מערכות אוויר חדשות - סגורות, חצי סגורות, ממחזרות - מאפשרות לנו היום צלילות ארוכות יותר, עמוקות יותר ומגושמות פחות, אך האם הן גם מספיק בטוחות?

תומר יסעור*
 
צולל בעל נסיון של אלפי שעות צלילה טבע בעומק של שלושה מטרים, תוך כדי צלילה עם מערכת נשימה סגורה. מדריך צלילה נהרג תוך כדי צלילה לספינה טבועה אותה הכיר היטב מעשרות צלילות קודמות, גם כן תוך כדי צלילה עם מערכת סגורה. צולל עם עשרות שעות צלילה במערכות סגורות מת במהלך צלילה עם מערכת חצי סגורה פשוטה בעומק 27 מטר. מהו הגורם לתאונות אלה? יש הטוענים כי המערכות החדשות הן מסוכנות יותר מציוד רגיל ותאונות הצלילה המתוארות כאן בהחלט מחזקות טענה זו.
כדי להבין טוב יותר מדוע תאונות אלו מתרחשות, יש לבדוק בקפידה את מיקומן כיום של מערכות הצלילה החצי סגורות/סגורות בשוק הצלילה הספורטיבית, כשברקע, המעבר למילניום החדש מעלה את השאלה: מה צופן לנו העתיד? אילו חידושים בתחום ציוד הצלילה יאפשרו לנו לצלול עמוק יותר, יאריכו את זמן התחתית, יאפשרו ציוד מגושם פחות וקל יותר מהמערכות הפתוחות אליהן אנחנו רגילים? שאלות נוספות: האם המערכות הסגורות והחצי סגורות הן התשובה והאם הן מספיק אמינות ובטוחות כדי לקחת אותנו לעתיד של צלילות מעניינות יותר, עמוקות יותר, ארוכות יותר אך גם בטוחות יותר? ובכלל, מהן כל אותן מערכות מיוחדות (חצי סגורות, סגורות) עליהן אנחנו מדברים?
כצוללים ספורטיבים אנו מכירים בעיקר את המערכת הפתוחה אשר בה ננשם גז ממיכל הצלילה ונפלט החוצה למים בצורת בועות אוויר. בצורה זו רק חלק קטן מאד של החמצן בתערובת הנשימה באמת מנוצל. שאר האוויר פשוט מבוזבז. היתרון העיקרי של המערכות הממחזרות הוא החסכון בגז הנשימה. מערכות אלו מעלות את רמת יעילות הנשימה, בכך שהן מאפשרות לנשום שוב ושוב את אותו נפח גז שכבר נפלט. הגז הננשם זורם במעגל סגור, המורכב מפיית נשימה, צנרת ריאת נשימה וחומר סופח, המסלק את ה- carbon dioxide (דו תחמוצת הפחמן) מהגז הנפלט.
יתרונות נוספים של המערכות הממוחזרות השונות הם: צלילה שקטה יותר, עמוקה יותר, ללא בועות אוויר שנפלטות החוצה וזמן תחתית ארוך יותר. חשוב מאד לציין שלא כל המערכות מספקות את כל היתרונות, לרוב רק חלק קטן מהיתרונות בהתאם לדגם הספציפי של המערכת.
בתוך המערכות הממחזרות אנו מבדילים בין שני סוגי מערכות: המערכות הסגורות והמערכות החצי סגורות.
 
מערכות צלילה סגורות - closed circuit rebreathers
מערכות הצלילה הסגורות מתחלקות לשני סוגים: מערכות סגורות עם חמצן ומערכות סגורות עם תערובות גזים. לכל אחת מהמערכות יתרונות וחסרונות משלה.
 
מערכת צלילה סגורה עם חמצן
זוהי המערכת הפשוטה ביותר. במערכת זו זורם חמצן במעגל הנשימה הסגור, כשמוסיפים 100 אחוז חמצן למעגל הנשימה, כדי לפצות על חמצן שנצרך על ידי הגוף וכדי לפצות על העמקה בעומק הצלילה, שגורם להקטנת נפח הגז במעגל הנשימה. מאחר והגז היחיד שקיים במערכת הוא חמצן נקי אין צורך ברגש ים (סנסורים) לאחוז חמצן, מדי גז שונים ומחשב צלילה, דבר שהופך את המערכת הזו לפשוטה ואמינה יחסית. תוספת החמצן הדרושה למעגל הנשימה מוזרמת על ידי וסת מכני פשוט, המפצה על המחסור הנוצר תוך כדי הצלילה. יש להדגיש כי עומק הצלילה המקסימלי המותר במערכת זו הוא שישה מטרים, מאחר שבעומק רב יותר החמצן הננשם הופך לרעיל (לחץ חלקי של חמצן מעל 1.6).
למרות הגבלת העומק מערכת זו אמינה ושקטה מאד ומומלצת לצלילה שקטה וארוכה במים רדודים כגון צילום בעומקים רדודים.
 
מערכות צלילה סגורות - תערובות גזים
זוהי המערכת המורכבת ביותר. במערכת זו קיימים שני מקורות גז נשימה נפרדים (שני מכלים). אחד חמצן והשני, הנקרא "מדלל", בדרך כלל מכיל אוויר, אבל, בהחלט יתכן שיכיל סוגי גז שונים, בהתאם לאופי הצלילה המתוכננת. ברגע שהצולל מעמיק, נפח גז הנשימה במעגל הנשימה קטן ואובדן הנפח מפוצה על ידי תוספת נפח גז ממיכל המדלל (בד"כ אוויר).
במקביל, לכל אורך הצלילה, החמצן אשר נצרך על ידי הגוף, מתוך נפח האוויר במעגל הנשימה, מוחלף על ידי תוספת חמצן ממיכל החמצן. בנוסף להשלמת החמצן, הנצרך על ידי הגוף, דואגת המערכת האלקטרונית, הנמצאת במערכת, לשמור על לחץ חלקי אידיאלי של חמצן בהתאם לתכנון הצלילה שלנו.
בצורה זו דואגת מערכת הצלילה הסגורה לתערובת אידיאלית לכל עומק. כמו כן היא משנה, תוך כדי מהלך הצלילה, את אחוז החמצן הננשם. למשל, בעומק של עד שישה מטרים תייצר המערכת תערובת של 100% חמצן (בקירוב) וככל שנעמיק ירד אחוז החמצן במעגל הנשימה. בצורה זו נקבל גז נשימה אידיאלי בכל עומק, דבר שיאפשר זמן תחתית ארוך יותר מצלילה עם תערובת ניטרוקס אחידה.
חשוב לציין כי הוספת החמצן מתבצעת בצורה אוטומטית על ידי המערכת בעזרת רגשי חמצן ושסתומים חשמליים. כמובן שקיים גיבוי כפול ולפעמים משולש לכל מרכיבי המערכת. בנוסף, קיימת תצוגה מתמדת של אחוז החמצן ולחצו החלקי במעגל הנשימה תוך כדי כל מהלך הצלילה ובכל מקרה של תקלה ניתן לנטרל את הפעולה החשמלית של המערכת ולבצע את השליטה בצורה ידנית, כדי לאפשר עליה בטוחה לפני המים.
מערכת זו חסכונית מאד בצריכת גז נשימה מאחר ונפח הגז היחיד "המבוזבז" הוא צריכת החמצן של הגוף. מסיבה זו אין כל השפעה לעומק הצלילה על זמן הצלילה מבחינת כמות הגז שעלינו לסחוב על הגב. למשל, מיכל חמצן של שני ליטר יכול להספיק לצלילה של כ- 10 שעות, לא משנה באיזה עומק! בנוסף, בזכות התערובת האידיאלית, ניתן להגיע לצלילה של כ- 4 שעות בעומק 18 מטר ללא דקומפרסיה. כמובן שניתן להוסיף הליום לתערובת הנשימה כדי להפחית את השפעת החנקן ולהעמיק עם המערכת ל- 100 מטר ויותר.
חסרונה הגדול של המערכת הוא מחירה היקר, בגלל עלויות פיתוח וחלקים אשר חייבים להיות הטובים מסוגם. למשל, השסתומים החשמלים זהים לאלו שמשתמשים ב- NASA בחליפות האסטרונאוטים.
 
מערכות צלילה חצי סגורות - semi-closed circuits rebreathers
מבין המערכות הממחזרות זוהי המערכת הנפוצה ביותר בשוק הצלילה הספורטיבי ובה משתמשים בתערובת ניטרוקס לנשימה. שימוש בתערובת ניטרוקס מאפשר צלילה עמוקה יותר מאשר במערכת החמצן במעגל סגור, בהתאם לאחוז החמצן בתערובת הנשימה.
תערובת הניטרוקס מוזרמת באופן קבוע לתוך מעגל הנשימה דרך שסתום דרישה או ברז מכני. עודף בגז נשימה במעגל הנשימה נפלט החוצה בצורת בועות קטנות.
מערכת נשימה זו יעילה בערך פי ארבע ממערכת נשימה פתוחה, זאת אומרת, שאת אותה צלילה שאנו מבצעים עם מכל של 12 ליטר במערכת פתוחה, נוכל לבצע עם מכל של כ- 3 ליטרים במערכת חצי סגורה.
מערכת זו פשוטה, קלה, נוחה לתפעול וזולה יחסית, אך יש לה שני חסרונות עיקרים:
א. המערכת פולטת בועות במחזורים קבועים - המערכת לא שקטה לחלוטין.
ב. אחוז החמצן בתערובת הנשימה משתנה באופן משמעותי, בהתאם למאמץ הצלילה (זרם, עבודה וכו'), מאחר ויכולת המדידה והשליטה על אחוז החמצן בתערובת מוגבל עומק הצלילה מוכתב לפי אחוז החמצן בתערובת הניטרוקס ובדרך כלל טבלאות צלילה מחמירות יותר משמשות אותנו לחישוב הזמנים.
למרות כל זאת, אם מטרת הצלילה שלנו הם עומקי הצלילה הבינונים שבין 9 - 30 מטר, בעזרת אימון מינימלי וכמות גז קטנה, מערכת זו תיתן תשובה אידיאלית לדרישות שלנו. דוגמא למערכת מסוג זה היא מערכת DRAGER ATLANTIS הנפוצה מאד בקרב הצלילה הספורטיבית בעולם כולו.
דגם דומה של מערכת חצי סגורה מוסיף תערובת ניטרוקס לפי קצב נשימת הצולל (מאמץ הצלילה). חלק מהגז ממעגל הנשימה נפלט ומוחלף בכל נשימה ככל כקצב הנשימה גדל כך גדלה כמות הגז המוחלפת. מערכת זו מצליחה לשמור במידה גדולה יותר של דיוק על אחוז החמצן בתערובת הנשימה המאפשר ניצול מדוייק ומרבי של הארכת זמן התחתית בהתאם לתערובת הניטרוקס שבשימוש.
יתרון נוסף של מערכת זו הוא מידע שוטף ומיידי על כל בעיה באספקת הגז למעגל הנשימה. כל בעיה מורגשת מיד בקושי בשאיפת האוויר, דבר המאפשר טיפול מידי בבעיה ותורם רבות לאמינות המערכת.
החסרונות העיקרים של מערכת זו הם:
א. מורכבות מכנית.
ב. גודל פיזי גדול.
ג. צורך בהדרכה מעמיקה וארוכה יותר מהמערכת הקודמת.
דוגמא לסוג זה של מערכת היא מערכת HALCYON, המשמשת לצלילות ארוכות ועמוקות ובעיקר לצרכי חקירת מערות תת-קרקעיות. המערכת הזו נפוצה מאד בקרב קהילת הצוללים הטכניים וכמובן אצל צוללי המערות, שללא מערכת זו לא היו מגיעים לזמני הצלילה שהם צריכים לביצוע החדירות העמוקות.
כמובן שכל צלילה עם מערכת ממחזרת (סגורה או חצי סגורה) מחייבת:
א.הדרכה נאותה ומפורטת, הכוללת הדרכה עיונית מפורטת, על אופן הפעלת המערכת ופתרון תקלות וכמובן הדרכה מעשית הן במספר צלילות בריכה ומספר צלילות ים מודרכות. כמובן שככל שהמערכת מתקדמת יותר דרושה הדרכה ארוכה ומפורטת יותר. למשל, הוצאת וסת מהפה במערכת פתוחה היא דבר פשוט שאינו מצריך מחשבה. במערכת סגורה דבר פשוט כזה יכול לגרום להצפת המערכת ולעליית חרום.
ב. הכנת הציוד לצלילה דורשת הרבה יותר זמן ותשומת לב מצלילה במערכת פתוחה. הרכבת הציוד, בדיקת נזילות, מילוי החומר הסופח וכו ההחלט דורשים הרבה זמן וזהירות. לפני הצלילה עוברים על רשימת הכנה/בדיקה, כמו טייס לפני טיסה (קצת יותר קצר, אבל לא פחות חשוב).
ג. ניקוי וייבוש הציוד לאחר הצלילה חייב להיות מסודר ועקבי. שטיפה וייבוש המערכת - הכרחיים.
ד. המערכות הקיימות בשוק שונות אחת מהשניה. הכרות והדרכה במערכת אחת אינה מאפשרת שימוש במערכת אחרת ללא הדרכה נוספת. וסת של חברה אחת דומה לווסת של חברה אחרת, וכך גם במאזנים. השימוש בהם זהה ומספיקה הדרכה של דקות ספורות כדי לעבור ממערכת אחת לשניה. לא כך במערכות הממוחזרות!
הבעיה העיקרית בצלילה במערכות הממחזרות היא התגובות האוטומטיות שצולל מערכות פתוחות סיגל לעצמו לאורך השנים. תגובות אלו אינן מתאימות לצלילת במערכות החדשות. כל זמן שהצלילה עוברת ללא תקלות - הכל בסדר, אבל, עם הופעת בעיה הכי קטנה האינסטינקט של הצולל המנוסה הוא להגיב כפי שהיה מגיב בצלילה במערכת הפתוחה. התגובות הללו אינן נכונות כאן והן עלולות לגרום לאסון. לכן, דווקא צוללים מנוסים ומיומנים עם הרבה שעות צלילה מאחוריהם צרכים להיזהר יותר ולבצע לפחות 100 שעות צלילה במים רדודים לפני המעבר לצלילה עמוקה.
מוכשר לעבור קורס מערכות סגורות / חצי סגורות צריך להיות:
צולל נייטרוקס דרגה שניה.
צריך לעבור הכשרה מסודרת באחת מהתאחדויות הצלילה הטכנית הפעילות בישראל: ANDI ,TDI, ו- INTD. כמובן שלכל אחת מההתאחדויות ישנם הכללים והנהלים שלהן.
בארץ, השתמשו במערכות אלה בעיקר בצבא. עד היום הועברו קורסים ספורים בלבד במערכות אלה והוכשרו עשרות צוללים בלבד. רוב הצוללים הם אנשים שעוסקים בצלילה ולא צוללים חובבים.
האם מערכות מנ"מ מסוכנות יותר ממערכות פתוחות? התשובה היא: לא. המערכות הן לא יותר מסוכנות. המערכות בטוחות, בדיוק כמו המערכת הפתוחה. הצלילה עצמה היא יותר מסוכנת, משום שהיא מביאה את הצולל קרוב יותר לגבולות שלו מבחינת זמן תחתית ומבחינת עומקים. וכמובן שצלילה עמוקה יותר וארוכה יותר היא מסוכנת יותר. הפיתוי להסחף הוא גדול יותר והסכנה בזמן מצוקה היא גדולה יותר, אבל בהחלט ניתן להתגבר על הסכנות על ידי הדרכה נכונה, צלילה זהירה ונסיון רב ולנצל את היתרונות האדירים של מערכות אלו.
המשך פיתוח המערכות יוביל למערכות פשוטות ובטוחות יותר בעתיד. צלילה עם מערכות ממחזרות כיום דומה לצלילת מכלים לפני 40 שנה. אין ספק שמערכות חצי סגורות היום מוביל אותנו לצלילה בעתיד עם מערכות סגורות שיהיו בטוחות יותר, קלות יותר, קטנות יותר, עם מחשוב פשוט ואמין יותר וקבלת אחידות בין יצרני המערכות השונים. כפועל יוצא מכך גם יפותחו מערכות הדרכה אחידות וברורות, בדומה לצלילה הספורטיבית היום.
ועדיין, כולנו מקווים כי בעתיד "הקרוב" נשים על הגב קופסה קטנה שתשקול כ- 5-10 ק"ג
ושתכיל בתוכה מערכת סגורה, מיכל, וסת, מאזן ומחשב ותאפשר לנו לצלול ולצלול לצלול לצלול בבטחה.
 
 

 *הכותב הוא מדריך צלילה טכנית של התאחדות ANDI במכללה לצלילה טכנית הממוקמת במועדון אוקטופוס ת"א.