ההסלמה במלחמת ההתשה בינינו לבין הפלשתינים נמשכת, השגריר בסיוני כבר מזמן לא כאן והליגה הערבית מחמיצה לנו פנים. כל אלה, מטבע הדברים, משפיעים על התיירות הישראלית לסיני שכמעט ונעצרה לחלוטין. עופר בן עוזיליו ירד לסיני, הופתע מקבלת הפנים החמימה, נהנה מכל רגע ומציע לנו לשכוח מהפוליטיקה 

מאת עופר בן עוזיליו

חופים חוליים, כמו אלה הפזורים לאורך רצועת החוף הים-תיכונית שלנו, הם געגועים לים של טורקיז, עם שוניות צבעוניות ודגה מגוונת ועשירה. הם געגועים לסיני, גן עדן לצוללים.
חופי סיני, בעבור רבים ובהם גם כותב שורות אלה, הם מקום מפלט קבוע פעמיים עד שלוש בשנה. לעתים אף יותר. יורדים לאילת, עוברים את הגבול ובמשך כמה ימים צוללים במקומות מדהימים, מצמרת ליגת העל של עולם הצלילה.
אינתיפאדת אל-אקצה והההסלמה במצב הביטחוני, הפכו את החלום על אודות המזרח התיכון החדש למשהו חסר סיכוי, שלא לומר מגוחך ומנותק מהמציאות. זו איננה רק מלחמת התשה מתמדת בין ישראל לרשות הפלשתינית. העולם הערבי כולו, גם אם הוא לא ממש מעוניין בכך, נסחף למעגל האיבה. השגריר מוחמד בסיוני כבר לא כאן וקהיר עדיין לא שלחה מחליף. ישראל ותושביה הופכים למוקצים, כאילו לא היה הסכם אוסלו, כאילו לא נחת סאדאת בארץ, כאילו לא נחתם הסכם שלום בין המלך חוסיין לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
הכאוס הזה עשה גם גלים בעולם הצלילה. תנועת התיירות הישראלית לירדן, מצרים וסיני כמעט ונעצרה לחלוטין, בגיבוי משרד החוץ בירושלים שממליץ כיום לישראלים שלא לבקר במדינות ערביות.
לא שסגרו את מעבר הגבול בטאבה, אבל השלום הקר בינינו לבין מצרים רק הוסיף לעצמו שכבות עבות של קרח מאז חודש אוקטובר האחרון. רצח הישראלים בידי החייל המצרי בראס בורקה אירע אמנם לפני כ-15 שנה, אולם הוא נצרב בתודעה הקולקטיבית, השפעתו ניכרת עד היום ולא רק בקרב בני המשפחות שנפגעו. "עכשיו לנסוע לסיני? השתגעתי? בשום אופן", קבע חבר טוב שהצעתי לו להצטרף לספארי בסיני. "לא בא לי שחייל מצרי יחליט להפוך ליקיר הליגה הערבית על חשבון תוחלת החיים שלי. נכון, סיני זה מקום מדהים, אבל אפשר לחכות שהמצב יירגע".
לא שכנעתי אותו, וגם הוא לא שכנע אותי. יחד עם עוד ארבעה חברים ירדנו לסיני, בדרכנו לספינה שתיקח אותנו לכמה מאתרי הצלילה היפים באזור שארם א-שייח', כולל ראס מוחמד, טיראן והטיסלגרום. יחד איתנו היו בקבוצה עוד שישה ישראלים והקבוצה כולה כללה סטודנטים, מורה, איש הייטק ועורך-דין. כולם הגיעו להפלגה באמצעות מועדון הצלילה "מטריף", בניהולו של מדריך הצלילה הישראלי באסם אגבריה אשר הוביל והדריך את הקבוצה.
כולם, כך התברר לנו בהמשך, התלבטו אם לרדת לסיני והשתכנעו בסופו של דבר אחרי שיחה עם בסאם, שתמיד חתם את דבריו בהשוואה בין הסכנה הנשקפת לנו בכבישי הארץ לעומת הסיכון הקלוש להיפגע בתקרית או בפיגוע בסיני.

לא שהשוטרים בצד המצרי של מעבר הגבול בטאבה היו חייכנים ומאירי פנים (הם היו קורקטיים כרגיל), אבל לפחות עכשיו, כאשר תנועת המטיילים במסוף דלילה מתמיד, המעבר בין שני צדי הגבול מתבצע במהירות ובקלילות. האופטימי שביזבז המון זמן מיותר בעבר במסוף יאמר: "וואללה, הנה עוד סיבה לרדת לסיני. אפילו בשבועות ריק כאן". הפסימי יאמר: "אם ריק בסיני, אז כנראה שיש סיבה טובה וכדאי להמשיך ולשמור על חליפת הצלילה ארוזה ויבשה".
אנחנו, אופטימים מטבענו, טיילנו כמה שבועות קודם לכן במשך כמה ימים בוואדי אבו ח'שייב שבסיני. לא שהמצרים והבדואים לא מעודכנים במצב. גם הם קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה, אבל עושה רושם שהבעיות שלנו עם הפלשתינים ממש לא מעסיקות אותם. הם מאוד רוצים שהתיירים הישראלים יחזרו וממש לא אכפת להם אם ייעבו התנחלויות בגוש קטיף. לא רק אלה שמתפרנסים באופן ישיר מענף התיירות משדרים תחושה כללית של אדישות לסוגיות המטרידות את הפלשתינים. גם השוטרים והחיילים המצרים, כך נראה, לא עולים מדי ערב על משכבם כששאלות נוקבות מטרידות את מוחם: איזה דגל יונף בהר הבית ומתי תבוצע הפעימה הבאה. גם הם, לפחות באותו טיול, היו חביבים כלפינו וממש התאמצו שנרגיש כמו אורחים רצויים.
ובחזרה לספארי בשבועות. החתמנו דרכונים בצד המצרי, ועזבנו את המסוף באוטובוס מצרי מפואר וממוזג בדרכנו לשארם א-שייח'. דרך ארוכה שבמהלכה נחשפנו למכה הקשה שנפלה על ענף התיירות המקומי. רצועת החוף שבין טאבה לשארם ריקה כמעט לחלוטין מתיירים. פשוט שממה, וזה כולל גם את דהב ונואייבה. ולא רק הישראלים חסרים כאן. הירידה בתנועת התיירות למזרח התיכון, שבישראל בלבד צנחה ביותר מחצי, ניכרת היטב בסיני. זה רע למקומיים, זה טוב למי שמבקש להירגע בחופשה שקטה.
בשארם, לעומת זאת, המצב שונה. המקום רוחש פעילות ומלא בתיירים מכל העולם. צוללים עולים מדי בוקר על עשרות יאכטות, בדרכם לראס מוחמד, לטיסלגרום,  למצרי טיראן או לאתרי צלילה אחרים. עם זאת, בהשוואה לשנים קודמות גם כאן ניכרת ירידה חזקה במספר התיירים.
אנחנו היינו על היאכטה "הוראס 2", ושוב היתה לנו הזדמנות ליהנות מהכנסת האורחים הנעימה של המצרים. הסקיפר, הטבח ושלושת אנשי הצוות היו כולם מצרים. הם לא הפסיקו לפנק אותנו במשך כל ימי ההפלגה ותרמו תרומה חשובה להצלחת הספארי.
במשפט מסכם אחד: אם שוכחים מהפוליטיקה, שלנו ושלהם, כייף לחזור לסיני.