הוא מפתה נערות פולינזיות, מחריב סכרים בנהר הזמבזי, מגן על הדייגים ואף מצמיח עצי קוקוס. הוא מגיע לבגרות מינית בגיל עשר, נודד אלפי קילומטרים במי האוקיינוס הגועשים ומתרבה בדרך משונה. האגדות והסיפורים האמיתיים על נחשי הים והצלופחים

מאת נדב לוי

רסס גלים אימתני; עוצמת רוחות המשנה את פני המים; מערבולות סוערות; גלי ענק נוסח הצונאמי; סופות טייפון, טורנדו והוריקן; שנות אל-ניניו ואל-ניניה; זרמים קבועים כמו זרם הגולף. כל אלה עושים את הים, המכסה 70 אחוזים משטח כדור הארץ, למסתורי, מאיים ובעיקר מרתק.
הים, חבל הפרא המושלם, הוא גם בית הגידול המועדף על מספר עצום של יצורים מדהימים ובהם כוכבי-ים זעירים, מלפפוני-ים חביבים, דגים מוזרים ללא עיניים, יצורים זוהרים כגחליליות, צבי-ים עתיקי-יומין ואף יונקים ימיים ענקיים שהיגרו בעבר הרחוק לים מן היבשה.
אנשי היורוק בקליפורניה האמינו, כי האוקיינוסים נוצרו בעקבות רעם ורעש אדמה. היוונים הקדומים היו משוכנעים כי האוקיינוסים הם שהולידו בעצמם את הים. האבוריג'ינים האוסטרלים, בני האנוש הקדומים ביותר בכדור הארץ, מאמינים כי אבותיהם יצרו את הים והאוקיינוס בשירתם.
באירופה הקדומה הים היה אזור של מיתוסים מפחידים. אריסטו, חוקר הטבע והפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפני הספירה, היה משוכנע כי הסנוניות הנודדות מבלות את החורף מתחת לפני המים באוקיינוסים, כשניסה להבין את פשר נדידת העופות. הרוב האמינו אז, כמוהו, כי הארץ שטוחה וכי האדמה מתחברת איכשהו לשמיים, כך שהים נשפך אי-שם מעבר לאופק , מעבר לקצהו, אל התהום. מעבר לכך היתה רק אימה וכל אחד ראה בעיני רוחו המבועתת את יצורי המעמקים המפלצתיים.
סיפורים ואגדות על נחשי הים ועל מפלצות ים חלקלקות גדשו את המיתולוגיות של דתות, תרבויות ועמים שונים. באיי פולינזיה למשל, נפוצו סיפורים על נחש מפלצתי, שנולד לזוג בני-אנוש, וזמן מה הוא חי בבריכה. אחרי שגדל די הצורך הוא שחה לסמואה הסמוכה, שם פגש בבתולה צעירה. הוא פיתה אותה לשחות עמו במי האוקיינוסים הדרומיים. כשנודע לאנשי סמואה כי הנערה שלהם הרתה, תפסו את הנחש ודנו אותו למיתה. בערב הוצאתו להורג, ביקש כי לאחר מותו יערפו את ראשו ויטמינו אותו בקרקע. האנשים צייתו לבקשה המוזרה, ובמקום מנוחתו האחרונה של הראש, כך מספרת האגדה, צמח עץ הקוקוס הראשון בעולם.
למרות האגדה היפה, אף אחד לא מוקיר תודה לנחש והעץ הטרופי נתן את שמו דווקא לקוף הקוקוס  ((Cocus nuciphera, שאוהב מאוד לקטוף את אגוזי העץ.
האגדות הקשורות למיתוסים חייתיים ימיים נוצרו בקרבת מפלים מרהיבים, שמעבר להם יש גם בריכות מים שקטות, ימות נידחות, פלגי-מים שקטים, אגמים נסתרים ואוקיינוסים גועשים. סביבות חיים אלו נותנות לרוב השראה לכל האגדות והמיתוסים של בני אנוש נידחים.
אגדות כאלה צמחו גם בחלקים הגועשים של נהר הזמבזי בדרום-אפריקה. בני שבט הטונגה (Tonga) והבאטונקה (Batonka), החיים בעמק קאריבה שבתוכו מתחתר הזמבזי, מאמינים כי חלקו הדרומי של הנהר נמצא בשליטתו של ניאמי-ניאמי, הוא אל הנהר. גופו כשל נחש ענקי, ראשו כשל תנין ושיניו חדות וארסיות. לדבריהם, ניאמי, שהיה בעברו פיתון ענק, עוזר לדייגים ולכן יש להקריב לו קורבנות.
עד לפני 45 שנה, כך מספרת האגדה, ניאמי-ניאמי נהג לשחות בנהר עם אשתו שהתגוררה במעלה הנהר. הקמת הסכר בעמק קאריבה הפרידה ביניהם, ובתגובה הם החריבו את הסכר מיד לאחר שהוקם. הסכר נבנה שוב, נחרב ושוב נבנה, אבל בני הבאטונקה מאמינים בני הזוג עדיין לא אמרו את המלה האחרונה.

תעלומת הנדידה
נחשים ימיים לא קיימים רק באגדות, וסיפור חייהם מרתק לא פחות. מדענים רבים התחקו אינספור שנים אחרי תעלומת הנדידה הבלתי פתורה, עד עצם היום הזה, של מיני צלופח הנמנים עם משפחת הצלופחיים (Anguillidae).
מיני הצלופחיים הם טורפים ליליים שניזונים מדגים קטנים, חרקי-מים וחלזונות, ומעדיפים להתחבא בקרקע החולית או בבוץ ואף עוברים תרדמת חורף חלקית. הצלופחיות יכולות להגיע לאורך של מטר וחצי ומשקלן עשוי להגיע ליותר מקילוגרם, בעוד שהזכרים קטנים יותר ומגיעים לרוב לאורך של כחצי מטר ומשקלם נמוך יותר. בשבי, אף נמצאו צלופחים שאורכם הגיע לשני מטרים ומשקלם לכמה קילוגרמים.
רק בשנת 1892 הכריזו מדענים, כי עלה בידם לגלות כיצד מתפתחות הפגיות של הצלופחים (שכונו Leptochephalus), אך נותרו תמהים ביחס למיקומו האפשרי של אזור הרבייה של הצלופחים.
בשנת 1920 גילה מדען דני, יוהנס שמידט, כי שטחי התרבותם של הצלופחים החיים במקווי מים מתוקים מסביב לאוקיינוס האטלנטי מצויים בים סרגוסה, בין ברמודה ואיי הודו המערבית ולא הרחק ממקסיקו. עם זאת, גם אם מאז יודעים פחות או יותר היכן הם מתרבים, איש עדיין לא הצליח לראות ולו צלופח בוגר אחד המתרבה בפועל ומשחרר למים את תוצרי הרבייה ההמונית שלו, האופיינית ליצורים ימיים רבים אחרים.
כיום מקובל להפריד את הצלופחים המתרבים בים סרגוסה לשני מינים נפרדים: הצלופח האירופי (Anguilla anguilla) והצלופח האמריקני (Anguilla rostrata). אולם ההבדלים האנטומיים והגנטיים ביניהם מזעריים, ויש הטוענים כי אינם אלא מין אחד - הצלופח האטלנטי.
בין הצלופחים קיימים לפחות 16 מינים החיים חלק מחייהם במים מתוקים, וחלק בים. מחזור החיים של הצלופח האטלנטי/אירופי הנפוץ לאורכם של חופי מערב אירופה והים התיכון, לרבות בנחלי החוף של ישראל, הוא שנחקר יותר מכולם. הצלופחים הללו מתרבים בים סרגוסה שמיקומו מול אמריקה המרכזית (הלטינית), בעונת האביב (מרץ עד יוני) בעומק של 300 עד 700 מטרים ואף עד לעומק של כקילומטר אחד. לעומתו, הצלופח הפסיפי/יפני (Anguilla japonica) מתרבה באוקיינוס הפסיפי בקרבת יפן, סין, קוריאה וטייוואן בלבד.

מתרבים במים מלוחים
הצלופחים הם הדגים היחידים שחיים במים מתוקים במשך רוב חייהם, אך מתרבים במים מלוחים. לעומתם, דגי הבאס, הסלמון, ואחרים, חיים את רוב חייהם במים מלוחים, אך שבים להתרבות במים מתוקים.
תעלומת הרבייה של הצלופחים מתמקדת, אם כן, בהתנהגות הרבייה שלהם ובמתרחש כתוצאה ממנה. הצלופחים מטילים בעומק ים סרגוסה (ים האצות) את ביציהם, כשנקבה אחת מטילה כמיליון ביצים. הביצים עולות וצפות בקרבת פני המים תוך כדי גידול והתפתחות הפגיות, ונעות עם הזרמים, בעיקר עם זרם הגולף צפונה, במשך כשלוש שנים עד לכניסתן לנחלי מים מתוקים. כאן הם עוברים תהליך מרתק של שינויים גופניים ופונקציונליים בעקבות המעבר מחיים במים מלוחים למקומות משכנם במים מתוקים. זה אופייני גם למיני דגים אחרים כמו הקיפון הבורי.
בתחילת דרכם בחיים, פיות הפגיות סגורים וקליטת מזון מתרחשת על ידי ספיגת חומרים אורגניים דרך העור. לאחר פרק זמן זה, שבו הם נסחפים בלי סנפירים בגופם השקוף דמוי העלה, הצלופחונים מתגברים בהמוניהם על מפלים ואשדות, ולבסוף מגיעים למים מוגנים שבהם הם יכולים לנוח ולאכול באין מפריע.
כאשר הלוע נפתח, הפגיות הופכות עד מהרה לדגיגים קטנים המתחילים לאכול דרך הפה. גופם מתארך בהדרגה בדומה לגופו של הנחש. בגלל המעבר ממים מלוחים למים מתוקים, הם עוברים תהליכי אוסמורגולציה שנועדו להתאימם למהפך שתואר לעיל. בשנים הבאות הופכים הצלופחונים החיים בנחלים, בביצות ובאגמים, לדגים טורפים הניזונים מדגים וחסרי חוליות שונים. או-אז הם מגיעים לאורכם ולמשקלם המרבי. בגיל עשר הם מגיעים לבגרות מינית, וחוזרים לים הפתוח כדי לנדוד כעשרת אלפים קילומטרים בחזרה לים סרגוסה.
השלבים האחרונים בחיי הצלופחים מיקדו תשומת לב רבה בקרב חוקרים בגלל שלבי הטרנספורמציה הדרמטיים שעליהם לעבור שנית כדי להגיע למקום בו עליהם להתרבות, המקום שבו נולדו. בינתיים גם אין יודעים מהו הגירוי המוביל אותם לנדידת ההתרבות הזו משום שטרם נמצאה קורלציה כלשהי בין גיל וזויג. יודעים עם זאת, כי הנדידה מתחילה בשלהי הקיץ ובמהלך הסתו, אבל יש שיתחילו לנדוד רק בתחילת החורף.

המים והאינסופי
מים וים הם אפוא המציאות הבסיסית בכדור הארץ. אף אחד מהכוכבים המוכרים לאנושות לא התברך באופן דומה במקור הטבעי מעניק החיים הזה. רוב תושבי כדור הארץ החשיבו את המים כקדושים. לבני הוואי, המים היו מתנה מהאקואה - מקור המים האינסופי. אין פלא שעולם הים, המים ויצוריו המסתוריים נתנו השראה לאמונות המתמידות ביותר ששבו את לבו של האדם. המיתולוגיה מאפשרת להבין כיצד אנשים ראו את עולמם, כשהדמיון היה הכוח המניע והדרך העיקרית להסברן של התופעות שהתרחשו על פני המים, בתוכם ובקרבתם. המיתוסים מאתרים זמן כלשהו שבו חיי האנשים ויצורי המעמקים היו כרוכים יחדיו והשייטים יכולים לפתח את כשרונות הכתיבה שלהם בעת שהם משייטים ומדמיינים להם אגדות המסמרות את שערם הרטוב של הצוללים.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>

נדב לוי הוא זואולוג ומדריך טיולים זואואנתרופולוגיים באפריקה