סקירת חצי מילניום של רפואת צלילה, מהמאה ה17- ועד המאה ה21-, מגלה כי תופעה מסרבת להיעלם מחיי שוחרי המעמקים - הדקומפרסיה

עודד בן שפרוט
 
זוכרים את רוברט בויל? אותו בויל מ"חוק בויל". במחצית השניה של המאה ה- 17 השתמש בויל במשאבת אויר, שפותחה מספר שנים קודם לכן, כדי לערוך ניסויים בחשיפה של בעלי חיים לשינויי לחץ. בין ממצאיו הופיע התיאור הראשון של מחלת הדקומפרסיה - בועה שנעה הלוך ושוב בעינו של נחש. בויל גם תאר את הבועות שהופיעו בדם ובחלקים הרכים בגופו של הנחש המסכן ושל בעלי חיים אחרים שהוא חשף לשינויי לחץ: "בהתייחס למותם של בעלי החיים שלנו, במיוחד לאחר שחרור פתאומי של הלחץ העודף ללחץ הסביבתי, הרי שהדם החם של בעלי החיים האלה הובא למצב של תסיסה, או בעבוע, או לפחות התפשט במידה שהפריעה לזרימת הדם ועל ידי כך לכל תפקודו של הגוף".
המקרים הראשונים המתועדים של מחלת הדקומפרסיה אצל בני אדם, היו אצל עובדי "קייסון", מעין 'תא' עבודה שנעשה בו שימוש לעבודות בניה תת-ימיות. הפועלים היו עובדים בתא אטום, שלחץ האוויר בו הושווה ללחץ הסביבה ובצורה כזאת יכלו לבצע עבודות חפירה, בנית יסודות תקיעת עמודים וכו', מתחת למים.
ב1841- דיווח טריג'ר מצרפת על שני פועלים אשר עבדו בקייסון שהוא עצמו תכנן ובנה, אשר סבלו מכאבים חמורים כשיצאו מהקייסון לאחר 7 שעות של עבודה תחת לחץ. הפועלים טופלו במידה מסוימת של הצלחה על ידי עיסוי האזור הכואב באלכוהול ואולי גם שתייה של חלק מהכמות.
ב1854- ווטל ופול פירסמו מאמר שתיאר בפירוט את המחלה, כולל תיאורי מקרים אשר הראו את הקשר בין הופעת המחלה, ללחץ, משך זמן החשיפה ללחץ ומהירות הפחתת הלחץ.
לאחר שחזר על הנסיונות שביצע בויל ב1857-, תאר פ. הופה חסימות בכלי הדם בריאות ואת חוסר יכולתו של הלב לתפקד כראוי במצב הזה. הופה העלה השערה שכמה מהמקרים של מוות פתאומי באנשים העובדים תחת לחץ, נגרמו כתוצאה משחרור גז בצורת בועות בכלי דם. הוא גם הציע רקומפרסיה (חזרה למצב של לחץ) כטיפול למחלה.
דה מריקורט, ב1869- וגאל ב1872-, תארו את המחלה המקצועית של צוללי הספוגים והצביעו על נשימת האוויר הדחוס כגורם למחלה. הם גם השוו את מחלתם של הצוללים לזאת של עובדי הקייסון.
בשנת 1872 הציג פרידבורג את ההתפתחות של העבודה תחת לחץ אויר דחוס. הוא אסף תיאורים של הסימפטומים שהראו פועלים שנפגעו מהפחתת לחץ מהירה מדי, לאחר חשיפה ללחץ גבוה והוא הגיע למסקנה שדקומפרסיה (הפחתת לחץ) אחראית לשחרור מהיר של גז אשר נקלט ברקמות תחת לחץ גבוה. הוא העלה השערה שהדם יתמלא בבועות אשר יפריעו לזרימת הדם בלב ובריאות.
ב1873- הגדיר סמית את מחלת הקייסון כמחלה התלויה בלחץ אטמוספרי גבוה, המתרחשת רק לאחר הפחתת הלחץ.
בשנת 1878 יצא לאור ספרו של הפיזיולוג הצרפתי פול ברט, "La Pression Brometrique" (הלחץ הברומטרי). ספר זה מבוסס על המחקרים שהוא ערך על ההשפעות הפיזיולוגיות של שינויי לחץ (בין היתר הא תאר את התופעה של הרעלת חמצן). בספרו הראה ברט, בצורה חד משמעית שמחלת הדקומפרסיה נגרמת בעיקר כתוצאה מבועות של גז אינרטי (חנקן במקרה של נשימת אויר דחוס) אשר התמוסס ברקמות ובדם, על פי חוק הנרי. ואז, בזמן דקומפרסיה או אחריה הוא השתחרר לפאזה גזית ברקמות ו/או בדם. ברט ערך ניסיונות בריכוזים שונים של חמצן לצורך קיצור תהליך הדקומפרסיה והוא הדגים את התועלת שבנשימת חמצן לאחר שסימני המחלה הופיעו. ברט גם הציע את הגישה של טיפול רקומפרסיה בחמצן.
בסוף המאה ה19-, בעת בנייתו של גשר ברוקלין בניו יורק, צמח ועלה המושג "בנדס" (Bends). חלק מפועלי הקייסון שנפגעו במחלת הדקומפרסיה נטו להלך בכפיפה, שהבליטה את אחוריהם, כדי להקל על הכאבים באגן ובגפיים התחתונות. כפיפה זאת הזכירה את צורת ההליכה שהיתה אופנתית בקרב נשות החברה של ניו יורק, אשר כינו אותה "Grecian Bends" ומכאן - .Bends
בתחילת המאה הנוכחית היו חילוקי דעות בין החוקרים השונים בקשר לצורה ולקצב בהם צוללים ועובדי קייסון צריכים לבצע את הפחתת הלחץ. שתי האסכולות העיקריות היו אלה שתמכו בהפחתת לחץ הדרגתית ואילו אחרים צידדו בהפחתת לחץ במדרגות - חניות דקומפרסיה.
ג'והן סקוט הלדן, הפיזיולוג הסקוטי, התבקש על ידי האדמירליות הבריטית לבדוק את הנושא של אוורור מדורים בכלי שייט. הוא הרחיב את עבודתו גם לבעיות של אוורור וסילוק CO2 בקסדות של אמודאי הצי. (היה זה זמן קצר לאחר שגילה שהגורם העיקרי המגרה את הנשימה הוא רמה גבוהה של CO2 בדם). עם פתרון הבעיה, התאפשר לאמודאים לצלול עמוק יותר ולזמנים ארוכים יותר ומכאן התעורר הצורך ליצור נוהלי דקומפרסיה אשר יתאימו לעומקים ולזמנים הגדולים יותר. באותה תקופה התבצעו עבודות בניה תת-ימית רחבות הקף במים רדודים, בגיברלטר. הלדן שם לב לכך שלא היו שום מקרים של מחלת הדקומפרסיה במסגרת העבודות האלו, למרות שהאמודאים עבדו שעות ארוכות בעומקים שלא עלו על עשרה מטרים. הלדן הסיק מכך שצוללים יכולים לעלות ישר מעומק של עד 10 מטר לפני המיים ללא חשש למחלת דקומפרסיה, ללא התחשבות במשך הזמן שהם היו חשופים ללחץ. הלדן העלה השערה שייתכן שבאותה צורה בה ניתן להפחית את הלחץ משתי אטמוספרות לאטמוספרה אחת, אפשר יהיה להפחית את הלחץ מ4- אטמ ל2- וכו', כלומר להפחית את הלחץ ביחס של 1:2. כדי לאמת את ההשערות הנ"ל הוא ערך סידרה של ניסויים שבהם השתמש בעיזים ובצוללים אנושיים.
ב1908-הוציא הלדן בשיתוף עם בויקוט ודמנט דו"ח מפורט לאדמירליות. בדו"ח הם כותבים בין היתר: "משך הזמן שלוקח לאדם או חיה, החשופים לאויר דחוס, להיות רוויים בחנקן, משתנה בחלקים השונים של הגוף בין מספר דקות למספר שעות. תהליך הרוויה מתקדם באופן כללי, על עקומה לוגריתמית והוא מושלם אצל בני אדם בחמש שעות בקרוב ואצל עיזים בכשלש שעות. העקומה של יציאת חנקן מהרקמות, שווה לעקומת הרוויה בתנאי שלא נוצרו בועות. סימנים של מחלת הדקומפרסיה לא מופיעים כתוצאה מהפחתת לחץ מהירה, מלחץ עודף של 15 ליברות, או מעט יותר, ללחץ
האטמוספרי. כלומר משתי אטמוספרות מוחלטות לאחת. באותה צורה יהיה זה בטוח להפחית את הלחץ המוחלט לחצי בכל חלק מסולם הלחצים, לפחות עד לכ7- אטמ'. כלומר מ6- אטמ' ל3-, או מ4- אטמ' ל2-. הדקומפרסיה לא תהיה בטוחה אם הלחץ של החנקן בתוך הגוף יעלה במדה ניכרת על יותר מפי שתיים מהלחץ החלקי של החנקן באטמוספרה. כשמפחיתים את הלחץ על אדם או חיה לאחר ששהו בלחץ גבוה, החלק הראשון של הדקומפרסיה (הפחתת הלחץ) יעשה על ידי הפחתת הלחץ המוחלט לחצי. בהמשך, הקצב של הדקומפרסיה יעשה יותר ויותר איטי, כך שהלחץ של החנקן בכל אחד מחלקי הגוף לא יעלה על לחץ כפול מלחץ האויר. קצב בטוח של דקומפרסיה יכול להיות מחושב בצורה מדוייקת למדי. דקומפרסיה לאדם הרווי לחלוטין בלחץ גבוה מאד, תמשך זמן ארוך ביותר. כדי להמנע מזמני דקומפרסיה ארוכים, יש להגביל את זמני החשיפה ללחצים אלה בצורה נחרצת. מוגשות בזאת טבלאות המציינות את הדרך המתאימה ואת משך הזמן של הדקומפרסיה אחרי זמנים שונים של חשיפה ללחצים שונים עד ל90- ליברות (6 אטמ')".
הלדן היה ללא ספק החלוץ בנושא של הדקומפרסיה וטבלאות הצלילה שלו היוו מהפכה שהפכה את הצלילה לעיסוק בטוח בהרבה ממה שהוא היה. למרות שכמה מההנחות הבסיסיות שלו הוכחו מאוחר יותר כלא מדוייקות, המודל הבסיסי שלו לחישוב טבלאות הדקומפרסיה משמש עד היום ורוב טבלאות הדקומפרסיה המוכרות כיום משתמשות באותה צורת חישוב.
ב1914- הוטל על קצין הצי של ארה"ב, סטילסון, להביא למודרניזציה של יכולת הצלילה של הצי, אשר היתה במצב עגום למדי עד אז. סטילסון לקח את התפקיד ברצינות. הוא הרכיב צוות צוללים, הכניס לשימוש ציוד חדש, ערך צלילות ניסוי, הוציא לאור אוגדן נוהלי צלילה והקים בית ספר לצלילה. בדו"ח שלו מ1915-הוא כלל את הטבלאות של האדמירליות הבריטית (הלדן) עם שינויים קלים, בין היתר מערכי דקומפרסיה אשר המשיכו מעבר לגבולות בטבלה המקורית של הלדן. לדוח הנ"ל היה מצורף נספח רפואי אשר נכתב על ידי רופא הצי ד"ר פרנץ'. ד"ר פרנץ' התייחס בכתביו, בהרחבה, לעבודתם של עמיתיו הבריטים: ג'ון סקוט הלדן ולאונרד היל.
באוגדן הצלילה של הצי האמריקאי מ1916- מופיעים מערכי דקומפרסיה לעומקים של 225 רגל ו250- רגל, בתחתית הטבלה של הלדן. באותו אוגדן מצויין גם שהמניעה של מחלת הדקומפרסיה תעשה על ידי: הגבלת זמן החשיפה ללחץ, מערכי חניות דקומפרסיה מתאימים וסטנדרטים גופניים מתאימים בבחירת צוללים.
בשנות העשרים של המאה היו לצוללי הצי של ארה"ב מספר הישגים מרשימים, בתחום הצלילה, בינהם מספר מבצעי חילוץ של צוללות שטבעו במים עמוקים. פעילות הצלילה האינטנסיבית בצי עודדה את המחקר בתחום הצלילה, רפואת הצלילה, והדקומפרסיה והוקמה יחידת הצלילה הניסויית של הצי.
בין השנים 1935-1951נבחנו הנתונים של אלפי צלילות שבוצעו על ידי הצי האמריקאי, במספר עבודות מחקר של הוקינס, שילינג, יארבורו, ואן דר אאו, בנקה ואחרים. כתוצאה ממחקרים אלה הגיעו למסקנה שיש לשנות את טבלאות הדקומפרסיה של הצי ולהתאים אותם לממצאים שמצאו בעבודות המחקר.
עם תחילת השימוש במערכות צלילה עצמאיות (SCUBA) בצי, ב1950-, נכתבו טבלאות דקומפרסיה בפורמט חדש (הן יצאו לאור ב1951-), ואפשרו צלילות חוזרות עד לעומק של 57 מטר. בין השנים 1951 ו1970- נעשו מספר שינויים בטבלאות של הצי של ארה"ב. בשנות השישים הוזנו, הנתונים המקוריים שהשתמשו בהם ליצירת הטבלאות, וכן נתונים חדשים שנאספו במהלך פעילות הצלילה של הצי, למחשבים והתוצאה הסופית היתה "טבלאות הדקומפרסיה הסטנדרטיות לצלילה באויר של צי ארה"ב".
במקביל לפיתוח טבלאות הדקומפרסיה בצי ארה"ב, פותחו טבלאות דקומפרסיה אחרות במקומות שונים בעולם; בינהם: "הטבלאות של המעבדה הפיזיולוגית של הצי המלכותי הבריטי", הטבלאות של הצי הצרפתי, הטבלאות השווצריות של אלברט בולמן וכו'.
כבר ב1951- גרס בנקה שצלילה על פי הטבלאות של הצי האמריקאי, כשמגיעים לתחומים של הטבלה, אינה מונעת לחלוטין הווצרות של בועות, אלא בעיקר מגבילה את הגודל שלהן, כך שהן ישארו "שקטות", כלומר לא יגרמו לסימני פגיעה ממחלת הדקומפרסיה. הבועות השקטות של בנקה נשמעו בברור רב עם תחילת השימוש במכשירי אולטרה סאונד ודופלר לשם גילוי בועות גז בגוף.
ב1976- פרסם ד"ר מריל ספנסר את התוצאות של מחקר שהוא ביצע ובו נערכו מספר גדול של צלילות לזמן המכסימלי ללא דקומפרסיה, לעומקים שונים, לפי הטבלאות של הצי האמריקאי. חלק מהצלילות נעשו בתא לחץ וחלקן בים. ד"ר ספנסר השתמש במגלה בועות אולטרה-סוני בשיטת דופלר לשם גילוי בועות אצל הנבדקים.
תוצאות המחקר של ספנסר ממחישות בצורה ברורה ביותר את העובדה שבצלילות רבות לתחום המירבי ללא דקומפרסיה, בטבלאות האויר של הצי האמריקני, נוצרות בועות בגופו של הצולל (בעיקר בדם) ובאחוז לא מבוטל מהצלילות הללו הבועות האלה אינן שקטות במיוחד; כלומר הן גורמות להופעת סימנים של מחלת הדקומפרסיה.
ד"ר אנדרו פילמניס, מאוניבסיטת דרום קליפרניה מצא שבצלילות לעומק של 30 מטר זמן תחתית של 25 דקות, בים הפתוח, הופיעו בועות חנקן בוורידים של כל הצוללים שהוא בדק. הכמות של הבועות היתה יחסית בצורה ברורה לרמת המאמץ שהצוללים היו נתונים בו. פילמניס גילה גם שאצל אותם צוללים שביצעו חניה קצרה במהלך העליה בעומק של 3 מטרים היתה הפחתה דרסטית בכמות הבועות; ואצל אותם צוללים שביצעו חניות קצרות בעומקים 6 מטרים ו3- מטרים הבועות נעלמו לחלוטין. עבודתו של פילמניס נתנה את הגושפנקה המדעית לחניית הבטיחות.
הסטטיסטיקה שהצי האמריקאי מפרסם מצביעה על אחוז קטן ביותר של מחלת הדקומפרסיה בקרב צוללי הצי הצוללים עם ציוד %) SCUBA0.03%-0.04). במבט ראשון, נתונים אלו עומדים בסתירה לתוצאות המחקרים של ד"ר ספנסר ואחרים. חלק מההסבר יכול להנתן על ידי כך שצוללי הצי הם בדרך כלל צוללים בשיא הכושר הגופני והבריאות כלומר צוללים עם מינימום של גורמי סיכון. בנוסף לכך אם נבחן מקרוב את הצורה שצוללי הצי צוללים כשהם משתמשים בציוד ,SCUBA נגלה את העובדות הבאות: באוגדן הצלילה של הצי של ארה"ב קיימות הוראות ברורות לצלילה במערכות צלילה עצמאיות ((SCUBA במעגל פתוח. חלק מההוראות הן שבכל מקרה שקיימת אפשרות, הצלילות יבוצעו ללא דקומפרסיה, 18מטר נחשב לגבול הנורמלי של עומק העבודה ונאסר לצלול עמוק יותר מ40- מטר בכל מקרה, למעט מקרי חרום. מעשית, רוב הצלילות שמבוצעות על ידי צוללי הצי המשתמשים במערכות SCUBA פתוחות, אינן מתקרבות כלל לתחומים המירביים ללא דקומפרסיה של הטבלאות ומכאן, סביר להניח, האחוז הנמוך של מקרים של מחלת הדקומפרסיה...
לעומתם, צוללים ספורטיבים נוטים במקרים רבים לצלול עד לגבול של הטבלאות כדי להוציא את המירב מהציוד ומזמן הצלילה היקרים שלהם ומטבע הדברים, כשהטבלאות של הצי האמריקאי היו בשימוש על ידי צוללים ספורטיבים, האחוז של תאונות למספר צלילות שבוצעו היה גבוה במידה משמעותית מזה שבקרב צוללי הצי. הנטיה העיקרית היתה להאשים את העובדה שצוללי הצי הם כולם בחורים צעירים בריאים וחסונים (דבר שתרם במידה מסויימת למספר הקטן של תאונות בקרבם), אך סביר להניח שפרופיל הצלילה הממוצע המבוצע על ידי צוללי הצי הוא שמרני וזהיר במידה רבה מזה המבוצע על ידי צוללים ספורטיביים, וזהו הגורם המשמעותי ביותר לסטטיסטיקה הבטוחה שמציג הצי האמריקאי.
בשנות השמונים חלה עליה עצומה בפופולריות של הצלילה הספורטיבית כבילוי בשעות הפנאי. הסיבות העיקריות היו: העליה הרבה ברמת החיים של האזרח הממוצע בארצות המערב המפותחות וכן השכלול העצום שחל בציוד הצלילה שהפך את הצלילה לקלה הרבה יותר לביצוע. כתוצאה מהעובדה הזאת התעורר צורך דחוף למצוא פיתרון לבעיה שטבלאות הדקומפרסיה של הצי לא ענו על הצרכים של צוללי שעות הפנאי.
חלק מהפתרונות באו בצורת המלצות להמנע מצלילות עם חניות דקומפרסיה, להפחית מספר דקות מהתחומים המירביים של הטבלאות, לבצע חניות בטיחות בעומקים שונים, לשנות את ההגדרות של זמן תחתית או אפילו המלצה כללית לא להגיע לתחומים המירביים ללא דקומפרסיה של הטבלאות.
השימוש במכשירי דופלר איפשר לבחור פרופילי דקומפרסיה, אשר בהם לא נוצרו בועות כלל (או שכמות הבועות היא כזאת שהסיכוי להופעת סימנים של מחלת הדקומפרסיה הוא אפסי), כפרופילי צלילה מקובלים ובטוחים ועל ידי כך ליצור טבלאות דקומפרסיה "ללא בועות". זה הוא העקרון המנחה מאחרי מספר סוגי טבלאות המצויות כיום, כגון: הטבלאות של "פאדי", הטבלאות של ה"מכון האזרחי והצבאי לרפואה סביבתית בקנדה" ועוד. בטבלאות אלו, לאחר שהוחלט לנסות פרופיל מסויים, הוא נוסה בצלילות תא לחץ וצלילות ים תוך כדי ניטור של הניבדקים במכשירי דופלר. באם היתה הופעה של בועות מעל הכמות שנחשבת ללא מזיקה, אותו פרופיל צלילה נפסל. בנוסף לכל אלה, המדגם של הנבדקים נבחר בצורה כזאת שיכסה את כל אוכלוסית הצוללים, כלומר צוללים במגוון של גילאים, צוללים משני המינים, צוללים עם מבני גוף שונים וכן רמות שונות של כשר גופני. כמו כן הבדיקות נעשו במגוון של תנאי צלילה כגון מנוחה, עבודה קשה, מים קרים וכו', כדי שהטבלאות יכסו את כל התנאים והמצבים בצלילה.
התמורות הגדולות שחלו בעולם הצלילה, וההתקדמות הרבה שחלה בציוד הצלילה, ברפואת הצלילה ולמעשה בכמעט כל הגורמים המשפיעים על הצוללים של שעות הפנאי ואלה שעיסוקם בכך, קרו במידה רבה הודות לצלילה המקצועית. רוב רובו של המחקר בתחום של הפיזיולוגיה ורפואת הצלילה בא מתחום הצלילה המקצועית וממומן ברובו על ידי ארגונים ממשלתיים והחברות העוסקות בכך.
הצורך לבצע צלילות עמוקות מאד, על מנת לבצע עבודות, עלה מהימים הראשונים שצוללים עסקו בכך. אמודאים עבדו בעומקים גדולים בהרבה מ30- מטר, שנים רבות לפני שהגורמים לשיכרון מעמקים היו מובנים וידועים וזמן רב לפני שעלה על דעתו של מישהו להשתמש בתערובות גזים. אחד מהמבצעים הראשונים שבו נעשה שימוש ב- HELIOX (תערובת חמצן והליום) היה מבצע ההנצלה של הצוללת "USS SQUALUS" בשנת 1939, מעומק של 72 מטר.
צלילות עמוקות, אפילו לזמני תחתית קצרים למדי ובכל סוגי תערובות הגזים, מחייבות זמני עליה ודקומפרסיה ארוכים ביותר. היכולת המוגבלת של צוללים לבצע שעות רבות של חניות דקומפרסיה במים וחוסר הכדאיות הכלכלית, הביאו את העוסקים במלאכה לנסות ולמצוא פתרונות לבעייה. פתרון אחד היה לבצע נוהל שנקרא SURFACE DECOMPRESSION (דקומפרסית שטח): בנוהל זה הצוללים ביצעו במים חניות דקומפרסיה במינימום של זמן שנדרש ואז הם יצאו מחוץ למים והיו להם מספר דקות בודדות להכנס לתא לחץ כדי להמשיך את תהליך הדקומפרסיה. בנוהל זה היו אחוזים גבוהים למדי של פגיעות דקומפרסיה.
אחד הנוהלים היותר מוצלחים שמשתמשים בהם לצלילות עבודה עמוקות הוא "צלילות רוויה". בנוהל זה הצוללים צוללים בתוך תא לחץ לעומק העבודה שלהם (שיכול להיות מאות מטרים). תא הלחץ בנוי כתא מגורים, עם אפשרות לצוללים לחיות בו בנוחיות יחסית במשך ימים רבים. כשמגיע זמנם של הצוללים לעבוד הם עוברים לתא קטן, הנקרא פעמון, המחובר לתא הגדול. דלתות הפעמון נסגרות כשהלחץ בתוכו שווה ללחץ הסביבתי בעומק העבודה והוא מורד למעמקי המים, עד לעומק שבו הלחץ שווה ללחץ בתוך הפעמון. הצוללים יוצאים מהפעמון מבצעים את עבודתם וחוזרים אליו. למעשה נוצר מצב שהצוללים נמצאים בלחץ סביבה השווה ללחץ בעומק העבודה במשך שבועות. עם תום תקופה הצוללים מבצעים את הדקומפרסיה הארוכה בנוחיות היחסית של תא המגורים.
עם הפיכת הצלילות לעומקים גדולים למעשה שגרה, הבחינו אצל צוללים תופעה שלא היתה ידועה לפני כן. חלק מהצוללים אשר צללו לעומק גדול יותר מ150- מטר לקו ברעידות של השרירים, הפחתה בתפקוד הפסיכומוטורי, סחרחורות, בחילה והקאות ורמת הכרה נמוכה. התופעה נקראת HPNS - (High Pressure Neurological Syndrome) או "סינדרום עצבים של לחץ גבוה". ההנחה הרווחת היא ש- HPNS היא העדות הראשונה להשפעה של הלחץ ההידרוסטטי על רקמות הגוף. HPNS מגביל מאד את תפקודם של צוללים בעומקים גדולים. נסיונות מוצלחים במידה כזו או אחרת להתגבר על הבעיה נעשו על ידי הוספה של גזים נוספים ל- HELIOX כגון חנקן כדי לסתור את התופעה המעוררת של ה- HPNS.
בשנת 1950, שני חוקרים בשם שטיין וסומרשייין, כתבו ש"מים עם חמצן מומס תחת לחץ אשר הושוו כראוי מבחינת התכונות האוסמוטיות היוניות, הצפיפות וכו' יכולים לקיים חיים של אדם אשר טבול בהם והם ממלאים את ראותיו... אין סיבה מדוע, עם מים כממיס לחמצן, בני אדם לא יוכלו לעבוד בבטחה בכל עומק שדגים יכולים להגיע אליו.
ב1962- הראה קילסטרה שעכברים נשארו בחיים לאחר שהיו טבולים במשך שעות בתמיסת מלח עם חמצן מומס בלחץ גבוה. העכברים שאפו ונשפו את תמיסת המלח וקיבלו ממנה את החמצן הדרוש להם. השרידות של העכברים עלתה בהרבה כשהוסיפו לתמיסה חומר סופח פחמן דו חמצני. העכברים הוסיפו לנשום את המים גם שהיו נתונים ללחץ סביבה של 160 אטמוספרות (שווה ערך ל1590- מטר עומק). נסיונות מאוחרים יותר עם כלבים ואפילו עם בני אדם הראו שלמרות שעדיין רבות הבעייות שלא נפתרו, לתפיסה של נשימת נוזלים יש עתיד רב.
בסרט המדע הבדיוני "המצולה" (ABYSS THE) מוצג כחלק מהסיפור שימוש במערכת צלילה הפועלת על העיקרון של נשימת נוזלים. גיבור הסרט צולל עם המערכת הזאת לעומק של יותר ממייל אחד. למרות העלילה הדמיונית הסיפור מבוסס על עקרונות מוכחים גם אם הטכנולוגיה עדיין אינה זמינה. שיפור סוגי הנוזלים, סילוק ה 2CO וריווי טוב יותר של הנוזל בחמצן יקרבו את היום שצוללים יצללו עם מערכות צלילה כאלה.
בעתיד הלא רחוק כנראה יהיה שימוש במערכות צלילה שיאפשרו לצלול לעומקים שהיום נחשבים לדמיוניים ללא צורך בדקומפרסיה. אולי בעזרת טכנולוגיות עתידיות יראו דברים כגון זימים מלאכותיים מערכות ניידות לשמירת חום הגוף ומערכות יעילות להנעת צוללים אשר יאפשרו שהייה בלתי מוגבלת מתחת למים. אז באמת יגיע עידן ה- HOMO AQUATICUS - האדם המימי.