כתבי 'ים' לאורך השנים כבר הספיקו להיות בכמעט כל מקום על פני כדור הארץ, אבל, ביקור אצל בני שבט צועני הים האחרונים של ים אנדמן, אף אחד לא ערך,  ובוודאי שאף אחד לא לקח חלק באחד הטכסים היותר סודיים שלהם

מאת: יונתן ניר

ב-26 בדצמבר 2004, שלושה ימים לפני שפגעו גלי הצונאמי בדרום מזרח אסיה והרגו יותר מ- 250000 איש, נכנס איש זקן העונה לשם דונונג – אל משרדי השמורה הלאומית של איי סורין, שנמצאים מרחק 70 ק"מ מחופיה המערביים של תאילנד, בלב ים אנדמן.
פניו היו צרובות משנים של שמש, וקמטי דאגה היו חרושים במצחו כשהסביר לפקידה שישבה מולו כי מדובר במקרה חירום, ובנושא שמעורבים בו חיים ומוות של נפשות רבות משהיא מסוגלת לדמיין.
דונונג – אחד מזקני שבט צועני הים "מוקן" - היה דמות ידועה במנהלת השמורה. כמו חבריו לשבט גם הוא עבד כאן מדי פעם בנקיון ובבנייה כשהוא משתכר שלושה דולרים ליום עבודה מפרך.
ריח קל של אלכוהול נדף ממנו, והוא התנדנד קמעה כשדרש בתאילנדית בסיסית ובתנועיות ידיים נרגשות לדבר מיד עם הסמכות העליונה בשטח - עם מנהל הפארק. כמו רבים מבני השבט, גם דונונג, היה חובב מושבע של משקה בשם לאו קאו - וויסקי אורז זול שטעמו הנורא מתקזז בעלותו הנמוכה. כמו רבים מבני השבט גם הוא היה נוהג לשתות אותו באופן קבוע – לשתות כדי לשכוח.

בעדינות, אך בתקיפות, הורתה לו הפקידה שהבחינה בריח המתפשט בחדר לעזוב: "עלייך להשתמש בצינורות המקובלים..." היא הסבירה בלקוניות. "סאלמה, השאמאן של השבט יקבע פגישה מסודרת עם מנהל האתר, ויישטח בפניו את טענותיכם, כרגיל".
הזקן נאנח ועזב בשקט. אלימות וכוחניות אינן תכונות מקובלות על מי שמשך אלפי שנים נע בקצב הים, עם הגאות והשפל ודרך הסערות והימים השקטים.
הוא לא הפך שולחן, לא צעק ולא רטן, אך לפני שעזב ביקש ממנה להעביר מסר חשוב מאין כמותו: "האגדה אודות לאבון, האגדה על הגלים הגדולים אשר בולעים בני אדם, עומדת להפוך למציאות איומה בימים הקרובים. לכשיבוא שפל גדול, בירחו להרים הגבוהים בלי להשתהות אף רגע"... אמר ועזב את החדר.
"אני מציעה לך שתשתה פחות, ושתעבוד יותר", זרקה אחריו הפקידה אחרי רגע של שקט – בזלזול אופייני לתאילנדים ביחסם לבני שבט "פרימיטיבי" זה. ומעולם לא העבירה את המסר.

מיתוס, או סיפור אמיתי?

סיפור זה סופר לי מפיה של ד"ר ארונוטאי, מהמכון לחקר חברתי באוניברסיטת צ'ולהלונגקורן בבנגקוק, שבמשך 13 השנים האחרונות חוקרת את תרבותם ושפתם של צועני הים האחרונים של ים אנדמן.
האם זהו מיתוס, או סיפור אמיתי? זאת לא אדע. אך על עובדה אחת אין עוררין: כל בני המוקן באי סורין המתינו לגלי הצונאמי במקום גבוה ומוגן. האגדה שעברה מפה לאוזן הצילה לא רק אותם, אלא גם רבים מהתיירים שנשמעו לאזהרותיהם, כשהשפל הגדול אכן הגיע ואפשר דקות ספורות למנוסה.
כששבו אל כפרם בבוקר למחרת גילו כי הוא נשטף ונהרס כליל, ושסירות ה"קבאנג" - כלי השיט המסורתיים שלהם, נעלמו אל הים. הם פונו משם חסרי כל אל היבשת, ושוכנו במחנות פליטים כשהרשויות התאילנדיות מנסות לנצל הזדמנות זו וליישב אותם סוף סוף בישובי קבע - אך ללא הצלחה. תחת לחץ כבד של אירגונים הומניטריים, ובעזרת תרומות הם חזרו והקימו את כפרם מחדש.  
ההסטוריה של בני שבט המוקן, לא נכתבה מעולם, ומעטים החוקרים הדוברים את שפתם כדי לנסות להבין אותה, אך הסברה הרווחת היא כי עזבו את דרום סין לנדודים ימיים לפני כ-4000 שנה על גבי סירות מפרש, כחלק מנדידה גדולה של שבטים אוסטרונזיים באזור.
ע"פ הערכות ד"ר ארונוטאי, הם היו לבני האדם הראשונים שהגיעו לארכיפלגו של מרגוי, קבוצה המונה כ-800 איים הפרושים על גבי 400 ק"מ במיאנמר, ולאיי סורין (תאילנד) הנמצאים מדרום להם, והפכו אותם לבית. הם מעולם לא תבעו שליטה על השטח, ולא לקחו צד במלחמה ואויביהם העיקריים היו פירטים מלזיים שהשליטו טרור ימי משך מאות שנים. מבני המוקן שלא צברו או אגרו דבר מעבר לצורכיהם המידיים, לא היה הרבה מה לקחת, וגם מראן של נשות השבט שלא ניחנו ביופי חיצוני מרשים שיחק לידיהם, וכך עזבו אותם שודדי הים ברוב המקרים לנפשם.
אורח חייהם נשאר כשל ציידים לקטים. ללא שייכות פוליטית וללא מגורי קבע, הם היו נעים בסירות ה"קבאנג" בחיפוש אינסופי אחר מזון ומפרץ להעביר בו את הלילה.

על טהרת הג'ונגל

ומילה על ה"קבאנג": אורכה של הסירה לא עולה על עשרה מטרים והיא נבנית על טהרת הג'ונגל מגזע עץ חלול שהורחב מעל גחלים לוחשות, ושנקשרו אליו בחבלים העשויים צמחים, במבוקים וענפי דקל. ה"קבאנג" בשביל בני המוקן הוא לא רק כלי שייט, אלא גם בית צף, בו שטה משפחה אחת בת חמש נפשות ויותר שבניה נולדים חיים ומתים על הסיפון.
משך העונה היבשה הנמשכת כתשעה חודשים בשנה, הם היו שטים בדרך כלל בין האיים באיזור, וכשעונת המונסונים היתה מגיעה והשייט היה הופך למסוכן, היו בונים להם מחסות זמניים מקני חזרן ומדקל הפנדנוס על אחד האיים, וממתינים שהימים הסוערים יחלפו, שהשמש תצא - כדי שיוכלו לצאת שוב אל הים. צדפות, סרטנים, קונכיות, ויצורים ימיים אחרים הנחשפים בשפל שימשו אותם כמזון, יחד עם שורש היאם שהיו אוספים בג'ונגל הצפוף.
הם היו (ועדיין) ממעטים לדוג, למרות שהיו והינם ימאים מומחים, וסירבו להפוך לחקלאים, למרות הידע הרב שרכשו בשימוש בצמחי הג'ונגל למרפא ולמזון.  
כאלפיים עד שלושת אלפים נותרו מהם כיום, דוברים את שפתם הייחודית ושומרים על מורשת אבותיהם. 230 מהם חיים בכפר באי סורין ומועסקים במנהלת הפארק הלאומי, ועוד כ-600 בכפרים נוספים בתאילנד בדלות קיצונית ולעיתים על סף הרעב, כשרק 32 מבינהם (בעיקר ילדים) מחזיקים באזרחות תאילנדית.

 
באיי הארכיפלגו של מרגוי במיאנמר, פזורים שאר בני השבט, כשהם חיים באופן המסורתי על גבי סירותיהם, לא אזרחות, וללא כל תנאים סוציאליים.

בכדי לשרוד עוסקים היום בני המוקן במיאנמר בסחר חליפין. לכל קבוצת משפחות הנעה בצי של סירות "קאבאנג" יש מתווך, והוא היחיד המקשר בינהם לבין הציוויליזציה, המתווך הנקרא בשפתם "טאוקיי", יהיה לרוב ממוצא סיני, מאלזי, או בורמזי, אך דובר את שפתם. לעיתים הוא חי בקרבם תקופות ארוכות בסירה משלו ואף נושא לו אשת מוקן לאישה, ולעיתים הוא פוגש בהם בלב ים, אחת לזמן ידוע ובמקומות מפגש שנקבעו מראש לצורך ביצוע החלפת הסחורות.

המוקן מביאים איתם מלפפוני ים גדולים, וסוגים שונים של חלזונות ים, חשופיות וצדפות שנחשבים למעדן בשווקים הסיניים התוססים, ובתמורה הם מקבלים מהטאוקיי מעט כסף, כלי עבודה, דלק ואורז, ובנוסף הוא מספק להם אלכוהול סיגריות ואופיום. תמיד במנות קטנות...
בדרך זו  שומר ה"טאוקיי" את בני המוקן איתם הוא סוחר על סף ההתמכרות, במצב של הזדקקות קבועה לסם אך עדיין בכח עבודה מלא. הם צוללים לעומקים של 20 מטר ויותר ללא סנפירים, כשלעינהם משקפות שחייה עשויות קליפות של אגוזי קוקוס שזכוכית ישנה מודבקת אליהם בשרף עצים.

הם שוהים מתחת למים דקות ארוכות, ותופשים דגים בצלצלים ובידיים חשופות, ותרים במים העמוקים אחר בעלי חיים שהפכו לנדירים במים הרדודים, עקב הדייג והשלייה הבלתי מפוקחים. גברים צעירים רבים המבצעים צלילות בעזרת מכלי אוויר שמסופקים להם על ידי דייגים בורמזיים, מאבדים את חייהם בכל שנה ממחלת הדקומפרסיה, הנגרמת כתוצאה מהפרשי לחצים בשעה שצוללים עמוק מדי, או עולים מהר מדי אל פני המים, ותמותת הילדים גבוהה, ועומדת לעיתים על כחמישים אחוז.

בנוסף, עקב היותם חסרי אזרחות, מוגבלת תנועתם הן מצד התאילנדים והן מצד הבורמזים המצויים במצב של סכסוך גבולות מתמשך באיזור. למרות היותם רודפי שלום בלתי מזיקים, הם מנועים מלחצות את הגבול כדי להגיע אפילו לטקסים המסורתיים החשובים בהם היו נוהגים לפגוש בבני משפחתם הרחוקים, או להכיר חתן, או כלה מיועדים.

ליל הירח המלא

הטקס החשוב ביותר של בני המוקן, טקס עמודי הרוחות - "לוי רואי" בשפתם, מתרחש אחת לשנה בליל הירח המלא האחרון של העונה היבשה, במהלכו נשלחת סירת קאבאנג מיניאטורית העמוסה על פי האגדה במטען של מזל רע אל הים הפתוח, בתקווה שלא תשוב אל החוף. ועל פי כך נקבע עתידו של השבט לשנה הקרובה.

בני המוקן הם אנימיסטים אשר מאמינים שלכל עצם ביקום יש נשמה, ויום הטקס הוא היום בו נפתח על פי אמונתם השער בין עולמנו הגשמי לבין העולם של רוחות הטבע ושל אבותיהם הקדומים, וספורים הזרים שהורשו לקחת בו חלק.
וכך, לאחר הקדמה כה ארוכה, נכנס הכותב לתמונה.
לאחר שבועות של תכנון, איסוף חומר רקע, והסדרים בירוקרטיים הכרחיים, בבוקר קיצי של תחילת האביב החליקה סירת הלונגטייל במימי המפרץ הצלולים אל עבר הכפר.

צוקים בלתי עבירים תחמו אותו משני עבריו - הופכים את הגישה אליו לאפשרית אך ורק בדרך הים. בכ- 20 בקתות הבמבוק וקש אין חשמל ואספקת המים מוגבלת, והכפר כולו אומר בידוד מן העולם החיצון.
כלי שייט בודדים עגנו בו באותו הבוקר, וילדים עירומים צעדו לאורכו בשלווה, כשהם מחטטים בחול במקלות, ותרים אחר תולעים וסרטנים לפתיון ומאכל.
המנוע דמם וציוצי ציפורים וקולות הילדים מילאו את השקט.
בני המוקן רגילים לתיירים וחוקרים המגיעים לכפרם מדי פעם, ולכן התעלמו כמעט מנוכחותי, אך כאשר התחלתי שולף ספרים וכתבות מעיתונים ישנים אודותיהם, התקבצה חבורה סקרנית מסביבי.
חלקם היו לבושים באופן מסורתי, הגברים במעין מכנסי דייגים משובצות, והנשים בסארונג המשמש כחצאית ארוכה, וחלקם היו לבושים בבליל מוזר של חולצות כפתורים הוואיניות, חולצות כדורגל אירופאיות וכובעי בייסבול אמריקאיים שנתרמו להם לאחר הצונאמי.
מסתבר כי בתצלום הישן המופיע על כריכת אחד הספרים שהבאתי איתי מופיעה דמותו של שאמאן מנוח נערץ בשם מאדה. בתמונה נראה מאדה כשהוא יושב על חרטום הקאבאנג ואוחז בידיו צלצל עליו משופד לוקוס לתפארת.
אותו מאדה נפטר מזמן, אך בנו סאלמה כך התברר לי, הוא השאמאן הנוכחי. אי לכך הולכתי אחר כבוד, כמו מכר וותיק אל בקתתו שבקצה הכפר. סאלמה לחץ את ידי בחיוך רחב שחשף חניכיים ששיניים מעטות התנדנדו מהן והזמין אותי אל תוך הבקתה החשוכה.

בפנים שררה מהומת אלוהים. כלי מטבח, כלי עבודה, חבלים, רשתות, שקי אורז ועוד היו מונחים על מזרון השינה במרכז החדר. על מדף עקום היה זרוק טרנזיסטור ישן מפורק, כשלצידו מונח דג יבש חצי אכול ומתחתיו מיכל דלק ללא מכסה, וערימת פחמים.
המילה "סדר" נפקדת משפתם של בני המוקן, כמו גם המילים "לקחת", "רוצה", "מתי" ו"להתראות". תפישות הזמן והרכוש שונות משלנו, והעתיד כך נדמה הוא מושג מופשט לחלוטין. ואם כך אז למה לתכנן ולצבור? למה להתעצב בשעת פרידה ולמה להילחם על אדמה?
הגשתי לסאלמה את המנחות שהבאתי איתי לטקס, בקבוק וויסקי אורז, סרטים צבעוניים וזר פרחים גדול. הוא זרק את כולן לאחת הפינות, מלבד את הוויסקי שנמזג מייד אל תוך כוסות שכבר ידעו ימים נקיים יותר... "צ'וק די קאפ" -  לחייכם, השקתי איתו כוסית ולגמתי לגימה בלתי זהירה.
שילוב טעמים מחריד של אלכוהול עשן וחומץ צרב מטה דרך גרוני וטס אל רקותי הפועמות, "גוד, וורי גוד" ניסיתי להישמע אמין. הוא צחק. לא נראה לי שקנה את זה. הוא טפח על שכמי בכל זאת, ועזב אותי לשמחתי במאורה האפילה, להציע משקה לשאר הגברים הממתינים בחוץ - הזדמנות יקרה מפז לרוקן את שארית הנוזל דרך חור ברצפת הבקתה, להיספג בחול.

פי שלושה מילדים אירופיים

יום אחד הוזמנתי על ידי סאלמה לצאת להפלגה ב"קבאנג". שישה ילדים וארבעה מבוגרים חתרנו במרץ אל מחוץ למפרץ, בכדי לצלול ולשלות כונכיות וחלזונות, וכדי לדוג בצלצל (בני המוקן אינם דגים בחכות או ברשתות). סאלמה בן ה-63 הדהים בצלילה לעומק של כ-20 מטרים, ובעצירת נשימתו לזמן ארוך משתי דקות, ואילו הילדים זינקו בשמחה עצומה אל המים עירומים, מייד כשהוטל העוגן, כאילו שבו אל מגרש משחקים אהוב אחרי מחלה ממושכת.

מדענית שוודית בשם אנה גיסלן גילתה לפני מספר שנים כי ילדי המוקן מיטיבים לראות במים פי שלושה מילדים אירופיים בני גילם, וכי כפי הנראה נעוץ הדבר ביכולת שהתפתחה משך שנים של אימון, לצמצם את גודל האישונים, ולשנות את קימור העדשות בעיניהם בכדי לאפשר להם ראייה חדה וממוקדת יותר, ואכן כך היה: ללא משקפות הם צללו לעומק ושלו מן הקרקעית יצורים זעירים בצבע קרקעית הים, שלא הייתי מסוגל להבחין בהם גם לא בעזרת משקפת הצלילה שלי...

הקבאנג שבו הפלגנו נבנה לקראת הטקס בתרומתו של צרפתי שמפעיל ארגון שלא למטרות רווח בשם "ים ללא גבולות". הוא מגיע לכאן מזה מספר שנים, בדרך כלל בחברת ידידו, האנתרופולוג ז'אק איוואנוב, שנחשב לחוקר החשוב ביותר של המוקן לאורך השנים. השנה הגיע בחברתו צרפתי אחר אשר בונה וחוקר כלי שייט משך 35 השנים האחרונות. התרגשות גדולה ניכרה בו כשבחן את הקבאנג לאחר ששבנו אל החוף: "להערכתי מדובר בסירה שעברה שינויים מזעריים – אם בכלל – במהלך ארבעת אלפים השנים האחרונות".

כשהגיע יום הטקס סוף כל סוף היה הכל ערוך ומוכן.
ב-7:00 בבוקר צעדו הגברים אל היער כשגרזנים בידיהם, והנשים ליוו אותם בשירה בתופים ובמצילתיים. מיסייה - המדיום השבטי, אישה בגיל העמידה שבשערה השחור המקורזל נשזרו פרחים בצבע דם, נשאה תפילה אל רוחות היער כשהיא מבקשת את רשותם להקריב קורבן בדמות עץ צעיר וגבוה. תחינותיה נענו במהרה, הגרזנים הונפו ולאחר דקות קרס העץ על האדמה הלחה בקול נפץ.

ד"ר ארונוטאי הסבירה לי את חשיבות הרגע כשהגענו אל הכפר. "ברגע בו קרס העץ, נפתח השער המפריד בין עולמנו הגשמי לבין עולמן של רוחות האבות הקדומים ורוחות הטבע, וכעת, אין לדעת את שעומד להתרחש. בכל רגע," היא נועצת בי מבט, "יכולה רוח לחדור אל נפשו של אחד מבני או בנות השבט, וכשזה יקרה – אתה ללא צל של ספק תבחין בכך".

בעבודת צוות מופלאה, כשהאחריות על ביצוע המשימות מתחלקת בטבעיות בין צעירים לזקנים, וכשברקע השירה והתיפוף המהפנטים, נחתכו הענפים, קולף הגזע מקליפתו, ונחתך לשלושה חלקים בגדלים שונים. ביד אומן הפכו שלושת הגזעים הערומים לשלושה עמודי טוטם המייצגים אב אם ובנם. משפחת מוקן. עמודי הטוטם נצבעו בצבעים חזקים, חגיגיים, והושענו לייבוש, בשמש הקופחת.

באותו הזמן בישלו הנשים במרכז הכפר, לביבות מתוכנו המגורד של אגוז קוקוס שעורבב עם קמח תירס וטוגן בשמן עמוק, ושתי תרנגולות נשחטו ובושלו קלות בסיר גדול. סרטים צבעוניים נתלו בין העצים, לא רחוק מקו המים והכפר לבש לאט לאט אווירה של חג.

מדי פעם נכנסה אחת מבנות השבט לטראנס עמוק, והייתה מתגלגלת בחול, מעוותת את פניה כאילו מנסה להשתחרר מדיבוק שלא נותן לה מנוח. לאורך היום קרו מקרים רבים כאלה, ובכולם היו מעורבות נשים. בדרך כלל עזב אחד מבני השבט האחרים את עיסוקו ופנה לעזור ולהרגיע את זו שהייתה נאבקת, ולאחר מספר דקות של בכי וכאב, היא הייתה פונה מותשת אל הים, רוחצת בו וחוזרת לעיסוקיה, כאילו דבר לא קרה.
   
בדיוק כשהחלה השמש להיעלם מאחורי המדרון הירוק, וללא כל הודעה מוקדמת, התגברה לפתע  השירה וזרם של התרגשות עבר בכפר.
סאלמה צעד בראש אל המרכז, חפר שלושה בורות בחול, שפך לתוכם מעט מי ים ובירך. מאחוריו צעדו שני מתופפים, וכמה צעירים חסונים שנשאו על כתפיהם את עמודי הרוחות ("לובונג"), וגם מזבח בצורת בית, וסירת קאבאנג מיניאטורית.

כל בני השבט יצאו אז מבקתותיהם והקיפו את המזבח בסקרנות, בשעה שמנהיגיו פרסו במרכז המעגל שטיח והתיישבו. שקט השתרר.

טראנס

במהלך השעות הקרובות לא פסקה השירה המונוטונית, מתגברת ונחלשת, כמו גל נצחי, מהפנטת אל תוך מציאות אחרת, אל תוך עולם מוזר, יצרי, עתיק יומין שהיה וודאי מפחיד אותי אלמלא שהיתי עימם תקופה, ואלמלא הכרתי את אופיים הבלתי אלים ושוחר השלום.

בשלב מסוים של הטקס נשך סאלמה את ראשה של אחת מהתרנגולות שדמן הוקז לתוך אחת מהצלוחיות שהונחו לפניו, ולכל תשואות הסובבים אותו, הרים והטיל אותה בפיו אל תוך המזבח, ואז - נשכב על גבו מחויך ומתנשף כמי שסיים זה עתה מרתון למשך יותר משעה, ועיניו נעוצות בנקודה מרוחקת בשמיים המאדימים.

הנשים החלו להקיף את המזבח בריקוד מטורף מנפפות בידיהן ורוקעות ברגליהן לקצב התיפוף. הגברים שרו וניגנו והילדים עמדו סביב בוהים בהם בסקרנות, חלקם נושאים את אחיהם הקטנים בידיים.
"ראה את הנערה הזאת" לחשה אליי ד"ר ארונוטאי, והצביעה על אחת הרוקדות. "שמה קלאנג והיא משתתפת פעילה בצוות המחקר שלנו. היא בת השבט, אך דוברת תאילנדית מושלמת, ועוזרת בפעילויות משותפות שאנו מארגנים לילדי המוקן עם תאילנדים בני גילם". הנערה חולפת על פנינו בדיוק באותו הרגע, אך לא מזהה אותה. היא מורטת את שערותיה, מושכת בשמלתה, ונושכת את שפתיה עד זוב דם. בעיניה הפקוחות לרווחה יש שילוב מוזר של אימה וכאב עם ניצוץ של אושר וסיפוק עילאיים.

"במהלך הצהריים שוחחתי איתה" היא ממשיכה, "שוחחתי איתה על הטראנס הזה שאתה רואה לנגד עינייך. היא הביעה כלפיו בוז, אמרה שהיא חשה בושה למראה הוריה ומכריה הרוקדים כך ללא שליטה, והודיעה לי נחרצות שלעולם לא תיקח חלק פעיל בטקס משפיל זה (לדבריה). שעות חלפו וראה אותה עכשיו, קרועה בין מסורתה חסרת העתיד ובין כמיהתה לעתיד אחר שאין בו מסורת. והיא מתמסרת למוזיקה ולתיפוף המציתים בנשמתה זיכרונות רחוקים."

היא חולפת על פנינו שוב, מפרכסת, ובוכה לתוך כפות ידיה. "מה באמת קורה כאן?" אני שואל את הד"ר, "הרי אין זו הצגה, זה קורה באמת. האישה הזו שם ליד השיח מנהלת שיחה ערה עם הוריה המתים, וקלאנג האומללה נכנעת לרוח שהשתלטה עליה, בעוד סאלמה שכוב מעולף מול המזבח? " "מה לכל הרוחות קורה כאן על האי ההזוי הזה"?

"אין לי תשובות אקדמיות" היא עונה. "קלאנג לא נחשבת כאן לאומללה, להיפך, היא וודאי תחשב למפותחת יותר מהשאר מבחינה רוחנית. אין זה משנה אם מדובר בשכנוע עצמי, או במודעות רוחנית גבוהה." "האמת וודאי נמצאת היכן שהוא באמצע, ואנחנו לא מספיק רגישים, קשובים, ומחוברים לטבע מכדי להבחין בה. בעולם המודרני איבדנו את רגישותנו לעולם שלם של תופעות ובחלק מהן חוזות עיניך כרגע". 

משחר ההסטוריה האנושית נודדים בני המוקן בים, ושורדים שינויים ותהפוכות. הם דחו את הבודהיזם והאיסלאם שהתפשטו באיזור ואת המיסיונרים הנוצרים שנשלחו להמיר את דתם. הם סירבו להפוך לחקלאים ולהתיישב בישובי קבע ונרתעו מכל קשר עם הציוויליזציה מלבד דרך מתווך לשם סחר חליפין. כך היו נודדים להם בסירות הקבאנג משך דורות כשהם מלקטים מזון ותרים אחר מקום להעביר בו את הלילה, ופעם בשנה מתכנסים באחד האיים לתקשר עם הרוחות ולשלוח סירה מיניאטורית אל הים בתקווה שלא תשוב.

כשנשלחה הסירה השנה כבר הייתי בדרכי חזרה אל היבשת ואיני יודע מה עלה בגורלה. האם שבה אל החוף, או שטה אל מרחבי האוקיינוס ההודי עמוסה במזלם הרע של בני המוקן? איני יודע.

"האם נידונו לכלייה?" שאלתי את ד"ר ארונוטאי במעבורת שעל סיפונה שבנו אל נמל קורה בורי, והיא ענתה לי בזהירות: "כלייה היא מילה חזקה מידי לטעמי. נכון יותר לקרוא למה שבני המוקן עוברים, התבוללות תרבותית.

ללא שימור מכוון מצד הרשויות התאילנדיות והבורמזיות, יונסק"ו, וגופים פרטיים אין ספק שתרבותם תיעלם תוך דור – אולי פחות.

הם שחצו ימים בנדודים נצחיים מתמודדים עם איתני הטבע בסירות זעירות, ועם שודדי ים אכזריים, שסירבו להמיר את אמונותיהם בדתות המתפתחות נכנעים לבסוף לפני דת גלובלית חדשה שהמשיח שלה הוא דמות של אדם חמור סבר עם אף נשרי, במרכזו של שטר ירקרק שיש בכוחו לקנות מזון ותרופות, אדמה, ואפילו ים".

"הכלכלה המודרנית ויוקר המחייה יגרמו להיעלמות מסורתם העתיקה ולהעלמות שפתם תוך שנים לא רבות, והתאילנדים והבורמזים מזרזים את התהליך כשהם מגבילים את חופש התנועה שלהם שהוא הבסיס לכל מהותם, והופכים אותם לתלויים בתרומות, לאטרקציה תיירותית ותו לו, ובעצם לקבצנים בעל כורכם."

"עלינו להבין שהערכים לפיהם חיים בני המוקן (למשל אגירה לעתיד הקרוב בלבד) נובעים מתוך הבנה עמוקה של עולם הטבע ממנו כולנו חלק בלתי נפרד. עלינו להבין זאת יותר מכל בכדי להגן על עצמנו".

"ומה אם לא?" חשבתי לעצמי ונזכרתי מיד בנבואה עתיקה מצמררת של שבט הקרי מצפון מקסיקו ועל פיה: "רק ביום בו ימות הדג האחרון בנחלים היבשים, ייחטב העץ האחרון ביער, ובשדות המזוהמים ייבשו היבולים, רק אז יבין האדם שאינו יכול לאכול כסף".