אורי ישראל, צולל ותיק מנתניה, לקח את בנו יותם, בן 11 וחצי, לצלילה באילת. בעומק של עשרה מטרים בלע הבן מים והחל להיחנק. הצלילה הסתיימה ביחידה לטיפול נמרץ. "ראיתי את החיים עוברים לי כמו בסרט, אני מקווה שמי שיקרא את הכתבה הזאת, ילמד מהניסיון הרע שלי". מונולוג של אב שהסיוטים עדיין לא עזבו אותו

מאת טוביה בסקינד

כאשר מביטים עמוק בעיניו של אורי ישראל, צולל בו 44 מנתניה, עדיין אפשר להבחין באימה. אנחנו נפגשים חודש לאחר תאונת הצלילה הקשה של בנו, יותם בן 11 וחצי, ואף על-פי שהבן כבר הספיק להתאושש העיניים משדרות מצוקה קשה.
אפשר בהחלט להבין את אורי. לא רק שראה את המצוקה של בנו מתחת למים ולא די שעמד לידו שעה שבוצעו בו ניסיונות החייאה, הוא גם האיש שאחראי לתאונה. הוא האיש ששיקול דעת לקוי, בלשון המעטה, כמעט גרם למותו של בנו הצעיר. הוא האיש שהלך צעד אחד רחוק מדי, ועוד צעד, ועוד שני צעדים עד לתאונה, שעליה כל צולל אומר לעצמו: "לי זה לא יקרה".

"כמו דג במים"
אורי ישראל, מנהל מכירות במקצועו, סיים קורס צלילה באילת, בשנת 1988. מאז הוא מחובר לים. "צלילות זה הבילוי מספר אחת שלי", הוא מספר. "תן לי להיכנס למים, ויותר מזה אני לא צריך שום דבר".
הוא גרוש ומגדל את שלושת ילדיו לבדו, בכוחות עצמו. את אהבתו לים, ביקש להעביר לילדיו, אבל רק הבן הצעיר ממש נדלק על העניין.
"לפני שנה וחצי, כשיותם היה בן עשר, לקחתי אותו לצלילת אינטרו עם מדריך", מספר האב. "הוא מאוד אהב את זה, ובהמשך לקח צלילות אינטרו נוספות. הוא תיפקד נהדר, ממש כמו דג במים. פשוט ילד ים. אמרתי לעצמי: למה רק אינטרו, למה שלא יצלול איתי, אני הרי צולל מנוסה שכמעט כל שבת נכנס למים ליד הבית ופעם בחודש יורד לאילת".
האב המאושר אף דאג לציוד אישי לבנו. "תפרנו לו חליפה לפי הזמנה, נתתי לו את אחד הווסתים שיש לי באוסף והתחלנו לצלול. הוא היה עשר במים והתחבר לצלילה כמו בנאדם מבוגר", הוא מספר.
האב והבן החלו לצלול לעומקים רדודים, לא יותר משבעה מטר, אבל כאשר פורצים גדר וצוללים עם מי שאינו זכאי לכך על-פי חוק הצלילה, כנראה שזה רק עניין של זמן עד שמרחיבים את הפירצה בגדר.
האב, הבן וצולל נוסף בדרגת שלושה כוכבים ירדו בתחילת אוקטובר לסוף-שבוע באילת. ביום שישי, בתשיעי באוקטובר, הם צללו מול כפר הצוללים בעומק של שישה עד שבעה מטר. "הכל היה בסדר", מספר האב. "הוא עשה גלגולים, הוריד מסכה ולבש אותה חזרה בלי שום בעיה. כל הזמן החזקתי לו את היד, אבל הרגשתי שהוא ממש צולל מצויין".
למחרת, בשבת בבוקר, ירדו השלושה לעומק של 20 מטר. "זה לא שהיינו שם הרבה זמן", מסביר האב, "פשוט רציתי לתת לו תחושה של עומק, שירגיש שהוא היה ב-20 מטר. היינו שם זמן קצר מאוד וממש לא דאגתי. הבן שלי ממש היה דג במים".

מים בראות
התאונה אירעה בעומק של עשרה מטרים, לאחר ששבו מעומק של 20 מטר. "יותם הוציא את הווסת מהפה, החזיר אותו ותוך כדי כך בלע מים", מספר אורי. "ראיתי איך הוא לוקח שלוק של מים לראות ועוד שלוק. הוא אפילו סימן לי עם היד שהוא נחנק. ניפחתי לו את המאזן והעליתי אותו בטיסה למעלה. זה היה נורא, הרגשתי שכל החיים עוברים לי בסרט. צעקתי לעזרה ואנשים מכפר הצוללים ראו שאנחנו במצוקה ועזרו לי להביא את הבן אל החוף. קלוד אופנהיים, הבעלים של כפר הצוללים, עשה לו החייאה. עמדתי בצד ולא האמנתי שמה שקורה לנו זה דבר אמיתי. הבן שלי השתעל, הקיא מים ודם ופחדתי שאני הולך לאבד אותו. הוא לא היה בהכרה מלאה ופה ושם גם התהפכו לו העיניים. אחרי כמה דקות הגיעה ניידת של מגן-דוד-אדום, ומיהרנו להגיע לבית החולים יוספטל".
יותם אושפז ביחידה לטיפול נמרץ במשך שלושה ימים. במשך כל אותו הזמן האב כמעט לא עצם עין והיכה על חטא. מתקשה להאמין עד כמה היה חסר אחריות כשלקח את בנו לצלול איתו.
חודש אחרי התאונה, לאחר שהבן כבר התאושש, לפחות פיסית, עדיין ניכרת באב מצוקה נפשית. יש לו סיוטים והמחשבות "מה היה קורה אילו", לא מרפות ממנו.
"באתי לכאן, למערכת ים, כדי לספר מה קרה לנו", מסכם האב. "אני מקווה שכל מי שיקרא את הכתבה הזאת ילמד את הלקח מהניסיון הקשה שלנו. צלילה היא ספורט נהדר, בתנאי שמצייתים לכללים והתקנות. הבן שלי אוהב את הים ואוהב לצלול. למרות התאונה, הוא רוצה לחזור לצלול, אבל הוא יעשה את זה רק אחרי שיסיים קורס צלילה על-פי חוק ולא לפני שיהיה בן 12".