הבנת תוצאות המפגש בין האדם והסביבה התת-ימית והשלכותיו על בריאותינו, היא הכרח לצולל.
הבנת הידע הזה, אומר ד"ר יהודה מלמד, תעניק לצולל את האפשרות להפיק את מלוא ההנאה והסיפוק מפעילותו התת-ימית ואף לצאת ממנה בריא ושלם

 מאת ד"ר יהודה מלמד

בתקופתנו, בכל מקום בו יש מים מתוקים, מלוחים, אגמים, ימים ואוקיינוסים, חמים, קרים ואפילו מתחת לקרח, האדם ירצה ומסוגל לצלול. הוא ירצה לצלול על מנת לחקור ולספק סקרנותו, לשם עבודתו, ובעיקר להנאתו. בעשורים האחרונים קרו כמה דברים שעודדו את התופעה: התפתחות מכשור הצלילה ופשטותו, הבאת העולם התת-ימי יותר ויותר לידיעת הכלל (באמצעות אמצעי התקשורת השונים), פיתוח תרבות הזמן הפנוי, ריבוי ארגוני הצלילה ופרסומיהם. כל אלה ועוד הביאו להתקדמות עצומה בצלילה הספורטיבית. קשה להאמין, אבל רק 60 שנה (1943) עברו מאז המצאת וסת הצלילה הראשון, הווסת שעיקרון פעולתו הפשוט והיעיל הביא למהפך ובעקבותיו לצלילות באתרים תת מימיים חדשים, ספרים, סרטים ותוכניות הטלוויזיה של ג'ק קוסטו, הנס הס, ג'ו מקינז ורבים אחרים שהביאו לנחלת הכלל את העולם החדש והמופלא שמתחת למים.

עומק 300
מבנהו הפיסיולוגי-אנטומי של האדם לא השתנה לאורך השנים והתקופות. מימי קדם הוא נברא להתקיים על פני היבשה ומפגש עם הסביבה המימית וחוקי הפיזיקה בעלי המשמעות המיוחדת בסביבה זו חייב אותו לעבור שינויי הסתגלות מאוד מיוחדים על מנת לתפקד מתחת למים. הסתגלות ואימון יחד עם ההתפתחות העצומה של הטכנולוגיה מביאה כיום לשיאים בצלילות החופשיות העומדים על כ-160 מטר ולעבודה יום יומית בים הצפוני בעומקים של כ-300 מטר ויותר כלומר האדם נמצא בסביבת לחץ של מעל 31 אטמוספרות מוחלטת, מבצע עבודה אפקטיבית ואף חוזר בשלום ללא כל נזק לביתו. פעילויות אלה מחייבות אימון, משמעת עצמית ובראש ובראשונה ידע, הרבה ידע ויותר מכך, הן מחייבות הבנת הידע כלומר תובנה. חשיפת גופנו לסביבה בה הלחץ הסביבתי הולך ועולה עם הגדלת העומק, הצורך להיעזר באמצעים מכנים וגם אלקטרונים לנשימה, שימוש בתערובות גזים שונות לנשימה מתחת למים למניעת השפעות רעילות של מרכיבי גז הנשימה, חשיפה לאיבוד חום ובעיקר, החשוב מכל, הכוונה לחזור למעלה בשלום ללא כל פגיעה, גם לטווח הארוך, כל אלה מחייבים ידע רב ותבונת השימוש בו.
תחומי הפיסיולוגיה ורפואת הצלילה עוסקים בהבנת תוצאות המפגש הזה בין האדם והסביבה התת- ימית והשלכותיו על בריאותנו, בעיקר כאשר מדובר במניעת תאונות וטיפול בשעת הצורך יחד עם שיפור תפקודנו מתחת למים בכל התחומים. הבנת הידע תביא לצולל גם את האפשרות להפיק מלוא ההנאה והסיפוק מפעילותו התת ימית ככל שתהייה מבלי שייחשף לבעיה כלשהי אשר תפגע בבריאותו.
רפואת הצלילה החשובה ביותר היא רפואת הצלילה המונעת, כלומר הדרכה נכונה, יחד עם הקניית הידע והבנתו שהם הערובות למניעת תאונות בצלילה, בעיקר בצלילה הספורטיבית.

מי צורך פחות
להלן קורטוב קטן מרפואת הצלילה והפיסיולוגיה העוסק רק במקצת מהתופעות, והנושאים שכדאי לזכור - וגם ללמוד מניסיונם של אחרים:
נקראתי יום אחד לחדר מיון בבית החולים לראות נער בן 17 שהגיע עם תלונות מוזרות של נפיחות גדולה בפניו ושינויי קול, כל זאת לאחר שיום אתמול צלל עם חבריו המנוסים ממנו. התברר כי רק באחרונה סיים קורס צלילה. הבחור סיפר שיום קודם לכן יצאו הוא וחבריו מנמל יפו לצלילה לא רחוק מסלע אנדרומדה. העומק לא עלה על 12 מטר ומשך הצלילה כשעה. לא היה כל דבר חריג בצלילה שבסיומה הוא נסע לביתו. בערב הרגיש תחושה מוזרה בבליעה וקצת צרידות, אך לא ייחס לכך חשיבות והלך לישון. למחרת בבוקר כשאמר "בוקר טוב" הרגיש שקולו השתנה וכאשר הסתכל בראי נבהל לראות את פרצופו הנפוח, נפיחות שהחלה מהצוואר עד ללחיים. בתחקיר מדויק, נכנסתי עם הבחור לפרטי הצלילה והוא סיפר שחבריו נוהגים להסתכל על מד הלחץ בסיום הצלילה ומשווים מי מהם צורך פחות אוויר. מקובל ביניהם לחשוב כי מי שצורך פחות הוא צולל טוב יותר. לפיכך החליט בחורנו לחסוך כמה שיותר אוויר ובמשך כל הצלילה היה עוצר את נשימתו לכמה זמן שהיה יכול בין נשימה לנשימה. בנקודה זו התחלתי לתחקרו כל שלבי ופרטי הצלילה ואכן הוא זכר שבהיותם על הקרקעית בעומק של כשמונה מטר עבר סלע גדול שהתרומם מהקרקעית והוא עבר מעליו באחת מעצירות הנשימה שלו.בנקודה זו הבינותי מה אירע ושלחתיו לצילום חזה. בצילום נראה אוויר תת- עורי בכמות גדולה באזור הצוואר, אוויר שיצא מקרע בריאות באזור המדיאסטינום (האזור המרכזי שבין שתי הריאות) ועלה לאזור הצוואר. נשימת 100 אחוז חמצן והשגחה של יומיים בבית החולים ובחורנו חזר לבריאות ופעילות תקינה.
חוק בויל מסביר הכל
החוק הפיזיקלי על שם בויל מסביר מקרה זה. החוק הדן ביחס בין נפח ללחץ וקובע שנפח ולחץ עומדים ביחס הפוך אחד לשני. כאשר הלחץ יורד הנפח גדל ולהיפך. הבחור, שאומנם היה בקורס צלילה ואולי אף ידע לצטט את חוקו של בויל אותו למד אך כפי שנראה, לא ממש הבין את משמעותו. בעת הצלילה, הבחור רצה לחסוך באוויר על מנת להרשים את חבריו בסוף הצלילה ולכן ניסה זאת על ידי עצירות נשימה רבות וממושכות. זאת עשה מבלי להבין שבעת עצירת הנשימה הוא עלול גם לשנות עומק, כלומר לשנות לחץ סביבתי העלול להביא לשינוי נפח ריאותיו בהתאם לחוקו של בויל. האירוע, כפי שקרה, מצביע על כך שבאותו זמן שבחורנו עבר את הסלע הוא היה בעצירת נשימה, כלומר העומק קטן, הלחץ ירד, גדל נפח הריאה שהגיע לקצה גבול הקריעה ו ... בום! לא, אין כל קולטני כאב בתוך רקמת הריאה עצמה ולכן הוא לא הרגיש במאומה. למזלו ריאתו נקרעה לכיוון מרכז בית החזה, לחלל הביניים והאוויר שהשתחרר הצטבר באזור הצוואר ולא פרץ לכלי הדם ולא גרם לתסחיף מוחי ולנזק גדול יותר כקרע בקרום הריאה.
הבחור הבריא לחלוטין ואף חזר לצלילה לאחר תקופת החלמה ארוכה. הוא את שיעורו למד, אך יש כאלו ורבים שכתוצאה מחוסר הבנת הידע שילמו בחייהם, או שנשארו נכים ב"גלל חוק בויל".
כאן המקום לדון ביחסי נפח ולחץ וקצת על ההשלכות הרפואיות/פיסיולוגיות לחוקו של בויל.
יש בנו חללים: ריאות, סינוסים, אוזן תיכונה, גזים במעי, חורים בשיניים, כל אלה מתנהגים ובמיוחד מתחת למים על פי החוק הפיסיקלי שפרסם רוברט בויל, פיזיקאי וכימאי אירי ב-1663. מה שקרה לריאותיו של הבחור מפרשת המקרה הקודם, עלול לקרות בכל אחד החללים שבגופינו בעת שינויי לחץ סביבתיים, כלומר בצלילה,או בעליה מצלילה, ללא השוואת לחצים מספקת. הריאות הן החלל הגדול ביותר בגופנו. יש צוללים שחלל הריאות שלהם מגיע לשישה ליטר ואף ליותר. גם אם אלה ינשפו בכל הכוח את כל האוויר מהריאות עדיין נשאר נפח שארי של כליטר וחצי המחזיק את בועיות האוויר בריאות פתוחות. צולל עם שישה ליטר נפח ריאות מקסימלי הקופץ לצלילה חופשית ומגיע לעומק 30 מטר (4 אטמ') כדוגמת עומק עבודה של צוללות האמה ביפן, נפח ריאותיו יצטמצם לנפח שארי שהוא כ-1.5 ליטר. מה קורה אם יעמיק ? קרוב לוודאי שאם הוא אינו מאומן די הצורך הוא לא יהיה מסוגל לעמוד במעמס זה וקיים חשש לשטפי דם ופגיעת מעיכה בריאות ולעיתים גם לשיבוש פעולת הלב.
שיאי העומק בצלילה נשברים מזה מספר שנים. פיפין הקובני שבר את שיאו של ג'ק מיול שהיה
כ-103 מטר, ופיפין כבר הגיע לכ-160 מטר. עומק מדהים כאשר מדובר בצלילה ללא מכשירי נשימה. ההסתגלות הפיסיולוגית לשינויי הלחץ הסביבתי מ-1 אטמוספרה מוחלטת ל-17, מחייבת פעולת מנגנונים פיסיולוגים מיוחדים בגוף על מנת למנוע נזק גדול וקיצוני - בראש ובראשונה לריאות.
תקצר היריעה כאן מלספר על פרטי מנגנונים מופלאים אלה. מהמעט שניתן היום להבין, ממחקרים רבים שנערכו בשטח ובמעבדה, על צוללות האמה, על ג'ק מיול ואחרים, יודעים כי על מנת למנוע את קריסת הריאות בעומק רב מתבצעת העברת פלסמה (נוזל הדם) ללא כדוריות דם, מהגפיים (בעיקר) לכיוון כלי הדם הגדולים של הריאה ונפח נוזל זה מונע מהריאות לקרוס. בזמן העלייה מהעומק המקסימלי, הפלסמה חוזרת למחזור הדם וזאת דרך הלב הימני הגדל פי שניים ויותר מממדיו הטבעיים על מנת שיוכל לקלוט את הנפח העצום של הפלסמה ולהחזירה למחזור הדם התקין. מכאן עולה, שרק לאחר אימונים רבים, משמעת עצמית חזקה ביותר וכמובן לב בריא וחזק ניתן לעסוק בספורט מיוחד זה של צלילה חופשית.
בצלילת מכשירים, נפח הריאות הוא נורמלי ומשתנה בכל נשימה בהתאם למאמץ הצלילה ועבודת הנשימה, מבנה מערכת הנשימה של הצולל ובמידת תקינותו וסוגו של הווסת. כבר ראינו שאין לעצור נשימה מתחת למים ובמיוחד לא לעצור נשימה בזמן עלייה בצלילה ושינוי לחץ סביבתי. עצירת נשימה בזמן עלייה מצלילה עלולה להביא לקרע בריאה ולחדירת אוויר לתוך זרם הדם, אוויר אשר יגיע ללב השמאלי ומשם לכל הדם במוח ויגרום שם לחסימתם עם התמונה האופיינית של שיתוקים שונים, איבוד הכרה ואף למוות במים כתוצאה מטביעה. לצולל טוב היודע מבין וקפדן, דבר מאלה לא יקרה.

שוטים נפלאים
זכורני מקרהו של צולל מנוסה מאוד לאחר מאות רבות של צלילות, שאהב במיוחד לצלם מתחת למים. הייתה זו צלילה רגילה מול מועדון הצלילה הותיק אקווה ספורט באילת. הים שקט והאיש חזר מצלילת עומק של 30 מטר. הוא החליט לגמור את האוויר ליד "סלע משה" המפורסם המתרומם עד למים רדודים במיוחד כמטר וחצי מפני המים. "סלע משה" באותם הזמנים, היה עשיר מאוד ויפהפה. שפע אלמוגים רכים וקשים ובעיקר דגי אלמוג ואחרים היו סביבו במספר רב ביותר, וכל זאת, יחד עם צלילות המים המדהימה (שהיום כבר לא זוכים לה באזור אילת), אפשרו לידידנו להתרכז ולצלם מצלמתו התת-ימית.
לאחר כ-20 דקות כשבמצלמתו כמה שוטים נפלאים, גמר את האוויר והחל לשחות על פני המים לכיוון החוף - מרחק לא רב. הוא הרגיש קצת עייפות, הגיע לחוף עשה כמה צעדים ונפל כאשר רגלו השמאלית משותקת לחלוטין. זמן קצר לאחר מכן, פחות מחצי שעה מעת יציאתו מהמים הביאו את האיש לבית החולים ובתוך תא הלחץ תוך כדי נשימת חמצן הוא חזר לאיתנו והשיתוק חלף לחלוטין.

הבועיות נקרעו
בתחקיר סיפר לי הצולל, אותו הכרתי שנים רבות, כי בסלע משה היו לו כמה צילומים מאוד מיוחדים וחלקם ממש בקצהו העליון של הסלע. זכור לו במיוחד לוקוס שפער את פיו ונתן לדג נקיין קטן ללקט שיירי אוכל בין שיניו. כאשר ירדתי לפרטים סיפר לי שהוא זוכר שבצילום זה, כפי שהוא נוהג תמיד בצילומים, עצר את נשימתו עד לאחר הלחיצה על כפתור הצילום, עצירת נשימה זו תוך כדי שינוי ציפת הגוף כלפי מעלה, הספיקה לגרום לקריעת בועיות ריאה אחדות, שליחת זרם בועיות אוויר קטנטנות לזרם הדם אל הלב השמאלי ומשם לכלי הדם במוח, באותו אזור האחראי על התפקוד המוטורי של רגלו השמאלית..למזלו נלקח במהירות לבית החולים, הוכנס לטיפול נכון לתא הלחץ ללא כל דיחוי והבריא לחלוטין. מזלו שיחק לו ובגדול. בועיות האוויר שהגיעו למוחו היו עלולות לחסום כלי דם קטנים באזורים רגישים אחרים במוח, כמו אזור תפקוד הנשימה, או הלב, ואז, כמובן, התוצאה הייתה טרגית שוב כתוצאה מעובדת קיומו של החוק של בויל.

חוקו של הנרי
נעבור לדיון קצר על תערובת גז הנשימה בצלילה הספורטיבית - כלומר אוויר דחוס. תערובת זו היא הנפוצה ביותר, כלומר תערובת של חנקן וחמצן שיחסיהם בקירוב רב כ-20 אחוז חמצן ו-80 אחוז חנקן. תערובת אחרת המשמשת היום בצלילה הספורטיבית היא תערובת הניטרוקס, חנקן חמצן בה אחוז החמצן גבוה מאחוזו באוויר, כלומר גבוה מ-20 אחוז. החנקן להבדילו מהחמצן, אינו משתתף בתהליכים המטבוליזם (תהליכי השריפה וייצור האנרגיה) שבגוף ועל כן נחשב לגז אינרטי מההיבט הפיסיולוגי, כלומר לא חל כל שינוי בהרכבו והוא נכנס ויוצא בתערובת הנשימה אל ומהריאות ללא כל שינוי.
תפקידו היחידי של החנקן מהיבט הפיסיולוגי הוא במיהול החמצן ובכך למנוע את השפעתו ההרסנית של החמצן על הריאות במידה וחמצן טהור ננשם במשך זמן רב. בהיות החנקן גז אינרטי הוא מתנהג בהתאם לחוקים הפיסקליים של הגזים ובנושא מסיסותו בנוזל הוא מתנהג בהתאם לחוקו של הנרי. ככל שלחצו החלקי גדל, כן כמותו המתמוססת ברקמות הולכת וגדלה. כמות זו תלויה, כמובן, בזמן החשיפה, כלומר בזמן התחתית ובגורמים נוספים, כמו מקדם המסיסות של החנקן עם הרקמות השונות, כלומר זיקת החנקן לרקמה וגורם נוסף חשוב, מידת זרימת הדם העורקי והוורידי בנפח רקמה כלומר הזילוח הרקמתי.

הגז האינרטי
כידוע, נגרמת מחלת הדקומפרסיה כתוצאה מהיווצרות בועיות גז אינרטי (חנקן במקרה שלנו) ברקמות ובנוזל הדם, כאשר הצולל, בעת עלייה לא מבוקרת מצלילה נחשף ללחץ סביבתי בקצב מהיר יותר מקצב יכולתו של הגוף להיפטר מעודפי הגז האינרטי בצורתו המומסת דרך הדם אל הריאות ומהריאות החוצה. במקרה זה, הבועיות הקטנות גורמות לשינויים הפתולוגים הגורמים לסימני מחלת הדקומפרסייה.
מזה שנים רבות חוקרים, רופאים, פיסיולוגים ואנשי מדע שונים מנסים להבין את מכלול הנושאים הקשורים לבעיית הדקומפרסיה המתמקדים בבועיות החנקן והשפעתן על המערכות הפיסיולוגיות בגוף האדם. כבר בשנת 1942 היה זה החוקר בנקה, שהניח את עובדת קיומן של בועיות " שקטות" בכלי הדם הוורידיים בעת עליה מצלילה, בועיות אשר אינן גורמות לסימנים קליניים ולכן קבלו את השם " בועיות שקטות".
בשנת 1961 הציע החוקר פרנקלין לראשונה את השימוש במכשיר אולטרא - סוני לגילוי בועיות אלה על ידי אפקט דופלר - האפקט של החזרת גל קול מבועית העוברת במהירות בזרם הדם. כיום השתכללו מאוד מכשירים אלה ובקלות יחסית ניתן לזהות את זרימתן של בועיות קטנות בגדלים של 10 - 15 מיקרון בכלי הדם. בעשר השנים האחרונות התרבו ההוכחות המוצקות כי בועיות אלה אינן כל כך " שקטות" כפי שחשבו תחילה והן גורמות במקרים רבים לנזקים, בעיקר למערכת העצבים. נזקים אלה, בדרך כלל, אינם מתגלים, בעיקר הודות לעובדה שמערכת העצבים שלנו ניחנה ברזרבה גדולה ביותר. התפתחות שיטות האבחון החדשות ברפואה, כמו שיטות ההדמיה החדישות, כהדמיה המגנטית ובדיקות בחומרים רדיואקטיביים, הביאו לגילויים משמעותיים, גם בתחומים בהם אנו עוסקים. בדיקות בשיטות חדישות אלה נעשו על צוללים מקבוצות שונות, כמו מדריכי צלילה, צוללים מקצועיים, צוללי אוויר ותערובת, כאלה שעברו תאונות וכאלו שלא צללו בפרופילי צלילות חריגות ועוד. תוצאות הבדיקות הראו שיש קשר בין ממצאים פתלוגיים לבין אופי העיסוק בצלילה. בדיקות מכוונות ומדויקות שלאחר המוות אצל הצוללים בקבוצות שונות, אשר נהרגו בתאונות דרכים, או בדרכים אחרות שלא כתוצאה מתאונות צלילה, הוכיחו קיומם של נזקים פתלוגיים במערכת העצבים המרכזית, אשר נגרמו על ידי מחלת דקומפרסיה סמויה, כלומר שלא לוותה בסימנים קלינים.

צריך לדעת להשתמש
גילויים אלו ואחרים גרמו לשינויים משמעותיים ביותר בטבלאות הצלילה אשר היו נהוגות בשימוש במשך שנים רבות. כיום, טבלאות הצלילה החדישות מבוססות ומאושרות לשימוש רק לאחר שהן נבחנות בפרופילי צלילות ניסוי המוכיחות שאינן מייצרות בועיות שקטות. כל הטבלאות הנפוצות היום בצלילה הספורטיבית הנן כאלו, אך, כמובן, צריך לדעת ולהבין כיצד להשתמש בהן. הנה למשל כמה מעקרונות הברזל עליהם יש להקפיד: בצלילה ספורטיבית אין לצלול לעומק וזמן תחתית המחייב הפסקות דקומפרסייה.
קצב העלייה מצלילה אסור שיעלה על קצב של 10 מטר לדקה ויש תמיד לבצע חניית דקומפרסיה של לפחות שלוש דקות בשלושה מטר.
ובעיקר, להקפיד לא לחרוג מהעומק המקסימלי בצלילה ספורטיבית באוויר - 30 מטר ולא יותר.

הרגשה משונה
היה זה באחד מימי ראשון בסוף חורף 1987, עת ישבתי במכון לרפואה ימית וקבלתי טלפון מעו"ד ידוע שסיפר לי כי הוא עומד להופיע במשפט חשוב בו הוא עוסק זה חודשים רבים והנה דבר מוזר קורה לו, הוא אינו מצליח להתרכז ובכלל הרגשתו משונה וזאת לאחר שיום קודם חזר מצלילה בסיני.
בסיפור הצלילה לא היה כל אירוע יוצא דופן. הצלילה באחד האתרים בדרום סיני הייתה בשבת בבוקר לעומק 30 מטר, למשך 20 דקות, עלייה רגילה עם חנייה של כ-3 דקות בשלושה מטר ולאחר מנוחה קצרה החל בנסיעה צפונה.
בשעות הלילה המאוחרות הגיע לתל-אביב ללא כל בעיה מיוחדת. למחרת בבוקר, יום ראשון, הגיע לעבודתו עם הרגשה משונה, ראשו כבד ובעיקר אינו מסוגל להתרכז בעבודה. מודאג במיוחד לקראת התיק אותו הוא אמור לייצג למחרת בבית המשפט, החליט להתקשר אלי בשאלה האם יכול להיות קשר להרגשתו המשונה והצלילה. שעה לאחר מכן ישב מולי אדם הנראה בריא לחלוטין, מדבר לעניין ותלונתו העיקרית שהוא לא כתמול שלשום, ומעבר לכך, קשה לו להסביר. בבדיקה גופנית לא מצאתי דבר. הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה לחלוטין. שוב עברנו על פרטי הצלילה ופרט לכך שהייתה זו צלילה על גבול חיוב חניות דקומפרסיה ובנוסף הנסיעה צפונה ועליה במעבר שעירה הגבוה למעלה מ-300 מטר מעל פני הים, לא מצאתי כל ממצא אשר מצדיק טיפול. החלטתי לשולחו לבדיקה נוירופסיכיאטרית, בדיקה אשר פותחה במיוחד להערכת הנזק המוחי אצל חולי אלצהיימר, מחלה ניוונית קשה של המוח התוקפת בעיקר בגיל ההזדקנות. הרופאה הנוירולוגית אשר פיתחה בדיקה מיוחדת זו צברה ניסיון רב בנושא והגיעה להערכות די מדויקות לגבי כימות חומרת הפגיעה אצל החולים. היא התפלאה שאני שולח לה בחור צעיר, בריא לחלוטין, שמרגיש " קצת אחרת" למחרת צלילה. בבדיקה המבוססת בעיקר על שאלות ותשובות התגלתה תוצאה מדהימה, עו"ד שלנו סובל מהפרעה מוחית המתאימה לדרגה מתקדמת של מחלת האלציימר אצל זקנים. כמובן שידענו שהסיבה היא לא מחלת אלציימר, אלא כנראה, אכן בעיה פתולוגית כתוצאה מהצלילה. החלטתי להכניסו מייד לטיפול בתא לחץ בפרופיל טיפולי המתאים לטיפול במחלת הדקומפרסיה.
לאחר גמר הטיפול, מספר שעות לאחר מכן, עבר שוב את הבדיקה הנוירופסיכיאטרית אצל אותה רופאה ואפילו במתכונת רחבה יותר שהראתה מעבר לכל ספק שהוא בריא לחלוטין. כבר בצאתו מתא הלחץ דיווח הבחור שהוא חזר לעצמו והרגשתו השתפרה ללא ערוך. עוד באותו ערב גמר להכין את התיק למשפט בו זכה בגדול למחרת.

הבועות השקטות
מה קרה ומה הייתה הסיבה שיכולה להסביר את המקרה? התשובה טמונה "בבועות השקטות". הן שמסבירות את הבעיה. הצלילה שביצע אכן גרמה לבועיות קטנות, בועיות שנחשבו כל השנים ל"שקטות" שנוצרו תוך כדי עלייתו לפני המים מצלילה, שהייתה מעומק וזמן שאינו מחייב אומנם תחנת דקומפרסיה. כנראה, קצב העלייה היה גדול בהרבה מקצב של 10 מטר לדקה ובועיות אלה שגודלן  7 - 15 מיקרון, בחלקן לא עברו את תהליך הפילטרציה הריאתית, או דרך שאנט אחר, מצאו את דרכן אל הלב השמאלי ומשם לכלי הדם הקטנים במוח. במוח כתוצאה ממעבר בועיות קטנטנות אלה בקפילרות הן גרמו לשיבוש זמני ב "מחסום דם מוח" (BBB), הפרעה שגרמה לבצקות זעירות מאוד, מיקרוסקופיות. הפרעה זו לא גרמה לסימנים נוירולוגים ברורים, אלא רק לשינויים בהתנהגות והרגשה. הטיפול בתא הלחץ בעזרת מינוני חמצן בלחץ חלקי גבוה במיוחד, גרמו להמסת הבועיות הקטנות, לספיגת הבצקות הזעירות ובעיקר לחמצון טוב של אותם אזורים קטנים במוח שנפגעו. עו''הד הבריא לחלוטין וחזר לעבודתו וגם לצלילות, אבל הפעם, בהרבה יותר זהירות והתחשבות בידע אותו צבר מניסיונו.
ממקרה מיוחד זה למדתי שוב עד כמה אנו עדיין רחוקים מלדעת את כל רזי מחלת הדקומפרסיה. נכון, בעיית הדקומפרסיה בצלילה הספורטיבית קבלה את פתרונה היחסי עם השימוש בטבלאות חדשות ובמחשבי צלילה המודרניים, אך החשוב מכל הוא הידע, הבנתו והשימוש המושכל בו בצלילה. ושוב זה המקום להזכיר את הניטרוקס. בשנים האחרונות החלו להשתמש בתערובות חנקן חמצן, ניטרוקס בצלילה הספורטיבית. תערובת זו בטוחה יותר לצלילה מהיבט מחלת הדקומפרסיה בעומקי הצלילה הספורטיבית והיא אכן מומלצת מאוד לשימוש, אך יש לזכור, במידה וחורגים מהעומק המותר לתערובת עלולים להיחשף להרעלת חמצן! ולאבד הכרה מתחת למים, עם כל משמעות הדבר. שימוש בתערובות מחייב ידע מיוחד, הקפדה יתרה על דיוק המחייב למשל בדיקת התערובת לפני כל צלילה ובעיקר משמעת עצמית והתובנה שהבטיחות היא חלק בלתי נפרד מגישה מקצועית המחויבת גם בצלילה הספורטיבית.