צלילות עם כרישים, ים סוער, גלים של שני מטר ויתושים בגודל של חגבים. כל אלו לא עצרו את משלחת מגזין ים, בדרכה לעוד ספארי סוער בחופיה של דרום אפריקה הפראית. על הצלילות, האוכל ועל הנוף המהמם של שרטון אליוואל שואל ושמורת סודוונא ביי. יומן מסע.

מאת: דורון ברקת וציפי פסלר-אלבו.
צילום: איל נוה, רונן שודרי, דין שודרי וסרחיו סמרנו.

הנחיתה ביוהנסבורג ("ג'ו-בורג" בפי המקומיים) כבר סימנה עבורינו את הצפי למזג האוויר: השמים היו קודרים ומלאי עננים. לאחר טיסה ארוכה, בה זכינו ליהנות מיופיו של מפרץ אילת, ראס מוחמד, איזור סודן וכל הקרן של אפריקה, לפתע נעלמו המרבצים הירוקים / כחולים מתחתינו, והוחלפו במרבצים לבנים / שחורים של ענני גשם עבותים. אבל לא דבר כגון זה ירתיע משלחת לוחמת כמותינו, של צוללים חדורי מוטיבציה להכיר מקרוב את כרישי דרום אפריקה.
המשלחת הלוחמת הורכבה מאסופת צוללים מגוונת, שהשילוב והניגודיות ביניהם אך הפכו את המשא ליותר מרתק ומהנה עבורינו: הגיעו רונן ודין, מוסכניק רמת-גני ובנו המתבגר, חובבי צילום תת-ימי; ציפי, צוללת וותיקה ומורה לביולוגיה מירושלים, המוכרת לחברי פורום הצלילה בתפוז כ"פזית כחולה"; אמנון, אחראי תחזוקה במרינה בהרצליה וחבר של רונן; אסתי, בכירה בחברת החשמל וצוללת חדשה יחסית אך די מקצועית ("רקדנית ספרדיה" מהפורום); איל ואורן, זוג חביב וחמוד, המתעדים הרשמיים של הספארי, שדאגו לצלם כל דבר שזז, וכבר הספיקו לצלול כמעט בכל מקום בעולם; סרחיו, רופא שיניים ירושלמי, חובב אדרנלין וספורט אתגרי; יוני וקרן, זוג חביב וחמוד, שאמנם אין באמתחתם מאות רבות של צלילות, אבל על חוסר הניסיון הם מפצים באופי מגניב והמון חוש הומור; ועבדכם הנאמן, שהצטרף כדי לסקר את הסיפור, מתוך שאיפה שלא להיאכל בדרך ע"י כריש.

הטיסה לדרום אפריקה היא תהליך ארוך ומייגע: החל מתהליך הבידוק הארוך, שלקח כשעתיים, דרך הטיסה (תשע שעות בקירוב), עוד שלוש שעות ביוהנסבורג, ואז טיסת פנים של כשעה לדרבן. רק לאחר כעשרים שעות מאז שיצאנו מהבית, הגענו למלון שלנו בדרבן, ברוחות עזות ובגשם שוטף, ולאחר ששני אפריקאנים ממולחים נישלו אותנו מכ- 400 ראנד (200 שקלים) בשדה-התעופה, באמתלות שווא של "אנחנו נדאג שלא תחוייבו על האובר-ווייט שלכם". בשדה התעופה הקטן של דרבן המתינו לנו בארי וסיליה קולמן, המארחים שלנו, וסטיב, הנהג / מדריך-טיולים שילווה אותנו במהלך ביקורינו. קרוב לחצות הליל, הגענו למלון שלנו, בכפר הקטן והחביב אומקומאס, כ- 45 דקות מדרבן. מעולם לא ראיתי מיטה כל כך נוחה ומזמינה, כמו אותה המיטה. רק, כפי שלמדנו מהר - מהמיטה לא נזכה ליהנות הרבה, כי ההשכמה למחרת היתה בשעה שש בבוקר!
היום הראשון - לצלול בגיגית
קמנו כולנו עייפים כמעט כמו שהלכנו לישון, וירדנו לאכול ארוחת בוקר. כמויות הבשר והנקניקיות שהיו על השולחן, היו מספיקות למנגל שלם של יום העצמאות, ונראו קצת מוגזמות לאכילה בארוחת בוקר, בייחוד לפני צלילה. בחוץ נשבו רוחות חזקות ומדי פעם ירד קצת גשם. בערך בשעה שבע הגיעו למקום בארי וסיליה והסבירו שהסקיפרים בוחנים את החוף ואת אתר השילוח, כדי לראות אם ניתן לצאת לים במזג האוויר הסוער. לאחר המתנה של שעה, שבו הסקיפרים ובפיהם בשורה עגומה - לא ניתן לצאת לים היום.
אבל אנחנו ישראלים קרביים - טסנו עד דרא"פ כדי לצלול עם כרישים, ולא נוותר על חוויה כזו רק בגלל מזג אוויר! לאחר בדיקת אופציות חלופיות נמצא הפיתרון, ויצאנו כולנו למצפה התת-ימי "אושאקה" שבדרבן, כדי לצלול עם כרישים... באקווריום.

אושאקה הוא פארק מים גדול ומצפה תת-ימי רחב ידיים ותיירותי, העורך מופעים של דולפינים, לווייתנים וכלבי ים, ובו ישנן לגונות גדולות מעשה ידי אדם, אקווריומים ואגמים, מלאים בדגים טרופיים וכרישים. כיוון שכמות הצוללים במקום מוגבלת, הקבוצה התחלקה לרביעיות ובהתאם לשעות הצלילה הגענו למועדון המקומי. המועדון של אושאקה הוא מועדון 5 כוכבים של פאדי, המעביר את כל הקורסים בכל הרמות, וצלילות "המים הסגורים" נעשות בתוך פארק המים. הצלילות במקום נעשות עם הציוד של המועדון, מחשש להעברת זיהומים. כל הציוד מחוטא ונשטף היטב, לרווחתם של דיירי המקום התת-ימיים.
הצלילה אורכת כשעה, והיא בעומק מקסימלי של 4 מטר בערך. ניתן לצלול גם בלגונה וגם באקווריום הגדול. הלגונה אמנם קטנה יותר, אך היא מכילה יותר דגים אקזוטיים, כרישי חול קטנים ופחדנים, דגי שונית ואפילו Wreck: ג'יפ באגי צבאי ישן, שטבוע בלגונה ומשמש כבית ומקום מחבוא לדגים. גם הלגונה וגם האקווריום חשופים לחלונות הגדולים של מרכז המבקרים, וכך נדרש מאיתנו הצוללים לנופף בידינו כל הזמן אל עבר ילדים זבי חוטם ומצחיקים, מהצד השני של הזכוכית. חוויה מוזרה, אבל ללא ספק נותנת לנו מדד להבין כיצד רואים אותנו הדגים מהצד השני.. (לשלב תמונות מאושאקה).
לאחר הצלילה הסתובבנו קצת במקום, במרכז המסחרי (היקר והתיירותי), ועל החוף היפה-אך-סוער. הגשם פסק לו, אבל הרוחות היו חזקות מאוד. לעת ערב לקח אותנו סטיב לקניון המקומי, לראות איך עושים שופינג (די דומה לארץ, אבל בקנה-מידה גדול משמעותית!), ומשם נסענו למסעדה האהובה על סטיב, "בוצ'ר-בוי'ז", שכשמה כן היא - מתמחה בבשר.
רבים מאיתנו שמעו על נתחי הבשר, שנצלים על הגריל בדרום אפריקה. חלק ראו תמונות. אבל שום ידע מקדים לא הכין אותנו - נפשית או פיזית - לבשר שאכלנו בבוצ'ר-בוי'ז. נטעמו ונדגמו: סטייק אנטריקוט 300 גרם, סטייק פילה 300 גרם, סטייק ראמפ 300 גרם ועוד צלעות, נקניקיות ענק ושאר מעדנים למכביר. למה כל הסטייקים היו 300 גרם? פשוט, כי זה הגודל הקטן ביותר שאפשר להזמין!
ארוחה מלאה, שכללה מנה ראשונה גדולה, סטייק פילה 300 גרם, סלט, שלוש כוסות שתיה, לחם וקינוח מתוק ומפוצץ - עלתה שמונים ראנד לאדם (כארבעים שקלים בלבד). ללא ספק, זו היתה קבלת פנים מדהימה עבורינו, הקרניבורים הצוללים, ופיצוי ליום הראשון, בו נאלצנו לצלול בתוך גיגית...

היום השני - לקום לפני השמש
כדי להתגבר על מכשולי הים והרוחות, שהציב לנו נפטון, ביום השני ההשכמה היתה מאוד מוקדמת: כבר בחמש בבוקר נאספנו ע"י הצוות, כדי לצלול בשעה שש. נלקחנו למועדון הצלילה המקומי - מועדון חביב ומסודר, גם הוא של פאדי, עם חנות צלילה, טכנאי ואפילו מסעדה בקומה העליונה (יש חילוקי דעות לגבי איכות האוכל שבה. סה"כ האוכל היה סביר ולא מאוד יקר).
במקום התארגנו וסידרנו את ציוד הצלילה. המיכלים שקיבלנו היו כולם מיכלי פלדה, 12 ליטר ו- 15 ליטר למאותגרים נשימתית. ניתן לקבל נייטרוקס בתוספת מחיר צנועה של 35 ראנד (17 שקלים), והתאספנו לתדריך. בארי, צולל וותיק ומייסד ארגון RAID לצלילה במערכות סגורות, הוא קטוע שני-רגליים, הצולל עם פרוטזות. לכולם הוא מספר על אותה צלילה עגומה, בה כרישים בטעות "טעמו" את שתי רגליו והותירו אותו על פרוטזות, אבל תחקיר עיתונאי קצר גילה, כי כאשר היה בארי בן 15, הוא זחל מתחת לרכבת כדי לעבור לצד השני בדיוק כאשר הרכבת החלה לנוע וקטעה את שתי רגליו. חרף זאת הדבר לא מורגש כלל בתנועתו, הליכתו וצלילתו של בארי. למעשה, יש לו פרוטזות יעודיות לצלילה, עם נעלי צלילה וחיבורים לציוד שעל גופו (כדי שלא "יברחו" לו במים).
לאחר תדריך מקיף וממצה יצאנו סוף סוף לים. השעה שש בבוקר, הגלים גבוהים ואגרסיביים. הסקיפר שלנו, גארט, קצת עצבני ולחוץ, ולכן מחליט להעביר לנו תדריך נוסף מפיו ("אני לא מבין למה לא עשו לכם תדריך מקיף על החוף..."). הוא מסביר לנו שכדי שלא נעוף למים, יש ללבוש מצופי הגנה, לקבע את הרגליים בתוך רצועות העגינה שמחוברות לרצפת הסירה ולאחוז חזק בחבלים.

היציאה לים אינה קלה כלל: כדי לעבור את החלק הרדוד, הסקיפר מנסה "לתפוס" גלים שירימו את הספינה אל מעבר למכשול החול, אך הגלים גם מושכים אותנו חזרה לחוף - כל זאת במהירות ותוך דהירה ש ל הסירה קדימה. הצורך לרכוב על פני הגלים המתקרבים חזיתית לסירה מחייב מיומנות גבוהה מאוד של הסקיפר. הסירה אינה מתקדמת תמיד בכיוון הים. במידה ואין גל מתאים הסקיפר מבצע פניה חדה סיבובית של 360 מעלות וחוזר לכיוון החוף על מנת למצוא את הגל הבא שיוכל לטפס עליו. לעיתים הוא נעמד ומשמיע נהמות מנוע ואז מזנק בפראות קדימה ברגע המתאים. כל זאת, כאשר הרוח מתיזה רסס מי-ים ובכל פנייה הסירה נחבטת מהגלים והשמחה רבה. ברי צועק לנו בתוך כל ההמולה, שנמשכת כ-10 דקות, כי הם מציעים את ה"חוויה" האקסטרימיסטית הזו - של שיט סירות מירוץ - תמורת לא מעט כסף, עבור אנשים הבאים רק לשם כך.

לאחר שעברנו את הגלים הנשברים, אנחנו ממשיכים בדהירה על הגלים שמסתערים על הסירה, בזמן שזו מסתערת עליהם בכוח משלה. הסירה עולה על פני גלים בגובה מטר- מטר וחצי וצונחת או גולשת מעברם השני. חשוב לשמור על קפיציות בישיבה ולאחוז חזק בחבלים או במאזנים המונחים לפנינו. להקת דולפינים מלווה אותנו ואנחנו מאיטים מעט ומסתכלים בהם. למרבית היושבים בסירה יש בחילות ואלה מתגברות עם ההאטה במהירות. בארי מסביר כי בשלב זה מורידים תוף חלול - מעין תוף של מכונת כביסה המכיל בתוכו סרדינים (צ'אם - אוכל למשוך את הכרישים). הכרישים בסביבה מריחים ויתחילו להתקבץ כשיגיעו החבר'ה הגדולים (Tiger Shark) נקפוץ למים.
אנחנו ממתינים על הסירה המתנדנדת וחלק מהאנשים מתחילים להאכיל את הדגים בארוחת ערב של אתמול. הכרישים מתחילים להגיע. בתחילה אחד או שניים מתקרבים ואז נראים יותר ויותר. מהר מאוד מתקבצים כשלושים כרישים, המסתובבים מסביב לסירות שלנו בסגנון "מלתעות" מפחיד, כאשר סנפיר הגב שלהם בולט מעל המים ומשרה אימה על פנינו הלבנות מבחילה (לראשונה בחיי הקאתי חמש פעמים מהסירה, וזאת לפני ארוחת בוקר!). על פי סנפירי הגב, ניתן לזהות שמדובר בכרישי Black Tips. אנו ממשיכים להמתין בים הסוער שעה נוספת, בציפייה לכרישי טייגר, אך בסופו של דבר מתארגנים לצלילה. באין טייגרים - נסתפק גם ב- Black Tips האימתנים.
בסירה בארי מסביר איך צוללים: העומק נשאר קבוע 8-11 מטר. חשוב להישאר בטווח העומק הזה ולא להיפרד מהקבוצה, כדי לא להוות "פיתיון" לכרישים, שרואים בצולל בודד כמטרה נוחה. יש לצלול בזווית אנכית, כדי שהכריש הבא ממול יראה צללית גדולה מולו ויירתע מלתקוף, וגם כדאי מאוד לשמור את הידיים בקרבת הגוף ולא לנפנף בהן. הצבע הבהיר מושך את תשומת ליבם של הכרישים ולכן אסור להוציא או להשתמש בסלייטים לבנים. בגמר האויר או במצוקה של אובדן קבוצה יש לעלות לפני המים ולהיצמד לסירה כשהרגליים מתחת לסירה ולא מתנופפות במים, ומעל לכל: חשוב מאוד לא להיכנס ל"נתיב הריח", היוצא מהתוף ונמשך בכיוון הזרם, משום ששם הכרישים מסתובבים באטרף של רעב ועלולים לנגוס במי שנקרה בדרכם.
סוף סוף מסתיים התדריך הארוך והמפחיד, ולאחר ההמתנה והבחילות, הגיע העת לטעום קצת מים מלוחים. ההוראה היא להתגלגל אחרונית ולשקוע מיד ולהיצמד לדייבמאסטר שלנו. הראות במים לא אידאלית, כ-8 מטר בלבד, והאיזון צריך להיות מאוד עדין: הים גלי וסוער, מיכלי הפלדה מושכים מטה, וחשוב לא לרדת עמוק מדי ולא לאבד את הקבוצה בתוך סבך הכרישים. אמנון מנצל את הזמן לעשות תנוחת בודהה. מאוחר יותר יסתבר כי האינפלייטור שלו נמצא קרוע מתוך המאזן מה שלא הפריע לו להפגין איזון מושלם ונירוונה. הכרישים חולפים מצד לצד במהירות מסביבנו מעלינו מתחתינו עשרות עשרות. ככל שנמצאים קרוב לתוף הסרדינים, כך גדלה המהומה. בארי מצלם ממש בתוכם עם "לולה" מצלמת הוידאו הגדולה שלו, המצויה במארז מאסיבי למדי. מדי פעם חשים חבטות קלות בסנפיר או במיכל, ואז רואים צללית של כריש מתרחקת מהמקום. הם מאוד סקרנים, ומעוניינים לבדוק מי אנחנו - ממש כשם שאנו מסתקרנים מהם. ציפי ("זיפי" בפי המקומיים), מלטפת כריש בגבו, אבל זה לא ממש מזיז לו. לפתע נשמעת מעין תרועה ואז תרועה נוספת בצליל גבוה יותר הצליל חד וברור, ואליו מתוסף קול נשיפת מים. הדייבמאסטר שלנו מסמן לנו להקשיב - מדובר בשירת לווייתני ה- Humpback, שעוברים לא רחוק מאיתנו. בתור צלילת "פיצוי" על היום שהפסדנו, אין ספק שמדובר בחווייה: גם דולפינים, גם כרישים וגם לווייתנים בצלילה אחת. רק לא קיבלנו כרישי טייגר, אבל בשבילם נשוב אולי בעתיד, בעונה אחרת.
הצלילה מסתיימת כעבור 50 דקות ואנחנו עולים לפני המים. הים סוער, הסירה מטלטלת והאחיזה בסירה עד שהסקיפר לוקח את הציוד מאיתנו מאוד מתישה. חוזרים חזרה, וגארט הסקיפר, שהביע את התרעומת שלו על ההתנהלות וההתארגנות הלקויה שלנו (לכאורה!) מחליט להביא אותנו במהירות לחוף מבטחים ולהשאיר אותנו שם. הקפיצות והטלטלות חזקות והאנשים שבחרו להגן על עצמם בישיבה על קרקעית הסירה (כמוני) סבלו עוד יותר. לא היה מנוס מלשבת חצי ישיבה על הדופן ולהיות דרוך וקפיצי כל הזמן . מרבית האנשים חשים ברע מהטלטולים, ואלו שטרם מסרו את ארוחת הערב מבוצ'ר-בוי'ז לכרישים, יעשו זאת בהגיענו לחוף. (להכניס תמונות מצלילת הבלאק-טיפ).

לקראת הגלים הנשברים עוצרים, לובשים חגורות הצלה ודוהרים בגלישה על פני הגלים לכיוון החוף. גארט מאיץ לקראת ההגעה אל קו החוף ומטפס על החול תוך עצירת המנועים. אנחנו נאחזים בשארית כוחותינו בחבלים לקראת נחיתה העוצמתית על היבשה. המנועים מונפים למעלה והסירה נעצרת בבלימה רבת כוח ונוטה על צידה כשהיא כמעט כולה על החול. אנחנו יורדים מהסירה המומים, נרגשים ומותשים. גארט מחייך בסיפוק וקובע כי לא תהיה צלילה נוספת היום בגלל תנאי הים, אבל הוא מוכה בתדהמה כאשר סיליה שואלת מי רוצה לצאת לצלילה הבאה באופן מיידי. בתחילה רק ד"ר סרחיו מהנהן, אך לאט לאט ידיים נוספות מורמות באוויר, לתדהמתו הרבה של גארט, שחשב כי שבר את רוחינו. לצלילה השנייה יוצאים לבסוף חמישה: רונן, אסתי, אמנון, סרחיו וציפי. הצלילה הבאה מתוכנת לריף של ALIWAL SHOAL, שם דרים כרישי Ragged Tooth המפחידים, שראינו יום קודם ב- Ushaka.
חוזרים על הנוהל של הכנסת הסירה למים אלא שהפעם ישנם רק חמישה אנשים, מותשים, רעבים ולמודי קרבות. אבל מה לא עושים כדי למצוא חן בעיני הסקיפר הזועף? הפעם כל הולך חלק, גארט מרוצה ואנחנו דוהרים ליעד בשיט חלק יותר ורגוע. בתדריך מסביר בארי על מבנה הריף ועל החלוקה לטריטוריות בין חיות הריף. אנחנו קופצים למים ממש לתוך ערימה של כרישים, שיושבים בתחתיתו של כעין בור רחב מימדים. כרישים מוסיפים להגיע מכל הכיוונים מלמעלה מלמטה ומכל הצדדים. אנחנו מתקדמים במקביל לריף שעשוי כולו מגומחות, מערות ונקיקים, ובכל גומחה, הס פן תעיר, שוכן לו כריש Raggy צעיר (אך לא זעיר כלל, ועם שיניים בולטות ומפחידות).
כרישי ה- Raggies, בניגוד לאחיהם ה- Black Tips, לא ממהרים לשום מקום. הם משייטים באיטיות מלכותית או נחים להם בגומחות. אנחנו עוברים מגומחה לגומחה ומדי פעם נאחזים בסלע כדי להיעצר בזרם החזק ולהתבונן. הגלים התת-ימיים, ה"סוול", די חזק, עד כי כפפות העור עומדות להיקרע מהאחיזה. הריף מכוסה בחלקו בספוג מיוחד בצבע אדום ובמרקם קטיפתי היוצר מעין שטיחים על פני הסלעים. בהמשך בארי מתקדם לעבר אלמוג בולט מאוד בשטח ונעלם מאחוריו. כעבור כמה שניות מגיח Potato Bass ענק, בגודל של פסנתר. מתברר שמדובר ב"חבר וותיק" של בארי, שמכיר אותו אישית ויוצא לקראתו בכל פעם שבארי בא לבקר. הצלילה עוברת במהירות, קשה להאמין איך כל כך מהר חולפות להן 50 דקות. גארט הסקיפר אוסף את כולם, מפחית מהירות בדהירה וכולם חוזרים לחוף בנחיתה רכה ומחויכת בתוך שפך הנהר. ציפי ניגשת אליו ואומרת לו בהבעה רצינית: "מאוד נהנינו הפעם. אנחנו רק מחליפים מיכלים ויוצאים לצלילה נוספת". הבעת הפנים שלו העידה כי זו אכן היתה נקמה קטנה ומוצלחת מצידה.

על קרנפים וזברות
היום השלישי היה נטול צלילות, ובו עברנו יותר מ- 500 קילומטר - מאומקומאס שליד
דרבן, לסודוונא ביי, אתר הצלילות הבא שלנו. בדרך עברנו בשמורת שלושלואי, שמורת טבע שנחשבת קטנה במושגים דרום אפריקאים (אבל היו בה שלוליות גדולות יותר מאשר הספארי שיש לנו ברמת גן). איזור זה של דרום אפריקה, קרוי קווה-זולו-נטל, והוא איזורם של בני שבט הזולו. שבט הזולו מייחס חשיבות גדולה לחלב בטקסים שלו ובשימוש היומיומי בחלב ומוצריו, ולכן, כאשר עגלים יונקים, לאחר זמן מה וכדי שהם לא יגמרו את כל החלב שיש לאמא פרה בעטינים, היו בני השבט לוקחים צמח קוצני, הגדל בשפע באיזור, וכורכים אותו על פי העגל, כדי שאם ינסה לינוק, הצמח הקוצני ימנע ממנו זאת. הצמח קרוי "שלושלואי" על שם הקול שהיו העגלים עושים, בנסותם לינוק חרף הצמח שכרוך על פיהם. עם הזמן נתן הצמח את שמו לעיירה המקומית, ואחר כך גם לשמורת הטבע.
הספארי היבשתי היה נחוץ לנו מאוד - בפרט אחרי היום, עמוס החויות והאתגרים, שהיה לנו לפניו. הספארי בשלושלואי ארך כשלוש שעות, מזג האוויר היה נפלא ובעלי החיים שיתפו פעולה (גם אם רק חלק מהם. לצערי אריות לא נצפו באיזור). מצד שני זכינו לראות בין הקרנפים הרבים גם קרנף שחור עם צאצאיו - שזה מחזר נדיר מאוד. כדברי מדריך הספארי שלנו: "אני עובד פה כבר שנים רבות ועד היום מעולם לא זכיתי לראות כאן קרנף שחור".
משם המשכנו ללוד'ג - המגורים שלנו לימים הקרובים בסודוונא ביי. המתינו לנו שם סיליה ובארי, שכבר סידרו לנו את קבלת החדרים ותוך פרק זמן קצר התפזרנו להתארגנות בבקתות המקסימות של הלודג' . זכינו לפינוק של חדרים יחידים לכל היחידאים. הבקתות עשויות מקש ועץ. הן מרווחות מאוד ומצויידות במקרר קטן, טלוויזיה, מזגן, מאוורר תקרה, כספת, כילות למיטות, תרסיס נגד חרקים וחשוב מכל: מרפסת רחבה על דק מעץ וציוצי ציפורים כמעט ללא הפסקה כשבערב מתוספים גם קירקורי צפרדעים וצירצורי צרצרים. בין הבקתות, שנבנו בין עצים ומדשאות רחבות ומוריקות, מחברים שבילים "צפים", שמוגבהים מעל המשטח החולי שמתחתיהם. אכן נוף פסטורלי ומרגיע. כלומר, עד שרואים את גודל היתושים שיש שם (ראיתי כבר צרצרים בגודל הזה!). מצד שני, כגודל שלהם כך גם האיטיות שלהם. היתושים כל כך מגושים ואיטיים, שקל מאוד לתפוס אותם ולחסל אותם, וממילא הם לא מסוגלים לחדור אל מתחת לכילות.

בערב נפגשים בחדר האוכל, המתפקד כמסעדה וניתן להזמין מנות מהתפריט (הלינה שם היא על בסיס חצי פנסיון, והאוכל בערב כלול במחיר). כמו בשאר המקומות, גם המסעדה המקומית מצטיינת בסטייקים גדולים ועסיסיים, שממנו מומלץ כמובן סטייק הפילה 300 גרם (אלא מה?!), וגם ה- Fisherman's Basket מומלץ, לחובבי הדגים ופירות הים.
סודוונא ביי ממוקמת 500 ק"מ צפונית מדרבן, על גבול מוזמביק. השמש הטרופית והזרמים החמים שזורמים באיזור, תרמו להתפתחות ריף צבעוני ועשיר, שבו מעל 120 מיני דגים, ביניהם גם מנטות (אותן לצערי לא זכינו הפעם לראות), כרישי לוויתן , לווייתני Humpback, דולפינים וכרישי זמבזי שגם אותם לא יצא לנו לראות הפעם. חלק מבעלי החיים הגדולים הם עונתיים, כמו הלווייתנים, המהגרים בין יוני לספטמבר, וחלק אחר מצוי בכל עונות השנה. מבחינת מזג האוויר, העונה המומלצת היא בין מרץ ליוני. בין יולי לספטמבר מנשבות רוחות חזקות, אבל הטמפרטורה באוויר נוחה מאוד (בסביבות 21-24), וגם המים לא קרים מדי (בסביבות 21 מעלות). בין אוקטובר לפברואר חם מאוד וגשום, אבל אלו שמסוגלים לסבול את החום ייהנו מראות מצויינת במים וטמפ' המים לדברי אחד הסקיפרים שליוו אותנו, Funny בעל שן זהב אחת (כך הבחנו בינהם, על פי מספר שיני הזהב), היא 27-28 מעלות והים חלק.

היום הרביעי - ראס מוחמד של דרא"פ
 לדרא"פ יש עוד הרבה אתגרים בתחום שיפור רמת חיים וקידום האוכלוסיות הנחשלות, כמו גם בטיפול בשחיתות שלטונית ובאלימות. אבל בנושא שמירת ערכי הטבע התרשמנו שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם. מועדון הצלילה של סודוונא ביי ממוקם בתוך הלודג', מרחק של כ- 15-20 דקות נסיעה בדרכי עפר מחוף הים. הרעיון העומד מאחורי התכנון הזה הוא לשמר את רצועת החוף הפראית, הגובלת ברצועת יער טרופי עשיר בצמחייה צפופה מאוד ובבעלי חיים. בכל בוקר זכינו לחזות במראות טבע יפים, נופים קסומים וקופיפים קפצניים (ולעיתים גם קצת גנבים, למרות שמאיתנו כלום לא נגנב). יצויין שזו היתה חוויה יפה, אם כי די מטלטלת, להגיע לשם בדרך-לא-דרך במשאית הספארי של המועדון.
על החוף עצמו כמעט שאין מבני קבע, למעט מבנה שירותים. שלישיית צינורות מתפקדים כמקלחות-חוץ ולידם בין העצים מונחת לה אמבטיה ביתית רגילה - לשטיפת הציוד כמובן. מדרגות רעועות, מזנון קטן מעץ ובקתה נוספת המשמשת כחנות לציוד צלילה, נמצאים טיפה מעל גובה החולות. בחנות פגשנו בתמר, מדריכת צלילה ישראלית שהשתקעה באיזור ומנהלת את החנות מזה שש שנים. סככות מאולתרות משמשות כרחבות התארגנות ומתקן ייבוש.
לכל זוג צוללים הוצמד עוזר פרטי. בארי הסביר לנו כי העוזרים האלו מנוסים ומיומנים, ותפקידם הוא לארגן את הציוד שלנו בכל הצלילות: החל מהרכבת הציוד על המיכלים, דרך הורדת הציוד מהסירות לרכבים המובילים, וכלה בשטיפתו, יבושו וסידורו מחדש. בהתחשב בכך שמבנה הקבוצות השתנה כמעט בכל צלילה, הייתה זו משימה כלל לא פשוטה להעביר את הציוד הנכון לסירה הנכונה - והצוות המסייע עמד בכך בכבוד, כמעט ללא תקלות. התשלום עבור השירות הזה עומד על 20 ראנד לאדם ליום (כעשרה שקלים), ונראה כי כל חברי הקבוצה היו שמחים לשירות כזה במחיר הזה - גם בארץ. הציוד הורכב, הועמס, נפרק, נשטף היטב וייובש לאחר כל צלילה מחדש. למעשה, החליפות והבוטי'ז ממש נשלפו מגופינו, לצורך שטיפתם וניקויים, אם כי לצערינו האוויר הרטוב והגשמים גרמו לכך שהחליפות לעולם לא התייבשו דיין, כך שתמיד נגזר עלינו להשתחל בכוח לחליפה קרה ורטובה.

עולים על הסירה בדרך בה אנחנו כבר מתורגלים. טרקטורים עוזרים בדחיפת הסירה אל המים. מספר תימרונים הלוך וחזור (איפה גארט כשצריך אותו?) ואנחנו מעבר לגלי המשבר הגדולים. היעד הוא ריף החמישה מייל כ- 40 דקות הפלגה. שמות הריפים הם לפי המרחק שלהם מנקודת השילוח, באופן מקביל לחוף. אתר הצלילה הקרוב והמוכר ביותר הוא ריף 2 מייל (שבו יש מספר אתרים), לאחריו 5 מייל ו- 7 מייל. הסקיפר לפתע מאט ומסמן לנו צללית גדולה וענקית במים - כריש לוויתן. איזה חוסר מזל - לאף אחד מאיתנו אין שנורקל על הסירה. אנחנו קופצים ומגלים את חיית המחמד לא הרחק מאיתנו. ההתרגשות גדולה, הים גלי ואנחנו מנסים להישאר מתחת למים ככל שעצירת הנשימה מאפשרת. כריש הלווייתן לא מתעכב הרבה, ובדרכו האיטית והשלווה הוא אץ לו אל היעד שלו, חסר התחשבות ברצונותינו, ולמרות שנדמה כי הוא מתקדם באיטיות רבה, אנו מפסיקים לנסות להדביק אותו ונאספים חזרה אל הסירה ממשיכים לדהור לעבר אתר הצלילה המיועד שלנו. לאחר עוד כחמש דקות, שוב מזהה הסקיפר כריש לוויתן נוסף - קצת יותר גדול מקדמו. בנוהל הרגיל - סנפירים, מסיכה והופ למים. עוד כמה דקות של עונג יחד עם הענק המדהים והעדין הזה, וממשיכים לריף הצלילה. איזה אפרטיף נהדר לצלילה!
בהגיענו לאתר, מתארגנים ועולים על הציוד בעוד הסירה מתנדנדת לה, ומתגלגלים למים בהינתן האות ובסדר מופתי של שייטת 13. באתר פוגשים מחבטנים ענקיים וחשמלן אחד מרשים למדי, שהתחבא בתוך נקיק, להקות דגים גדולות נעות לידינו ואנחנו בתוכם. הריף אכן ציבעוני ומרשים ומיני הדגים ושאר האלמוגים נותנים הרגשה של משהו דומה לים האדום שלנו - ובכל זאת אחר לגמרי. טמפרטורת המים 19- 20 מעלות והראות כ- 15 מטר עם סוול בינוני, אליו כבר התרגלנו מהצלילות ב- ALIWAL SHOAL.
הצלילה השנייה ליום זה נעשתה בריף שני המייל, באתר שקרוי "ריף אנטון". מדובר בשעות הצהריים, הים מוסיף לעלות והיציאה לים היא שוב אתגרית. לאחר מעבר הגלים הבעייתיים, מדובר בשיט חלק יחסית, עשר דקות ומגיעים לריף. גם כאן מדובר בריף צבעוני ושופע בדגי הריף המוכרים לנו. מורנות, עקרבנונים, סנפרים, ונצרנים הם האוכלוסיה האופיינית. בארי מזהה צמד של דגים בצבע זהוב בהיר המתנועעים עם הסוול בריקוד חינני ומכין להם בוק רציני עם מצלמת הוידאו האימתנית שלו. עושר של חשופיות וכוכבי ים מכל מיני צבעים וסוגים שלא מוכר לנו כל כך בארץ, מעטרים את הריף המורכב ברובו מאלמוגים קשים, כנראה בגלל משטר הזרמים הקשה שהאתר סופג בעונות מסוימות. עומק הצלילה עומד על כ- 15 מטר ובהחלט מתאים גם לצוללים מתחילים ולג'וניורים, אם כי מומלץ לתכנן צלילות בתקופות של ראות טובה יותר.
הנוף התת ימי נראה כמו שילוב בין הים התיכון מבחינת המערות, הכוכים והמעברים בין גושי הסלע, לבין נוף הים האדום, מבחינת עושר המינים והאלמוגים. אנו יוצאים מהצלילה ומשאירים את הציוד בידיהם האמונות של העוזרים, שמיד מתחילים בשטיפה ותלייה של כל הפריטים, וחוזרים ללודג', מצפים ליום המחרת שבו - על פי התחזית - תהיה התחממות קלה והשמש תצא מבין העננים.

לאחר סיום הצלילות, נסענו סרחיו ואני לעשות טיסת מיקרו-לייט מעל האתר. הטיסה נעשית בגובה נמוך ואינה מהווה סכנה לאחר הצלילה. המנחת נמצא כשני קילומטרים מהלודג', והטייס שלנו, פרנסואה, אסף אותנו מהקבלה ולקח אותנו למנחת. ראשון עלה סרחיו ויצא לטיסה של 20 דקות בליווי פרנסואה, ואילו אני המתנתי לשובו ואז יצאתי לטיסה שנייה. מזג האוויר היה נפלא, אם כי טיפה קריר (פרנסואה הטיס במכנסיים קצרים, והקור לא הפריע לו כלל). הנוף הנשקף ממעל פשוט מהמם - חופים פראיים עשירים בריפים, הנושקים ליערות עד עבותים, כשבמרחק ניתן לראות גם את אגם סבאיה, נוצץ באור השמש השוקעת. ממעל אפילו זכה סרחיו לראות את אחד מכרישי הלווייתן מהבוקר, אבל אני לא זכיתי למראה זה. לאחר עשרים דקות של שכרון חושים, שכולל כמה פניות חדות, וצניחה בגובה בצורת בורג ספירלי, חוזרים למנחת ונוסעים חזרה ללודג', עם עודף רב של אדרנלין בדם.

יום חמישי - שמש זורחת, ים סוער
בוקר היום החמישי מתחיל בשמש זורחת שלא כהרגלה וציפורים מצייצות (כהרגלן). הרוח אותה רוח והים אותו הים - סוער וגלי. מתארגנים לעלות על הסירות ומזכירים אחד לשני לקחת הפעם גם שנורקל. לקבוצה מצטרפים זוג חביב דרום אפריקאים מבטן ומלידה. היא בערך בת 55 והוא איש די גבוה בעל שיער שיבה דליל, נראה כבן 65. עוברים את הגלים, שואטים לכיוון היעד - ריף 7 מייל. לפתע מאיטים ונעצרים ליד הנודניק התורן. כן כן - עוד כריש לווייתן. מנוסים כבר בתרגולת אנחנו קופצים למים, הפעם עם שנורקל ומסיכה. איזה מיקום מוצלח - בכינון ישיר ובמרחק אפסי מהפה האדיר שלו. הכריש ממשיך בשלווה בדרכו ואנחנו מלווים אותו עוד כמה דקות. אני מנסה לצרוב בזיכרוני כל נקודה וכל רכס וכל זים, אולי מתוך מחשבה כי ייקח עוד הרבה זמן עד שאזכה לראות שוב אחד כמותו. חוזרים לסירה וממשיכים לכיוון אתר הצלילה. לא עוברות 5 דקות והסקיפר מציין כי כריש לווייתן נוסף נצפה בכיוון. נו, מה יהיה? הם כבר מאיימים להשתלט לנו על הים ולסתיר לנו את החשופיות החביבות. זה מוזר מאוד לומר, אבל מתחיל קצת להימאס מהם. לאן הגענו?!
מגיעים אל היעד ומתכוננים לשקיעה. בארי מטיל עליי להיות נושא מצוף הסימון הקבוצתי, ואני חובר לציפי ("זיפי" באפריקאנס מדוברת), הבאדי שלי. אנחנו מתגלגלים מהסירה ומתחילים לרדת. בערך בעומק של 10 מטר זיפי מסמנת לי שיש לה בעיה עם האוזן, והיא לא יכולה להמשיך. היא מסמנת לי שתעלה לבד לסירה, ואילו אני אמשיך עם שאר החברה. סיבוב קטן למטה מגלה שהראות אפסית וכל הקבוצה נעלמה כבר במעמקי הריף הירקרק. בלית ברירה אני מגלגל את הגלגלת ועולה עם זיפי חזרה למעלה, חזרה לסקיפר.
ריף 7 המייל הוא הריף המועדף על בארי המארח שלנו, ולא בכדי: מבוך הקניונים המערות והכוכים שנגלה לעינינו, שפע מגוון מרשים של יצורי ים וכולם,כפי שהבחנו עם הגיענו לשמורה, גדולים מהותית מאלה המוכרים לנו מהשמורה האילתית . בארי, שנשא את "לולה", התחפר לו בצילום נלהב בנקיקים הנסתרים בעוד האחרים מרחפים מעל ותרים אחר אובייקטים מעניינים לצילום ולצפייה בהם, כמו זוג המורנות הענקיות, שמצאה אסתי, הרקדנית הספרדיה שלנו, מאחורי אחד הסלעים, בארי מיהר להגיע כדי לצלם ואף ליטף קצת את המורנות וניקה להן את הזימים מלכלוך. ריף 7 המייל נחשב לאחד היפים שם, והוא גם דורש השקעה לא קטנה, כי מדובר בשיט של קרוב ל- 45 דקות, כדי להגיע אליו. אבל ללא ספק - כך לפי דיווחי הקבוצה - זה היה מוצדק.
בהפסקה שבין שתי הצלילות, החלטנו לקפוץ יחד עם סיליה אל שוק המזכרות המקומי, שם מוכרות נשות המקום חפצי אומנות מעשה ידיהן להתפאר: עבודות עם חרוזים, בובות, שרשראות עגילים וצמידים, חפצי עץ, כגון: קערות, צמידים, פסלי חיות מגולפים ופסלי דמויות אדם; צעיפים, תיקים אריגים ומפיות וגם אננס ה"פרי הלאומי" שלהם (שעולה בערך שלושה שקלים ליחידה. פשוט חוויה). למרות שכבר רכשתי לא מעט דברים בדרבן, ולמרות שאין לי כל כך מקום במזוודה בשביל דברים נוספים, סיליה מציינת בפנינו כי האוכלוסייה הענייה במקום מתפרנסת מהתיירות וליבנו - לב יהודי רחום וחומד פיצ'פקס אותנטיים, נכמר בקרבנו ואנחנו רוכשים בכבדות.

לא הספקנו לאכול או לשתות בהפסקה, אך אנחנו מתורגלים גם בדילוג על ארוחות ומתכוננים לצלילה הבאה. בכל הזמן הזה שוהה במקביל אלינו קבוצה של צוללים דוברי צרפתית, שבראשם עומדת מדריכה אינדונזית. קבוצה זו צוללת לפנינו בסבב ובכל פעם, ביציאתם מהמים מדווחת לנו על הראות, הטמפרטורה, הזרמים ובעיקר על דרכי ההימלטות מכרישי הלווייתן (באותו בוקר הם פגשו בנקבת כריש לווייתן עם שני צעירים, ובמקרה אחר פגשו אף בשמונה כרישי לווייתן יחד!). הצרפתים מדווחים לנו בעצב שהראות נחלשה מאוד מאז שעות הבוקר.
הצלילה השנייה לאותו היום היתה שוב לריף 2 המייל. הים היה סוער והדרך לא היתה קלה, אם כי קצרה. הראות במים היתה גרועה מאוד - ארבעה מטרים, לא יותר, וכבר עם הירידה למים הבנתי שזיפי, הבאדי שלי, לא תוכל לצלול עם בעיות האזניים שלה (אפילו הסינופד לא סייע לה). בצר לה היא עלתה למעלה, ואני שבתי מטה והצטרפתי הפעם אל אמנון. חרף הריאות הגרועה והסוול החזק, הריף היה יפה מאוד והזכיר לנו מאוד את שמורת האלמוגים באילת, בשנותיה היפות. קיסרונים הדורים, סרג'נט פיש, ודגיגי שונית נוספים התחברו להם בכוכים או נסחפו להנאתם בזרם, מורנות אקראיות הסתובבו שם ושיחרו לטרף, ואלמלא דאגתי כל הזמן לוודא שחלק מהקבוצה לא הולכים לאיבוד - זו היתה צלילה יפה ומרשימה מבחינת עושר הדגים שבה. בדרך אסתי קצת הלכה לה לאיבוד (אבל אל חשש - הסקיפר ישר שם לב אליה ממעל, ושמר על קשר עין עם הבועות שלה), ועוד לפני שהספקתי לעשות סיבוב ולחפש אותה, היא שבה לחיק הקבוצה, מבלי שום דאגות. אחרי חצי שעה במכונת הכביסה המסתובבת הזו, החלטנו לעלות. עשינו חניית בטיחות בכחול (או, ליתר דיוק, בירוק) ושבנו לסירה, לסקיפר שן-הזהב ולזיפי הבאדית.
באותו ערב, אחרי שחזרנו ללודג', החלטנו לנסוע לאגם סבאיה, שנמצא מרחק שעה נסיעה בדרכי העפר. כיאה לקבוצת ישראלים ודרא"פים, עצרנו במכולת המקומית ורוקנו אותה מבירות וחטיפים, ויצאנו בטלטולית בדרך אל האגם, לחזות בשקיעה. הנוף בדרך יפה ומרשים מאוד, בין דיונות של חול לבין יערות עבותים מלאים בציפורים, קופים ושאר חיות יער. לאחר כשעה הגענו לאגם והתמקמנו בשטח עם בירות ונאצ'וס, כדי ליהנות מהשקיעה. בעומק האגם ראינו כמה היפופוטמים, ובשטח נראו גם כמה קרוקודילים, שלא ממש התעניינו בנו לשמחתינו. השילוב של שמש שוקעת, ציוץ של ציפורים, נוף מהמם של אגם שקט וחלק כמראה - והרבה הרבה אלכוהול עשו מלאכתם נאה מאוד, וכולנו נהנינו מאוד מהטיול. חזרנו לפנות ערב - היישר למקלחות ולסטייקים שציפו לנו בחדר האוכל, מתכוננים ליום הצלילות האחרון.

היום השישי - ויכולו הצלילות
הצלילה הראשונה ביום השישי הוקדשה לאתר Caves & Overhangs, שנמצא בריף 2 המייל. לאחר לילה של תרופות עבור הבאדית שלי, זיפי, היא הרגישה טוב יותר, והדבר ניבא דברים טובים לגבי הצלילות העתידיות. גם הפעם הצטרפו אלינו זוג הדרא"פים המבוגרים והחביבים, ודניס, הדייבמאסטר החטוב והמקצוען. היו קצת רוחות, אבל סה"כ מזג האויר נראה מבטיח.
מגיעים לאתר, מתארגנים ומתגלגלים מהסירה ושוקעים. הדייבמאסטר מבחין במשהו ומסמן לנו לרדת לכיוון כוך מתחת לאחד הסלעים בעומק של כ- 14 מטר. הוא נמצא כ- 2-3 מטרים מתחתינו, ושם מבחינים באחוריו של צב ענקי מנומנם, רובץ מתחת לריף. לאחר הצצה בבעל השיריון המרשים, בינתיים, ידידנו הדרא"פ המבוגר ואישתו קצת מאבדים שליטה על הציפה שלהם, תוך כדי היסחפות בסוול. זה עולה וזו יורדת והדיימאסטר עסוק כל הזמן בלמשוך את זו שמתכדררת ונופלת כמו אבן ואחר כך את זה, שמתחיל לעוף למעלה, ומיד חוזר לאישה שעומדת לנחות על אלמוג ענק ולרסק את צורתו לנצח וחוזר חלילה. לעיתים הדייבמאסטר נראה כמו להטוטן, שמלהטט בשני כדורים חסרי רצון ויכולת משלהם: מנפח להם את המאזנים ומרוקן ומושך בסנפירים ונדמה כי רוב הזמן הם עושים את ההיפך ממה שנדרש.
הריף עצמו יפה, מאוד ושוקק חיים, וגם הראות השתפרה, אם כי על חשבון הסוול והרוחות החזקות. הזרם חזק מאוד וקשה לשמור על המקום. המים די קרירים, 19 מעלות, ובעוד שבארי "מבלה" לו בעומקם של 10 מילימטר של ניאופרן, לי, עם שכבת הגנה דקיקה של 3 מילימטר, טיפה קריר במים, ולאחר כמעט שעה במים אני מתחיל לאבד את התחושה באצבעות.
בין הצלילות אני קופץ לתמר, המוכרת בחנות, כדי לקנות ממנה חולצת לייקרה מחממת עם פליז, לצלילה הבאה. לאחר כמה מדידות, בדיקת סוגים שונים והתמקחות ישראלית אופיינית על המחיר, אני בסוף מוצא את החולצה המתאימה במחיר המתאים, וקונה אותה לצלילה הבאה - האחרונה שלנו - רק כדי לגלות שהים עלה והרוחות התגברו, וכאשר אנחנו יורדים מן החנות אל החוף, אנו מוצאים שכולם מתקפלים. "אין צלילה נוספת היום", מודיע בארי בעצב, תוך כדי החלפת פרוטזות הצלילה שלו לפרוטזות הרגילות. אוף, סתם קניתי חולצה. כולם עצובים, אך מבינים את המצב - הגלים בים סוערים, ברמה של שבע בסולם בופור, ואין מנוס אלא לארוז את הציוד ולקחת אותו חזרה ללודג' לשטיפה. בדרך עוצרים במועדון הצלילה כדי להחתים את היומנים ולשלם על תוספות שונות שקיבלנו בדרך, ואחרי שטיפת הציוד ותלייתו במרפסת, הולכים לאכול את הסטייק האחרון שלנו בסודוונא ביי.

לכבוד היום האחרון, הכינו עבורינו ארוחת בופה חופשית, הכוללת רוסטביף ועוד כל מיני תוספים ובשרים שונים ומשונים. לאחריהם ירדנו אל הפאב, הממוקם מתחת למסעדה, לצריכה משותפת של בירות ולמשחק ידידותי של ביליארד - נבחרת ישראל מול נבחרת דרא"פ. המשחק היה צמוד, אך לבסוף זכינו. למרות כל ההשמצות - נבחרת ישראל זכתה בגביע הסנוקר של סודוונא ביי!
למחרת בבוקר התארגנו מוקדם, כדי לנסוע את חמש השעות שלוקח לחזור לדרבן. הנוף היפה בדרך, הדיונות הלבנות, הים הכחול והעצים הירוקים - הכל כל כך קרץ לנו, עד שממש התנהלנו בעצלתיים, מתוך שאיפה סמויה לפספס את הטיסה ואולי להישאר עוד קצת בדרום אפריקה. אולי הצלילות קצת יותר מאתגרות פה, ואולי המים קצת יותר קרירים, אבל העושר שמצאנו שם: בין אם במים, ובין אם מעליו, האנשים הטובים שפגשנו בדרך, האוכל הטוב שאכלנו, כמות האלכוהול שנשפכה כמו מים ומעל לכל - הצלילות המרשימות והיפות שעשינו שם, גורמות לי להתגעגע בכל צלילה מחדש, לסודוונא ביי ולאליוול שואל. כולנו הסכמנו על כך: אנחנו עוד נחזור לשם.

מרידיאן דייב - Barry & Celia Coleman
בארי וסיליה הגיעו במקור מזימבבווה. הם נמלטו מהמדינה ערב המהפכה הצבאית והגיעו לדרא"פ. שניהם החלו את הקשר לים כמעבירי יאכטות. יחד הם הסתובבו בעולם והעבירו יאכטות מנמל אחד למשניהו בשירות היאכטיונרים. תוך כדי כך הם עצרו וצללו במקומות רבים בעולם, ביניהם האוקיינוס ההודי, הים האדום, הים התיכון, חופי פלורידה, האיים הקאריביים, מרכז ארה"ב, אסיה, אינדונזיה ואוסטרליה.
לאחר עשר שנים בנתיבי השיט, חזרו הזוג קולמן הביתה לדרבן ופתחו את מועדון הצלילה "מרידיאן דייב" - מועדון 5 כוכבים של פאדי ומועדון טכני של INTD. העשור הבא בחייהם כלל הדרכת צלילה בכל הרמות, מצלילה ספורטיבית, ועד להדרכת צלילה טכנית ומערכות סגורות. הקורסים הועברו גם בדרא"פ וגם במדינות אחרות בעולם הרחב, כמו מערות צ'ינגאי בזימבבווה (105 מ' עומק), מערות גיני ופיקוק ספרינגס בפלורידה ואף צלילות דיסקוברי, במהלכן צלל הזוג במערות ואניות טבועות, שטרם נצללו לפני כן.

בארי ייסד את ארגון RAID, המתמחה בקידום והכשרת צלילה במערכות סגורות וחצי סגורות. הזוג מסתובב ברחבי העולם ומסמיך מדריכים גם כמדריכי צלילה מטעם RAID. מעבר לכך מועדון מרידיאן דייב מציע צלילות מודרכות וספארים בכל איזור אפריקה, קורסי הדרכה של RAID ושל פאדי בכל הרמות, השכרת ציוד ותיאום סירות לצלילות באיזור אליוואל שואל, קורסים טכניים של INTD וכן קורסים במערכות סגורות וחצי סגורות של RAID.
תודתנו נתונה לגידי ברשדסקי, מנהל סוכנות דיזנהויז ירושלים, על הארגון והסיוע במשלחת לדרום-אפריקה.
לפרטים נוספים, מחירים ותיאום:
 www.meridiandive.com

לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן