...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
ציוד צלילה, ציוד צילום תת מימי
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

זן ואמנות עשיית התמונות

אחרי שכבר הגעתם לדרגת "סופר-צלם", כמו, למשל, צלם החי הימי, עמוס נחום, אתם יכולים להרשות לעצמכם לעצור לחשוב. על "המקור הרוחני" של התמונה, על ההבדל שבין "עשיית תמונות" ו"צילום תמונות" ועל הטריקים הקטנים והגדולים בדרך להשגת התמונה המושלמת

מאת עמוס נחום, תרגום: דורון ברקת

לאחר חצי מיליון תמונות ואף יותר, פתאום הבנתי, שאני פשוט עומד תקוע במקום, בפעולה חוזרת ונשנית - רק מצלם תמונות. היה זה מדכא עד מאוד, לחיות בין אלפי הפילמים הצהובים (קודאק) והירוקים (פוגי'), הזרוקים בבית. מילא כמותם העצומה, אך בנוסף גם חוסר ההתאמה המשווע של הצבעים השונים, תרמו לכך, שלבסוף הגעתי להארה.
רק לחשוב שהייתי מבזבז ימים שלמים, ולעיתים אף שבועות, בעריכת התמונות מהטיולים מהם חזרתי. זה נהיה כל כך מייגע ומייאש, עד כדי כך שחלק מהתמונות נערכו רק שנה לאחר שצולמו. פעלתי על פי העיקרון של "דחה למחר, מה שנמאס לך לעשות היום". אולם, מעז יצא מתוק, והפקתי מכך לקח גדול וחשוב שמהווה את כל התורה כולה והנה אני מעביר אותה גם אליכם: צלם טוב חייב לנסות ולדמיין בעיני רוחו תמונה אחת ויחידה, אשר תכיל בתוכה את כל הסיפור כולו . אז, לנסות ולהגיע למצב האידיאלי ביותר לצילום תמונה זו ולצלם אותה עד כמה שאפשר, נאמנה ל"מקור הרוחני".
מתוך הבנה זו, הגעתי למסקנה העצובה, כי הדחייה האינסופית של עריכת התמונות שצילמתי נבעה מכך, שבתמונות שלי היה חסר מעוף ודמיון. לא די בכך, שתצולם עוד תמונה תת-ימית "טובה", או שמושא התמונה יהיה זן נדיר של דג זה או אחר. מצאתי שהשתמשתי ביותר מדי מילים, לתיאור כל תמונה (שלוש מילים זה המקסימום). תמונות אלו, שצילמתי, לא ריגשו אותי כלל! נכון, אהבתי אותן ונהניתי להעלות זיכרונות מחוויות הצילומים, אך עדיין לא הייתי גאה בהן. ניתן לומר, כי הנסיבות הכריחו אותי ללמוד ולהעדיף את רעיון "עשיית התמונות", על פני "צילום התמונות".
כאשר החלטתי להיות "צלם", בתחילת שנות ה-90, עמדתי למעשה לראשונה מול דילמה זו - של עשיית תמונות מול "צילומן" והטלתי על עצמי את משימת יישום תיאוריות אלו בשטח. בחרתי כפרוייקט ראשון לצלם את האי "סבא",  כאילו אני מכין סיפור ל"נשיונל ג'אוגרפיק". כלומר, לצלם את האי מהאוויר, מהיבשה, מהים וכמובן - מתחת לים.
החלטתי שהמוצר הסופי יהיה מעין "מאמר מצולם", מכיוון שרציתי להוכיח, שביכולתי להפיק תמונות, שיאמרו יותר מאשר המילים יוכלו אי פעם, שהרי תמונה שווה אלף מילים, לא?.

חצי חצי
התמונה הקשה ביותר להשגה הייתה זו, שלקחה את הצופה ממבט על המים אל מתחתיהם. בחרתי לצלם תמונה זו, כאשר חציה מעל המים וחציה מתחת. למיטב ידיעתי, עד שנת 1991, אף צלם עוד לא צילם תמונה חצויה בצורה זו, כאשר במרכזה מופיע אדם כאובייקט התמונה. כדי לקשור את התמונה באופן ברור לאי סבא, נושא המאמר שלי, הייתי צריך למצוא ולהכניס לתמונה איזשהו סמל ברור ומובהק, המסמל את האי - למשל הסביבה הימית. ולכן, כדי להכניס גם את האדם המצולם וגם את אותו סמל ביחד בתמונה אחת, השתמשתי בעדשה רחבה, 16 מילימטר (כיסוי של 176 מעלות).
לשימוש בעדשה כה חזקה מאחורי כיפת זכוכית, יש מספר מגבלות. החשובה ביותר היא, שלא ניתן להתקין שום פילטר (במקרה דנן - פילטר לחץ סביבתי) לפני העדשה, שיפצה על החושך מתחת למים לעומת האור שמעל. ע"מ להתגבר על מגבלות אלו, התייחסתי לצילום זה כאל אתגר שלמענו הסכמתי לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים. קניתי גיליון של פילטר לחץ סביבתי, העשוי ג'לטין. פילטרים מסוג זה מצויים בעיקר בשימוש תעשיית הסרטים, כפילטרים לתאורה. השימוש בהם מאפשר יצירת אפקטים וצלליות בצילומי יום ולילה.חתכתי ריבוע באורך של 3 אינטש והרכבתי אותו על חצי עדשה העליון, שמעל למים. מעליו הרכבתי את כיפת הזכוכית ללא שום פילטר אופטי נוסף.
התמונה, שיצאה לבסוף עלתה על כל ציפיותיי. תמונה זו והסיפור שלה פורסמו במגזינים והיא גם היוותה שער למגזינים ולפוסטרים, המתארים את האי סבא. זהו הכוח של "עשיית התמונות" לעומת התמונות, המצולמות רק כאשר עולה ההזדמנות לכך.  

צינור ארוך עם כנפיים
סטיב או'ניל, ידיד שמכבר הימים, התקשר אליי במפתיע יום אחד, וחלק עמי רעיון מטורף. "אני מתכנן להטביע מטוס בואינג 727 תקין ושמיש בחוף 'קי-ביסקיין', כחלק מתכנית הריף המלאכותי במיאמי", אמר סטיב. מיותר להגיד, שקפצתי על ההזדמנות ומיד שמתי פעמיי לשם.
צילום ההכנות היה מרגש יחסית. אולם למחרת - יום הטבעת המטוס, היה הרבה יותר דרמטי ומהיר. מספר רב של צוותי וידאו רצו ממקום למקום, תרו אחר המיקום הטוב ביותר לצילום האירוע. כולם התרגשו מן ההזדמנות, לצלם אירוע נדיר מעין זה.
לאחר סיום הצילומים, עדיין לא הרגשתי כי השגתי את 'לבו' של הסיפור המצולם. שהרי, כל מי שהיה שם עם מצלמה השיג את אותה התוצאה. אכן השגתי את תמונות ההטבעה, אך לא תפסתי בצילומים אלו את הרעיון של "מטוס מתחת למים". למטוס יש קו מתאר מאוד פשוט, יחסית לשרידי ספינות טבועות. סה"כ מדובר בצינור ארוך עם כנפיים - צורה לא מוכרת בעולם התת-ימי, לשם הגיע. כל הזמן ניקרה במוחי השאלה, "כיצד אוכל להדגיש את הנקודה, כי מדובר במטוס מתחת למים ולא סתם חורבות?", "איך אוכל להמחיש ולהעצים את הקונספט הזה, כדי למשוך את עין הצופה בתמונה?"...
שאלות אלו ניקרו במוחי כל אותו היום, ולא עזבו אותי עד מאוחר באותו הלילה, כאשר באמצע הארוחה החגיגית, הכה בי רעיון. "המקום הכי הגיוני למצוא בו מטוס (עד כה) היה או באוויר, או בשדה-תעופה. בשדה-תעופה מטוסים ממריאים ונוחתים מתוך מסלול המראה"... ניסיתי כך להרכיב את הפזל במוחי הקודח... "טוב, שדה תעופה, מסלול... כדאי לצלם מסלול בלילה, כדי להמחיש את אורות המסלול מול השמיים הכהים...". "אז מה?", שאלתי את עצמי... "חשיפה כפולה", הייתה המחשבה הבאה, שצצה בראשי. לנסות ולצלם מסלול המראה בלילה, ואז לחשוף שנית את אותה התמונה, בצילום המטוס מתחת למים - בין אורות המסלול. רק בעיה אחת הייתה - מעולם עד כה לא צילמתי בחשיפה כפולה ולא היה לי שמץ של מושג כיצד לעשות זאת. ובכלל, איך אצליח לצלם את מסלול ההמראה העמוס של מיאמי באמצע הלילה?.
ביצוע צילום זה היה מאוד מורכב והתבסס על עזרת אנשים רבים, תיאומים בין ארגונים ורשויות, השגת רשיונות מיוחדים וניצול הרבה טובות מחברים. הייתי חייב להיות משכנע ובטוח בצדקת דרכי כדי, שהאנשים סביבי יקבלו את אותה תחושת שליחות ומוטיבציה, להצליח במשימה. והתוצאה - לא מן העולם הזה. זו הייתה כתבתי הראשונה, שפורסמה במגזין "ספורט דייבר" וכן ב"נשיונל ג'אוגרפיק".
ובכן, כיצד עשיתי זאת? הכנסתי את הפילם הראשון לתוך הניקון 3F שלי. צילמתי את התמונה הראשונה, פתחתי את המצלמה מאחור. החזקתי את הצמצם במהירות B, כך שהצמצם נשאר פתוח כל עוד הוא לחוץ על B. בעזרת עט סימנתי את הפריים בפילם, שנחשף בצמצם הפתוח. חזרתי על פעולה זו בארבע התמונות הבאות.
שמרתי את הפילם במצלמה, וצילמתי את  תמונת הלילה קודם. צילמתי את אורות המסלול בוהקים באופן ברור בתוך כל תמונה. כך צילמתי את כל הפילם.
למחרת, הטענתי את אותו הפילם על מצלמת ניקונוס 3 עם עדשת 15 מילימטר. צילמתי את מספר התמונות הראשון באופן סתמי, עד שהגעתי אל הסימון, שעשיתי עם העט. הרווחים בין התמונות לא יצאו מדויק, שכן יש הבדלים בין מצלמה למצלמה. אולם, היה זה קרוב דיו והייתי מוכן לקחת את הסיכון ולצלם. בכל מקרה, לא היו עוד אופציות אפשריות, כדי לבצע צילום זה, כך שלא היה לי מה להפסיד.
צילמתי את כל התמונות בפילם מתחת למים, באופן רגיל לחלוטין. ניסיתי לכוון כך, שהמטוס ייצא עד כמה שניתן, בין אורות המסלול וכן גם הצוללים שבתמונה. בסופו של דבר, יצאו בערך שש תמונות טובות לפרסום.

לווייתן אנכי
מאז והלאה, בכל שלב בקריירה שלי כצלם, הרשיתי לעצמי להעז ולדמיין כל תמונה בעיניי רוחי לפני הביצוע. הייתי חולם על התמונה הבאה ימים ולילות. אני יודע שזה נשמע מוזר מאוד, אך דמיון זה הוא שאפשר לי להשיג את התמונות הכי מרגשות והכי מיוחדות. למעשה, תמונות שהותירו אותי חסר מילים ומופתע.
על מנת להתחיל תהליך חינוכי זה, של תכנון הצילומים בעיני רוחי ועיבודם, תכננתי שיטה, שכללה חיפוש בלתי נלאה בסרטי וידאו, מגזינים וספרים אחר רעיונות לנושאי צילום מעניינים. כך הייתי מקבל מושג לגבי רעיונותיהם  של צלמים אחרים. לאחר קבלת רעיון כלשהו, הייתי מתרכז ומתכנן את זווית הצילום האידיאלית, לעשיית תמונה זו באופן מוצלח, מיקום הצילום וכולי - כל אותם פרטים קטנים וחשובים.
במשך שבע שנים הסתובבתי בעולם בחיפוש אחר צילומים חדשים ומרעננים של לווייתנים ענקים, אבל ללא הצלחה משמעותית. מזיכרוני, כאשר נברתי במגזינים בחיפוש אחר תמונות, של לווייתנים, נזכרתי שכל אותן תמונות נלקחו באופן מאוזן. אף אחת מהן, כמעט, לא צולמה בצורה אנכית. החלטתי שהצילום, אותו אני אעשה, יבוצע בצורה אנכית ולא מאוזנת. אמנם, שבע שנים חלפו ללא תוצאות משביעות רצון, בהן המשכתי לשמור בקנאות על הרעיון האידיאלי שלי לתמונה זו. ונכון, במהלך שבע שנים אלו, צילמתי מספר מועט של תמונות טובות (בצורה מאוזנת) של הלווייתנים דנן. ברם ,יש רבים כאלו בשוק ואין בתמונה זו משהו מיוחד. הייתי מרוצה מהתמונות שלי, אבל עוד לא הייתי גאה בהן מספיק, כדי לפרסמן.
זה קרה בטיול בן שישה ימים בממלכת טונגה, בשנת 1997. היה זה מאוחר בבוקר, כאשר נתקלנו בנקבת לוויתן וגורה הצעיר, בן שבועיים בלבד. היינו שלושה צוללים חופשיים על הסיפון, באותו בוקר. ג'ים וואט, צלם לווייתנים ידוע מהוואי, פול סאטרלנד, צלם פעולה מניו-ג'רזי ואנוכי. נכנסנו למים יחדיו. ג'ים הוביל אותנו לאט לכיוון האימא והגור.
לפי סימן מוסכם מראש, התחלנו יחדיו בצלילה חופשית. ג'ים היה מקדימה ופול ואני היינו מאחוריו, כתף לכתף. כאשר התיישרתי לבסוף, בעומק של 12 מטר, נקבת הלווייתן עמדה כמעט מאונך בתוך המים, ומבטה עקב אחרינו בחשדנות. ג'ים ופול היו קצת מעלי, וסגרו את הפער ביניהם לבין האימא והגור במהירות.
הרמתי את מצלמת הניקונוס 3 עם עדשה מעולה של ניקון 15 מילימטר, והסתכלתי על ה"אקשן" דרך כוונת המצלמה. זו נראתה לי כתמונה מדהימה - כמו התמונה ששטה בדמיוני במהלך שבע השנים האחרונות. לווייתן כחול וגור בצורה מאונכת! כל כך התרגשתי, שירקתי את השנורקל מפי. אולם, עוד לא יכולתי לצלם את התמונה, שכן ג'ים ופול היו בתוך הפריים. הרגשתי את האוויר אוזל מריאותי, אבל הייתי חייב לחכות שהם יזוזו.
בלעתי קצת מים, וכאב חד פילח את החלק התחתון של ריאותי. הרצון לנשום הפך להיות עז עד כאב. אולם, הרצון להשיג את תמונת חלומותי היה עז אף יותר. נשכתי את לשוני בטעות, במקום את השנורקל, אותו ירקתי לפני מספר שניות, בעטתי את עצמי קדימה עוד מספר מטרים קרוב יותר ללווייתנים, שהתנשאו מעליי והרמתי את המצלמה שנית. הצוללים האחרים כבר לא היו בפריים, כיוונתי את המצלמה לכיוון הלווייתנים וצילמתי, אך עצמתי את עיני מעצמת הכאב.
לאחר הצילום פתחתי את עיני והתחלתי לעלות לפני המים, כאשר הגור הקטן עזב את מקומו לצד אמו והתקדם אל בין המצלמה לבין אמו. עצרתי במקום, מתעלם מן הכאב הנוראי ששכן בריאותי וצילמתי תמונה נוספת, מאונכת כמובן, ועפתי למעלה במהירות הבזק.
היה זה החלום, שפעם בי משך שבע שנים, שנתן לי את הכוח להישאר במים זמן כה רב...

יום קר בנורווגיה
ישנם מספר אירועים, אותם אני מחשיב כדרמטיים והפנטסטיים ביותר, עליהם ביססתי את "משימת חיי", הרעיון הגדול ביותר שלי והוא: לתפוס בצילום חיות פרא ימיות, בייחוד חיות גדולות בטבע, במהלך קשר שקט ורגוע עם בני אדם. במילים אחרות, רציתי לשבור את המיתוס של בע"ח ימיים מסוכנים.
לא ידעתי מה אראה קודם בחיי: האכלת לווייתני אורקה מתחת למים, או צולל שוחה עמם בטבע. הייתי מוכן לשני הדברים גם יחד, אולם אימא טבע משטה בנו תמיד ומלאה בהפתעות. העבודה בטבע לימדה אותי להיות מוכן תמיד לצפות לתוצאה הרצויה על ידי, ואף מעבר לכך...
זה קרה בחודש נובמבר, ביום קר במיוחד בנורווגיה. מגזין "נשיונל ג'אוגרפיק" שלח צוות צילום וידאו לנורווגיה, כדי לצלם אותי שוחה עם לווייתני האורקה ומאכיל אותם בטבע. בשבוע הראשון לשהותנו שם טרם השגנו את מבוקשנו. אמנם ראינו לווייתני אורקה מואכלים, אך היינו יותר מדי איטיים ותמיד הגענו מאוחר מדי. הרגשתי כי איני משקיע די בפרוייקט זה. בתקופה זו כבר שרר החורף והיו לנו רק שש שעות אור ביום לצלם, ושאר הזמן - לחלום ולהתכונן.
ובאמת, רוב הזמן חלמתי. שוב ושוב שיחזרתי במוחי את הסצינה האידיאלית במהלך הלילות הארוכים... את הירידה למים מן הזודיאק, לבישת חליפת צלילה יבשה, 28 פאונד משקולות, מיכל אוויר על הגב ומצלמה ביד. המצלמה תמיד היתה טעונה בסרט, מוכנה לצילום בידי ומכוונת לכיוון האקשן - על פי החיישנים האינטואיטיביים שבי. לווייתני האורקה הנם בלתי-צפויים וזריזים מאוד. הדרך היחידה להשיגם היא, לצפות מראש את תנועתם ולהיות שם מוכנים עוד קודם. קל להגיד - קשה לביצוע...
לא היה לי מושג, מדוע חזרתי על כל הפרטים הללו במוחי כל הזמן, אך שוב ושוב המשכתי בכך. שיחזרתי בדיוק את הגלישה למים, הירידה המיידית לעומק תוך כדי פנייה ימינה. היתה לי תחושה פנימית לפיה, האקשן יבוא מצד ימיני. משך חמישה ימים חזרתי על כך אינסוף פעמים.
ביום האחד-עשר לשהותנו, מאוחר אחר הצהריים, השמש זהרה באור לבן ובעודנו שטים בזודיאק  נתקלנו בעדר של שמונה לווייתני אורקה, שוחים להנאתם ונערכנו למפגש פנים-אל-פנים עמם. כשהגיע הקריאה לרדת למים, החלקנו ניק (צלם של הנשיונל ג'אוגרפיק) ואני לתוך המים והחלנו בירידה לעומק. עשיתי בדיוק את אשר תכננתי במוחי משך כל אותם ימים ללא צורך במחשבה על כך - סמכתי על עצמי, ועדר האורקה אכן הגיע לימיני.
הרמתי את המצלמה, ובמהלך חלק ורצוף הנפתי אותה אל מול המסכה וצילמתי את התמונה הראשונה, לאחריה השנייה ולאחריה השלישית. רק אז העזתי והסתכלתי דרך כוונת המצלמה. ארבעה לווייתנים חצו מולי מצדי הימני אל השמאלי, במרחק של 3 מטר מניק וממני. אחד מהם סחב איזשהו עצם בפיו, אשר לא הצלחתי לזהות בוודאות מהו. לאחר שכבר הבחנתי באותם ארבעה לווייתנים, כבר לא היה טעם לנסות ולצלם עוד תמונות - היה זה מאוחר מדי. כמובן שלא היה טעם לנסות ולרדוף אחריהם. לאחר מס' שניות הבנתי מה סחב אותו לווייתן בפיו - היה זה גור לווייתן מת, נישא בפי אמו ואילו האחרים ליוו אותה ביגונה, טרם תעזוב את תינוקה המת.
האם אכן הצלחתי להשיג תמונה של אירוע נדיר ומרגש זה? כמובן שכן! תמונה זו הפכה לנושא המרכזי בתוכנית הטלוויזיה "אקספלורר" של הנשיונל ג'אוגרפיק. כדברי הקריין בתוכנית - תמונה מעין זו מעולם לא צולמה קודם לכן.

תופעת הקרוסלה
מספר תפיסות מוטעות עדיין קיימות בקשר לבעלי חיים ימיים. אחת מהן היא, שלווייתני האורקה מסוכנים לאדם ויפגעו בנו במים. כאשר נסעתי לנורווגיה בפעם הראשונה, בשנת 1993, כדי לצלמם מתחת למים, לא ידעתי ולו דבר עליהם ועל תופעת הקרוסלה.
לא היינו לבד, היה שם גם חוקר ספרדי מטעם ה- BBC שבא, במטרה לצלם את אותה תופעת קרוסלה. חוקר זה היה מצויד במצלמה עם שלט רחוק. כאשר ראה, כי אני מתכונן לרדת למים בעצמי, חמוש במצלמה בידי - החל לצעוק עלי ולסקיפר בנורווגית, שאני משוגע ומסכן את חיי - כי הלווייתנים יפגעו בי.
מיד כששמעתי את חילופי הדברים בין החוקר לסקיפר (עדיין אינני מבין נורווגית), לא חיכיתי לתרגום האנגלי שיגיע ומיד קפצתי למים. משך 30 דקות הייתי מוקף בלהקה של לפחות 12 לווייתני אורקה. חוויתי מיד ראשונה, את התופעה הזו המדהימה - של הקרוסלה.
זו היתה תופעת הקרוסלה הראשונה, שצולמה אי פעם בתוך המים, למרות שהתופעה עצמה נצפתה ותועדה בעבר כבר, ע"י חוקרים מקומיים. פרטי התופעה וסדר הדברים בה, עוד לא היו ידועים ומפורטים באופן מחקרי. החוקרים הסתקרנו במיוחד, מתופעת הקול, שנשמע במים במהלך תופעת הקרוסלה - קול הקרוי "טריקת דלת". לא הייתה שום אינדיקציה לסיבת קול חזק זה.  התמונות אותם צילמתי וראיתי מתחת למים הוכיחו, כי לווייתני האורקה נוהגים להכות בסנפירים להקות דגי הרינג על מנת לפגוע בחלק מהם (בין 30 ל-50 דגים בכל פעם) ולאכול אותם אחד אחרי השני. זו הייתה הסיבה לאותו קול חזק ולא ידוע.

כריש באוויר
כריש מסוג עמלץ לבן הקופץ מתוך המים כמו לוליין, היה בדיוק סוג המופע, שצולם על ידינו בדרום אפריקה. נסעתי ל"פולס-ביי" בדרום אפריקה, כמו רבים מהקולגות שלי, על מנת לצלם תופעה זו, שהיתה ידועה כבר מזה חמש שנים. כאשר הגעתי, גיליתי, כי כמעט כל חבריי הצלמים כבר היו כאן בעבר, בעוד שלי היתה זו פעם ראשונה. מזלם של חלק התמזל יותר ממזלם של חבריהם והם צילמו מספר ריחופים מעין אלו, ואילו אחרים חזרו בידיים ריקות.
למדתי רבות מאותו טיול. ברם, לקח זה לא בא בקלות, אלא לאחר יומיים ישיבה בירכתי סירה, כאשר אני אוחז במצלמה מול פני למשך שעות רבות, נושם את אדי המנוע ורטוב מהתזות הגלים. אמנם, דרך כוונת המצלמה ראיתי רק את הים, אך בעיני רוחי כבר דמיינתי את אותן קפיצות לאוויר מתוך המים. כל אותה עת התעלמתי מן התנאים הקשים והכאב הפיסי, והתרכזתי במטרה, שעמדה לנגד עיני - לצלם כריש באוויר.
במהלך אותם יומיים ראיתי רק קפיצה אחת של כריש ולמדתי מכך, עד כמה קשה להשיג תמונה טובה של אירוע מעין זה. בנוסף הבחנתי בעובדה, שמכיוון שכל כך קשה לתפוס ולצלם את התופעה, כל הצלמים עד כה צילמו תופעה זו במאוזן. לא היה בנמצא צלם, שיסכין לסבול את התנאים הקשים והסיכויים הנמוכים להצלחה, ויסתכן בצילום מאונך, שהרי טווח הצילום המאונך קטן בהרבה מן המאוזן והסיכוי לפספס את התמונה גדול ב-50%.
לדעתי, מבחינה אמנותית, צילום זה יהיה מקצועי ומיוחד אם יצולם בצורה אנכית, חרף התנאים הקשים לביצוע. זאת משום, שזה למעשה כיוון התנועה של הכריש.
חזרתי שנית למקום בעונה הבאה (שנה אחרי) למסע בן ארבעה ימים. לאחר יומיים מייאשים מאוד, בהם היו מעט מאוד קפיצות, גיליתי עד כמה קשה להחזיק ולאזן את מצלמת הניקון 5F שלי בצורה מאונכת, כאשר מורכבת עליה עדשה 80-200 מילימטר. שוב נשמתי את אדי המנוע ושוב נרטבתי מן הגלים - כבעבר.
ביום השלישי, החלטתי לוותר על הניסיון לצלם מאונך וחזרתי לצורה המאוזנת. גם אני רציתי לוודא כי שוב לא אחזור בידיים ריקות. לאחר כשעה כבר חזינו בשלוש קפיצות של כרישים וידעתי כי יש בידי לפחות מספר תמונות טובות. מעודד מהתנהגות הכרישים באותו בוקר, טענתי מחדש את המצלמה בסרט וחרף הקושי והכאב הייתי מוכן לנסות ולהשיג בשנית את מטרתי - לצלם תמונה מאונכת של קפיצת הכריש.
מרוכז במטרה שלפני, התיישבתי בתנוחה הרגילה והכואבת - בירכתי הסירה והדבקתי את עיני לכוונת המצלמה. הסקיפר החל לגרור את הפיתיון, בובת גומי בצורת כלב ים, מאחורי הסירה. ישבתי והתמקדתי בכיוון אחורי הסירה, בערך כשישה מטרים  לתוך הים הכחול.
שעה עברה, שום דבר לא קרה וכבר נכנסנו לשעה השלישית והאחרונה שלנו לאותו יום. מבלי לשים לב התחלתי לחלום בהקיץ מאחורי המצלמה, מרחף בין שינה לבין עירנות למרות כל הרעש וההמולה מסביבי. זכור לי הכאב הנורא באצבעות, מתפיסת המצלמה בצורה המאונכת והלא נוחה.
בפעם הזו, כאשר קפץ לו כריש מעל פני המים, הייתי כל כך מוכן לכך, שעל אף שלא הייתי ער לחלוטין לחצתי על לחצן המצלמה במהירות וצילמתי כ-18 תמונות בפחות משלוש שניות. ידעתי מיד - הצלחתי במשימה! האמת היא, שמעולם לא ראיתי את אשר אירע באותו רגע קצר ומהיר. הגבתי באופן אוטומטי לחלוטין ומבלי כל מחשבה מתוכננת. לאחר כל כך הרבה שעות מאחורי המצלמה, בהן תכננתי ושחזרתי במוחי את עשיית הצילום הזה, ברגע שהעין זיהתה תנועה חשודה במים, המוח נתן פקודה לאצבע ללחוץ ולצלם, ולמעשה לא הספקתי לעכל את אשר אירע - לא ראיתי את הכריש עד שהוא כבר ריחף באוויר.
חישבתי כי אם סך כל הקפיצה מההתחלה עד לסוף היה 3 שניות, אזי ההתרוממות מן המים לא ארכה יותר ממחצית השניה. זהו זמן קצר מאוד ע"מ להספיק לראות, להבין ולצלם. להערכתי, הייתי כל כך מרוכז בכך, שראיתי את הכריש יוצא מן המים בעיני רוחי עוד לפני שבאמת הוא יצא. מה שמייחד את התמונה, אותה צילמתי הוא, שקפיצת הכריש מצולמת עוד לפני שהוא הגיע לשיא הגובה ושכיוון הצילום זהה לכיוון הכריש (מאונך). שום תמונה אחרת לא תשיג את העוצמה, הדרמטיות והנדירות שיש בתמונה זו.

אחרי התמונה המהממת
בממלכת החיות הגדולות, החיה הגדולה ביותר עד כה (גם יותר מן הדינוזאורים) היא הלווייתן הכחול. צלם בשם פיליפ ניקלין, צילם את אחד מן הצילומים החזקים והמרגשים ביותר, של לויתן כחול. הוא העלה בחכתו צילום נדיר של לווייתן, אשר ראשו וחצי פלג גופו העליון גולשים על פני המים בשמש בין הערביים הוורודה, וברקע נוף מרהיב של הרים מדבריים. פשוט תמונה מהממת.
תמונה זו חרוטה בזיכרוני היטב, ושמורה במקום השמור למתי מעט. כך היה, בכל אופן, עד אשר הזדמנה לי האפשרות לצלם לווייתן כחול בבאג'ה, אי השוכן לחופי קליפורניה. היה זה בשבוע השלישי מתוך מסע בן חודש, שהקציתי את כולו למען השגת תמונה של לווייתן כחול. אולם, עד כה נחלתי הצלחה מועטת מאוד. בצהרי יום סתמי ומשעמעם בבאג'ה. ישבתי בתוך חליפת הצלילה שלי, מוכן לזנק למים כאשר תגיע ההזדמנות. חיכינו, אך לא נראו מסביב לווייתנים. סתם צפנו במים עם מנוע מכובה. ערן ולורטו, שותפיי למסע, האזינו לרחשי האוקיינוס בעוד אני נמנמתי להנאתי בשמש.
פתאום לחש לורטו בספרדית "בלינה אזול". הוא זיהה לווייתן כחול במים.  אולם, כאשר התעוררתי וקפצתי משמחה - לא הבחנתי בדבר. הסתכלתי בתמיהה על לורטו, שהשיב "רק בעיניים שלי" והניע את מנוע הסירה. רצתי אני לתיק המצלמה והכנתי אותה.
לפתע, בדיוק כמו בחלומותי, ראיתי אותו! הסנפיר הענק הרהיב באור השמש מול סירתנו והתפרס לרוחב של שלושה מטרים מולי. שאר גופו הענק, כ-25 מטר אורך, נעלם מתחת למים הכחולים שלפנינו.
ידי ממש רעדו מהתרגשות. לחשתי ללורטו בספרדית רצוצה "מאס סירקה", "יותר קרוב". (תמונתו של פיליפ ניקלין התרוצצה בדמיוני. לא הייתה לי שום דרך להסביר ללורטו את התרגשותי העצומה מאותה תמונה ואת רצוני להשיג תמונה טובה יותר). תפסתי במהירות את מצלמת הניקון 4F שלי, עם עדשת 16 מילימטר (עין-דג), שבמקרה היתה מורכבת עליה. היה זה מזל משמיים, שכן בזכות אותה עדשה רחבה הצלחתי לכלול בפריים את כל הסנפיר כולו ואת האי שמאחוריו, במרחק. תמונתו של פיליפ ניקלין עמדה לנגד רוחי, ואני התפללתי (אחת מן הפעמים הבודדות), שאשיג תמונה יותר טובה, עליה חלמתי שנים רבות.
צילום תמונות הוא תהליך ארוך ואבן בוחן עבורי. פעמים רבות השגת הצילום היא נגד ההיגיון הפשוט ולחלוטין לא אינטואיטיבית. תהליך העשייה דורש לא רק תאווה עמוקה וסבלנות אין קץ, כי אם גם את ההכרה בצורך בשיתוף פעולה עם אנשים נוספים, כגון: סקיפר, מדריכי צלילה ומומחים מקומיים.
ההליך מורכב. עליו להיות מתואם בין כל הגורמים שעוזרים ליצירת התמונה. על הצלם להכיר את כל המשתנים, כמו המצלמה, סרט הצילום, הנושא. יש לשים דגש על הקשר האישי עם כל אותם האנשים שעוזרים לצלם להגיע לרגע ולמקום הנכון בכדי לממש את התמונה שרק הוא עצמו רואה בעיני רוחו ובעיניו. בנוסף למודעות לכל הנתונים הידועים מראש, הצלם חייב להיות פתוח ומוכן לשינויים של הרגע האחרון ולהפתעות בלתי צפויות - בקיצור - עליו להפגין גמישות וכושר אילתור.
ועוד דבר שחייב לזכור כל מי שרוצה - כמוני - להקדיש את כל כולו לצילום ה"מחושב": צריך לזכור שיש מחיר לחיים האלה. אני יכול לומר כיום בוודאות שרק כאשר למדתי שחייבים לקחת סיכון והייתי מוכן לשלם את המחיר הנדרש ממני, מבחינה נפשית, כספית, חברתית ופיסית, הצלחתי להגיע ולהשיג את התוצאות המצולמות כפי שראיתי אותן בדמיון שלי (צריך לקחת בחשבון שלכל אחד יש את המגבלות, המחסומים האישיים, האתגרים האישיים והשאיפות משלו...).
כאשר התחלתי את חיי כ"צלם מחושב", גיליתי מהו המחיר הנדרש ממני. אז גם גיליתי כי עבור כל תמונה חדשה צצו לי אתגרים חדשים. מה שהתברר לי עם הזמן הוא שמדובר גם בתהליך בניה. כלומר, כל הישג צילומי היה נדבך חשוב להישג שאחריו.
בסופו של דבר, התמונות ה"מחושבות", או היצירתיות, משקפות את העולם הפנימי, האישי של כל צלם. לכן, מי שבוחר בצילום כדרך חיים, חייב לזכור כי מדובר בעבודת חיים ולא סתם ב"צילום". המשמעות - ככל שהצלם משקיע בעצמו, מפתח את הפנימיות שלו, כך גם ישתפרו התמונות שהוא מצלם ובמקביל יגדלו הדמיון והרצון לעשות את התמונה הבאה לטובה יותר מקודמתה...

לגלרית התמונות