...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

יונקים מתחת למים

למה אנחנו צריכים להטיל שתן בזמן צלילה, איך הדולפינים נמנעים ממחלת דקומפרסיה וכיצד הלווייתנים מאזנים לחצים. כמעט כל מה שרציתם לדעת על ההבדלים בין שיטות הצלילה של בני האדם לבין שיטותיהם של היונקים הימיים

מאת דני יונסקו

שולי הפנינים היפנים באי אמה צוללים כבר כ-2000 שנה באותה שיטה. הם מגיעים בבוקר בסירה או ברפסודה, ומתחילים יום עבודה שנמשך שש שעות מונוטוניות: לוקחים נשימות עמוקות, קופצים למים ויורדים לעומק של כ-40 מטר. הם נעזרים במשקולת שקשורה לסירה, ומסייעת להם לרדת שני מטר בשניה. אחרי דקה של שליית פנינים, הם עוזבים את המשקולת ומגיעים אל פני המים תוך פחות מ-20 שניות.
בין צלילה לצלילה מפרידות שלוש עד עשר דקות מנוחה, שבהן הם מבצעים תרגילי נשימה. אחרי שעה במים, יוצאים שולי הפנינים למנוחה בת כמה דקות ליד המדורה, שלאחריה הם שוב במים.
לא הרחק משולי הפנינים, במימי האוקיינוס, צוללים מתחת לפני המים יונקים אחרים: דולפינים, לווייתנים וכלבי ים. בניגוד לבני האדם, הם לא זקוקים לאימונים מפרכים כדי להגיע לשיא - צלילה של כמה דקות עד לעומק של 130 מטר וחזרה אל פני הים. בלי שום מאמץ הם יורדים לעומק של 1,000 מטר ולפרק זמן של יותר משעה.
שולי הפנינים, הלוויתנים, הדולפינים וכלבי הים נמנים כולם עם משפחת היונקים, אבל כמה הבדלים פיסיולגיים מעניקים להם יתרון עצום בצלילה. מזל שאצלנו (בדרך כלל) האינטלגנציה הרבה יותר מפותחת.
ונעבור לפיסיולגיה. בטח שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע אחרי זמן קצר במים, גם אם הם לא קרים, אתם חשים בלחץ בשלפוחית השתן. את התשובה יש לחפש בלחץ ההידרוסטטי ש"דוחס" את הרגליים והבטן. כתוצאה מכך הדם מכלי הדם הפריפריים נדחס אל אזור החזה. באזור זה מצויים חיישנים המודדים את גודל כלי הדם. אם אלו מתוחים מדי, הדבר מתפרש כעודף נוזלים ועל כן הצורך להתרוקן.
זו לא התופעה היחידה כתוצאה מזרימת הדם מוגברת לחלק העליון של הגוף. בנוסף להגברת השתן, חלק גדול מן הדם מוצא את דרכו לריאות ועל-ידי כך מקשיח אותן. קשיחות יתר של הראות מגבירה משמעותית את מאמץ הנשימה (ב-60%). זו בדיוק הסיבה שקשה לנו לנשום, כאשר גופנו טבול ברובו במים.
ליונקים ימיים אין בעיה כזאת, כיוון שהם יכולים לנתב את זרימת הדם בגופם. כאשר גופו של הלווייתן, לדוגמה, מושפע מלחץ, הוא מסיט את הדם לכלי דם שונים בחזה, אך לא מאפשר לדם להגיע בכמות עודפת לריאות. בכך שומר הלווייתן על גמישות הריאות וקלות הנשימה על פני המים.
הקשחת הריאות מאפשרת לאדם לצלול לעומקים בהם נפח הריאה קטן מנפח השארית שלה. תחזית מתמטית של עומק הצלילה המרבי של אדם ממוצע היא באזור ה-40 מטר, אולם כבר בשנת 1976 צלל ז'אק מאיול לעומק של 100 מטר.
כיצד מתגברים היונקים הימיים על בעיית מעיכת הריאות? דפנות החזה של היונקים הימיים גמישות במיוחד, וכך גם הריאות. לעומת זאת, דרכי הנשימה קשיחות וחזקות, ומשום כך הן לא קורסות תחת הלחץ הסביבתי.
במהלך הצלילה, קורסות ריאותיו של היונק ודפנות החזה הגמישות ואיברים פנימיים אחרים תופסים את מקומן. גמישותן המדהימה של הריאות מאפשרת להן לחזור לצורתן הטבעית עם עלייתו של היונק אל פני המים.
לא פעם ולא פעמיים נאלצתם לצאת מהמים בגלל הרגשת קור מציקה. לפעמים זה היה לאחר חצי שעה ויותר במים חמים יחסית, ולפעמים לאחר 10 דקות במים קרירים יותר. בגופנו קיים מנגנון לשמירת טמפרטורת הגוף, אך הוא יעיל לפרק זמן קצר יחסית. עם כניסתנו לסביבה מימית, כלי הדם הפריפריים נעשים צרים יותר. תופעה זו מקטינה את השפעת הסביבה על הטמפרטורה הפנימית של הגוף.
האם לווייתן החי בים הצפוני יכול להרשות לעצמו לסבול מקור? התשובה היא כמובן - לא. גם כאן באה לידי ביטוי יכולתו המדהימה של הלוויתן לשנות את מסלול זרימת הדם ועל-ידי כך לסגור לחלוטין את כלי הדם הפריפריים.
אמנם המערכת הזו יעילה בהרבה מזו של האדם, אך זו לא הסיבה היחידה לעמידות הלווייתן לקור. שכבת שומן בעובי של כחצי מטר ואיברים יוצרי חום תורמים רבות לחסינותו מפני טמפרטורות נמוכות במיוחד.

האוזן של הלווייתן
הצולל האנושי תמיד צריך להשוות לחצים בחלל האוזן התיכונה, כדי למנוע את קריסתה פנימה כתוצאה מלחץ המים. לעומת זאת, אצל הלווייתן דופן האוזן התיכונה גמישה מאוד ויכולה להתנפח. עם תחילת הצלילה, מוזרם דם רב אל הדופן, שמתנפחת ותופסת את כל חלל האוזן התיכונה. עצם מילוי זה דוחק החוצה את כל האוויר, ולכן אין צורך בהשוואת לחצים במהלך ההעמקה.
אדם ממוצע יוכל לעצור את נשימתו למשך קצת יוצר משתי דקות. לאחר אימונים שונים ותרגילי נשימה, יוכל אותו אדם להעלות את משך הזמן לפי שניים ואף מעט יותר, אך לעולם הוא לא יצליח להתקרב ליונקים ימיים.
כאשר מחשבים בצורה פשוטה כמה זמן יכול, לוויתן ה- bottlenose לעצור את נשימתו, מתקבלת תוצאה של כ-35 דקות. (על פי חלוקת חמצן זמין בריאות בצריכת חמצן בדקה). לעומת זאת, מתצפיות שונות עולה כי לוויתנים יכולים לצלול במשך שעתיים. הכיצד?
כבר בתצפיות על פני המים במצב של מנוחה, רואים שוני בין קצב הנשימה של האדם ושל יונקים ימיים למיניהם. לדוגמה: אדם ממוצע נושם כ-15 פעם בדקה ועל-ידי כך מעביר דרך ריאותיו כ-12 ליטר לדקה (ל-100 ק"ג משקל גוף. לוויתן ה- Bottlenose נושם בממוצע כ-1.2 פעמים בדקה ומעביר דרך ריאותיו כשלושה ליטר אוויר (ל-100 ק"ג משקל גוף).
על פי נתונים אלו, אנו רואים שכבר לפני הצלילה, האוורור של הריאות הרבה יותר יעיל אצל יונקים ימיים. יעילות זו עשויה להסביר את היכולת לבצע צלילות חוזרות ארוכות לאחר זמן קצר מאוד על פני המים.
שתי סיבות עיקריות מאפשרות ליונקים ימיים לבצע צלילות ארוכות:
יכולת לאגור חמצן - רוב היונקים הימיים ניחנים בכמויות גדולות יותר המוגלובין ומיוגלובין. במקרים מסוימים כמות ההמוגלובין בדם יכולה להגדיל את כמות החמצן הזמין לפי חמישה מזו המצויה אצל האדם ואילו כמות המיוגלובין בשרירים יכול לאחסן כמות חמצן של עד פי 10 מזו המצויה אצל האדם. בזמן צלילה, מאגר החמצן הזה מאפשר ליונק הימי לכוון את זרימת הדם בעיקר ללב ולמוח ופחות לגפיים.
רפלקס יונקים - מיד עם הכניסה למים, במיוחד כאשר טובלים את הפנים, יש ירידה בקצב הלב (ברדיקרדיה). זו תופעה שמאפיינת את כל היונקים, אך כל אחד והקצב שלו. אצל בני האדם, קצב הלב יורד מממוצע של 75 פעימות לדקה ל-45 פעימות לדקה בממוצע. אצל כלבי ים ולוויתנים קצב הלב יורד באופן דרמטי יותר - פי-10 פחות. האטה זו בקצב הלב תגרום ירידה משמעותית בחילוף החומרים (מטבוליזם) של אותו יונק. היפו-מטבוליזם מקטין את צריכת החמצן בגוף ועל ידי כך מגדיל את משך הזמן אותו ניתן לבלות מתחת למים ללא נשימה.

דקומפרסיה מצלילה חופשית
מחלת הדקומפרסיה אינה אופיינית לצלילה חופשית בודדת, אך בהחלט יכולה להופיע, כאשר אנו מבצעים מספר רב של צלילות חופשיות חוזרות, כפי שקרה לקצין רפואה בצבא הדני, שהתאמן בצלילה.
הקצין ביצע כ-60 צלילות חופשיות לעומק של 20 מטר במשך חמש שעות. לאחר מכן הוא סבל מסימפטומים שונים של מחלת הדקומפרסיה, שנעלמו לאחר טיפול בתא לחץ, אך סבל בהמשך (ולאורך זמן) מעייפות כללית. פרופיל הצלילה שלו דומה מאוד לזה של צוללי האמה. ואמנם, בדיקות אולטרה-סאונד דופלר בקרב שולי הפנינים מצאו אצלם בועות גז ורידיות (VGE).
הסיבה להתהוות מחלה זו נובעת מכמות חנקן מצטברת גדולה יחסית בגלל מספר רב של צלילות חוזרות וקצב עלייה מהיר מהקרקעית אל פני המים.
למה יונקים ימיים אחרים המבצעים צלילות ארוכות ועמוקות יותר לא לוקים מחלת הדקומפרסיה?
יש לכך שתי סיבות. הראשונה נעוצה בסביבתם של היונקים הימיים ואילו השנייה בשינויים פיזיולוגיים בגופם במהלך הצלילה.
סביבתם הטבעית של חלק גדול מן היונקים הימיים (בעיקר לווייתנים ודולפינים) היא בעומק שבין שישה לתשעה מטר. זו הסיבה שכמות החנקן ברקמות שלהם גבוהה מזו של האדם. כמו הצולל האנושי, גם הלווייתנים והדולפינים זקוקים לחניות דקומפרסיה והחניה הזאת מצויה בסביבה הטבעית שלהם ומגינה עליהם מפני המחלה.
ריאותיהם של היונקים הימיים קורסות כבר בעומק של כ-100 מטר. האוויר בריאות, בשלב זה, נדחף חזרה אל דרכי הנשימה. באזור זה אין מגע רב עם כלי דם ולכן אין פרפוזיה של חנקן אל הגוף, ותהליך כניסת החנקן אל הרקמות נעצר משלב זה ואילך. תכונה פיסיולוגית זו עשויה להסביר מדוע יונקים ימיים כנראה לא סובלים משיכרון מעמקים.
צלילה חופשית, אפשר לסכם, לא מומלצת לבני-אדם, היא מציבה בפנינו לא מעט בעיות ועלולה לפגוע בבריאותנו.

לרכישת ביטוח צלילה ל - 5 ימים לחץ כאן
לרכישת ביטוח צלילה שנתי בינלאומי לחץ כאן