותר היא ההשפעה הנרקוטית הנמוכה שלו. בהתאם לתיאורית הגז האינרטי, הנחשבת כיום לזו שמסבירה בצורה הטובה ביותר את שיכרון המעמקים, ישנו קשר הדוק בין מסיסות הגז בשומן לבין היכולת הנרקוטית שלו. ההליום מסיס הרבה פחות מן החנקן ועל כן, אם נתייחס לחנקן כבעל השפעה נרקוטית ברמה 1, הרי שהליום בעל רמה נרקוטית של 0.23 (ראה טבלה 1).
יתרון נוסף של ההליום, בשל צפיפותו הנמוכה, הוא קלות הנשימה בעומק, נתון משמעותי בצלילות עמוקות, בהן כל מאמץ יכול לגרום לעודף פחמן דו חמצני בצורה מסוכנת.
הרעיון של צלילה בהליום עלה לראשונה ב-1919 על ידי מהנדס חשמל בשם אליהו תומפסון, אשר חשד כי החלפת החנקן בגז אחר תפחית את תופעת שיכרון המעמקים. השימוש בהליום נעשה לראשונה בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, אך, מבחן המעשה הראשון שלו היה בעצם במבצע להצלת צוללני הצוללת סקואלוס (Squalus) ב-1939, אשר שקעו לקרקעית הים בעומק 72 מ' (ראה מצורף).

טרימיקס ונגזרותיו
חסרונו של ההליום, בכך, שבדומה לגזים אחרים בעומק מסוים, אנו נתקלים בתופעת הסינדרום העצבי של לחץ גבוה - HPNS. תופעה זו הפוכה לשיכרון מעמקים והיא בעצם מראה סמנים של ערעור, בניגוד לשיכרון. התופעה מאופיינת ברעידות, התכווצויות שרירים קטנות וחוסר קואורדינציה. בעקבות תופעה זו נולד הטרימיקס. אשר במקום ההליאוקס המכיל חמצן והליום בלבד, מכיל גם כמות חנקן מסוימת. האפקט הנרקוטי של החנקן נוגד במידה מה את האפקט המעורר של ההליום. חסרון נוסף של ההליום היא מוליכות החום הגבוהה שלו אשר גורמת לצולל לאבד מחום גופו באופן מהיר יותר.
ישנן כמה תערובות בהן ניתן לנצל הליום. ראשית ההליאוקס המקורי. תערובת זו פחות נפוצה כיום. הנורמוקסיק טרימיקס - תערובת של חנקן הליום וחמצן בה ריכוז החמצן הוא 21%. תערובת שימושית לצלילות עד עומק 60 מ' לערך. טרימיקס היפוקסי - התערובת הנפוצה ביותר, בה ריכוז החמצן נמוך מ-21% עובדה המאפשרת לצולל להגיע לעומקים עמוקים מ-66 מ'. חשוב לזכור ששימוש בתערובת מסוג זה מצריך שימוש בתערובת נוספת לשם צלילה לעומק בו הלחץ החלקי של החמצן בתערובת הטרימיקס מאפשר נשימה תקינה (בדרך כלל 0.21 אטמוספרות לפחות) אחוז החמצן בתערובת מחושב בדרך כלל כך שלא יעבור לחץ חלקי של 1.4 אטמוספרות חמצן בעומק המרבי ואילו זה של החנקן שלא יעבור 3.2-4.0 אטמוספרות. שיקול לא נכון, אך משמעותי בחישוב כמות החנקן, הוא מחירו היקר של ההליום. התערובת האחרונה הינה הטרימיקס ההיפראוקסי אשר בו בדומה לתערובות הנייטרוקס אחוז החמצן גבוה מ-21%. תערובת זו משמשת לעתים כגז דקומפרסיה.

מימן
המימן הנו גם כן בעל יתרונות רבים על פני החנקן. הוא נרקוטי יותר במעט מאשר ההליום (ראה טבלה), אך פחות צפוף ממנו, דבר המאפשר נשימה חלקה גם בעומקים הגבוהים ביותר. בניסויים בתא לחץ אשר ביצעה COMEX הצרפתית, בוצעו בהצלחה צלילות לעומק 701 מ'.
ככל שזה נוגעה לדקומפרסיה, ניסויי דופלר אשר בוצעו בצלילות מקבילות עם הליוקס והידרוליאוקס (מימן, הליום וחמצן), הראו שהצוללים בהידרוליאוקס נקיים לגמרי מבועות בתנועה (מכשיר דופלר מסוגל לגלות אך ורק בועות בתנועה).
חסרונו של המימן טמון בנפיצותו, תכונה אשר הוכחה מעבר לכל ספק באסון הינדנבורג בו התפוצצה ספינת האוויר המלאה במימן. על כן, בכדי להימנע מסכנה, אסור לצלול עם תערובות מימן המכילות יותר מ-4% חמצן. התערובת כל כך נפיצה עד שהיא יכולה להידלק מן המטען החשמלי המצוי בחלקיקי מתכת בעורנו.
בשנת 1944 פיתח ארני זטרסטרום דרך "בטוחה" בה ניתן לעבור מנשימת אויר דחוס לתערובת מימן. המעבר בוצע על ידי שלב ביניים בו נשם ארני תערובת של 4% חמצן ו-96% חנקן עד להשוואת ריכוז החמצן בריאות ורק אז עבר לתערובת המימן וכנ"ל בדרך חזרה. ארנה נהרג כשנה לאחר מכן בתאונת צלילה בניסיון להמחיש את יעילות שיטתו (ראה מסגרת).

ניאון
ניאון הנו גז אשר אינו גורם לתופעות נרקוטיות בצלילות הרדודות מ-360 מ' ועל כן הוא יכול להיות גז יעיל. יחד עם זאת, בשל צפיפותו הגבוהה יחסית, הוא נקלט ומשתחרר לאט מן הגוף, עובדה הגוררת אחריה זמני דקומפרסיה ארוכים בצלילות ארוכות. בשל זאת משמש הניאון בעיקר לצלילות קצרות עד מאוד מסוג "גע וסע" (bounce dives). הניאון הנו גז יקר מאוד בצורתו הטהורה ועל כן משתמשים רבות בניאון גס, תוצר לוואי של זיקוק אוויר ומכיל 75% ניאון ו-25% הליום. שימוש בגז זה כטרימיקס יוצר תערובת הידועה בתור ניאוקואד המכילה ניאון, הליום, חנקן וחמצן. חסרון בגז זה, מעבר למחירו, הינה העובדה שמעבר לעומק 180 מ' הוא נהיה כמעט בלתי אפשרי לנשימה בשל צפיפותו. גם הטיפול במקרי דקומפרסיה כתוצאה מצלילה עם ניאוקואד, הנו טיפול קשה מאוד בשל מורכבות הגז.

ארגון
ארגון הנו הגז הכמעט אחרון ברשימה שלנו. מדובר בגז בעל צפיפות מאוד גבוהה, נתון אשר מצד אחד ממזער את ספיגתו ברקמות ומצד שני מקשה מאוד על נשימתו בעומקים העמוקים מ-18 מ'. ארגון הנו גם גז בעל השפעה נרקוטית הגדולה פי 25 מזו של חנקן ועל כן שימושו העיקרי בצלילה הנו כגז בידוד המוזרם לחליפות יבשות. השימוש היחידי הנעשה בארגון כגז נשימה הוא בצורת ארגוקס (ארגון וחמצן) לצורך שימוש בניות הדקומפרסיה הרדודות מ-15 מ'.

מתאוקס
ישנם עוד גזים אינרטיים נוספים שאותם חוקרים מנסים לרתום לעולם הצלילה, אך רובם לא מתאימים לשימוש. דווקא הגז החדש ביותר על המדף הגיע לא מאיש מדע, אלא מחוואי המגדל חזירים. המתאוקס (methox) הינו שילוב של מתאן וחמצן והגיע לעולם הצלילה ב"זכות" דחיסה לא מוצלחת (ראה מסגרת). מגלה התערובת זוקף לזכותה צלילות ארוכות לעומקים מרשימים עם זמני דקומפרסיה יחסית קצרים. עד כמה זה בטוח? עוד לא ממש ברור. המתאן אמנם נחשב לגז אינרטי, אך בריכוזים גבוהים הוא עלול להיות מזיק לגופנו, שלא לדבר על אלו שיצטרכו לעמוד בקרבתנו לאחר צלילה עם גז מצחין זה.
ישנן לא מעט תערובות שונות בהן ניתן להשתמש בצלילה, כל אחת למטרה ייעודית אחרת, אך, חשוב לזכור שצלילה עם תערובות דורשת הכשרה נרחבת הן בצלילה והן בפיזיולוגיה של גופנו והתאמתה לתערובת הספציפית. לא לכל התערובות יש כיום טבלאות דקומפרסיה מתאימות ולא כל התוכנות שנועדו לתכנון צלילה כוללות את כל מגוון האפשרויות בתוכן.
תכנון צלילה עבור תערובת מסוימת והשלכת התוצאות על תערובת שנייה הינו דבר מוטעה, פסול ומסוכן ביותר. יהיה זה לא נכון לעצור את הקדמה ולאסור צלילה עם תערובות לא שגרתיות, אך חשוב לחכות שאלו יצברו קצת ותק, ייבדקו ויוכחו כיעילות ולא מסוכנות למטרתן.
ניתן כיום בזכות ידע, הבנה ותערובות מתאימות לכבוש את מצולות הים, אך אלו יחכו גם עוד שנה ויותר מבלי לאבד את סוד קסמם. בינתיים מומלץ להתאזר בסבלנות, להתאמן, לרכוש הכשרה מתאימה, לצבור ניסיון ועוד ניסיון ואז לחשוב אם באמת אתם רוצים ומוכנים להגיעה ליעדכם. אם כן - תיהנו!

לרכישת ביטוח צלילה ל - 5 ימים לחץ כאן
לרכישת ביטוח צלילה שנתי בינלאומי לחץ כאן