הדולפין הוא ידידו הטוב של האדם בממלכת הים ומשתף עמו פעולה בדיג, אף על-פי שהוא לא תמיד הוא מקבל על-כך תמורה. גם לוויתני האורקה פיתחו קשר מיוחד עם האבוריג'ינים האוסטרלים על חשבונם של לוויתנים אחרים. נדב לוי סוקר את תולדות מערכת היחסים בין האדם לדולפינים והאורקה

מאת נדב לוי

החיוך הכובש, האינטילגנציה הטבעית הגבוהה, שמחת החיים החיננית ואולי גם היותם יונקים, גורמים לנו לחוש קירבה יוצאת דופן אל הדולפין, ידידו הטוב של האדם בממלכת הים. זו כנראה גם אחת הסיבות העיקריות לכך שב-35 השנים האחרונות, זוכים הדולפינים לעניין גובר והולך מצדם של חובבים ומדענים כאחד, בין אם בטבע ובין אם בשבי.
ציורי הדולפינים הראשונים זוהו בהתנחלויות האדם הקדמון בצפון הרחוק. אסקימוסים באלסקה ציירו אותם לפני כ-4,000 שנה במערות, כשהם שוחים בחברת בני-אדם. משערים שבאותם ימים הם החלו לגוון את שיטות הדיג שלהם, והיו הראשונים שדגו בעזרתם. הדולפינים תופסים מקום של כבוד גם בתרבות היוונית, ובני התרבות המינואית אף הקימו לכבודם מקדש בעיר קנוסס בכרתים. במיתולוגיה היוונית מדגישים את התנהגותם האלטרואיסטית של הדולפינים. המשורר והמוזיקאי הלירי אריון כתב פואמה מרגשת על מפגש בינו לבין דולפינים, כשהפליג בסירתו בדרכו מאיטליה לקורינתוס. האגדה מספרת שנגינתו משכה אל הסירה להקה של דולפינים, והוא התיידד עמם, ולאחר ששחו לצדו ואף זכה לרכב על גבו של אחד מהם. המיתולוגיה היוונית מספרת כי גם אפולו התחפש לדולפין, והוביל סירות מכרתים לדלפי.

מחלצים סירות
במשך מאות שנים האמינו דייגים בים התיכון, כי דולפינים יחלצו את ספינותיהם, אם ייקלעו למצוקה, ויובילו אותם הביתה בשלום. היוונים מציינים אישים שונים שהדולפינים חילצו אותם מסכנות והביאו אותם לחוף מבטחים. משוררים מהמאה השישית לפני הספירה, כמו המשורר היווני אופיאן, וכן פליניוס  הרומאי (23 עד 79 שנים לאחר הספירה) כתבו על דולפינים המובילים להקות של דגים לרשתות דייגים ומשתפים עמם פעולה, אך בעוד שבני האדם מפיקים ממנה תועלת, לא ברור מה מפיקים מכך הדולפינים.
שיתוף פעולה דומה עם דולפינים קיים גם בקרב בני האימראגן (Imragen) במאוריטניה שבצפון מערב אפריקה, במוזמביק ובאיי פולינזיה שבאוקיינוס השקט. במאוריטניה, כך כתבו בספר על הסהרה, הדולפינים תמיד נענו לבקשותיהם של כהני הדת וסייעו לדייגים ללא כל תמורה.
שיתוף פעולה בין דולפינים ולווייתנים לבין בני אדם מופיע גם בתרבות העתיקה של האבוריג'ינים באוסטרליה. הסיפורים הבולטים הובאו מהמרכז המערבי של ניו סאות' וולס. אחת מאותן אגדות טוענת, כי אבותיהם השתלטו על היבשת לאחר שפיתו את הלווייתן בתחבולות ובתכסיסים והשתמשו בגופו לבניית סירת קאנו גדולה, שבה הפליגו ל"אדמת היבשת העשירה בבעלי-חיים".
מאזור אחר ביבשת האוסטרלית, מהטריטוריה הצפונית, הגיע הסיפור על נקבת הדולפין שעלתה על החוף לאחר שבן-זוגה, שהפך עצמו לאדם, רדף אחריה. כאשר עלתה הדולפינה לחוף היא לבשה את דמותו של האדם והפכה להיות אשתו הראשונה.
האבוריג'ינים ייחסו חשיבות גדולה לקשר שלהם עם הדולפינים, והגיבו בחומרה רבה למי שפגע בהם. על-פי אמונתם, הריגת דולפינים פוגעת באורח אנוש במרקם המוסרי של השבט, "ויחלוף רק זמן קצר עד שיתחילו להרוג זה בזה".
באחד הימים, מספרת אגדה נוספת, נלכד דולפין ברשת. הדייג הוציא אותו ממנה בכעס, הביא אותו לחוף והרג אותו. לאחר שנודע על כך לזקנים שנשארו במחנה הארעי בחוף, הם הרגו את הדייג בבומרנג.
עדויות מוצקות יותר מאוסטרליה מגיעות בתחילת המאה ה-20: דולפין/פוקנה זקן, נהג להוציא דגים מהצלצל. מתיישבים לבנים שהגיעו מאוחר יותר ליבשת, ציינו שראו אותו לעתים קרובות מכה בזנבו במים "כדי ליצור קשר עם הילידים כהי-העור, וכי מעולם לא הושב ריקם".

ביוזמת הדולפינים
עדויות על שיתוף פעולה דומה קיימות במפרץ סנטה-קטרינה בברזיל מאז שנת 1847. להבדיל מהמתרחש במאוריטניה, שם הדייגים מסמנים לדולפינים מתי להצטרף לחגיגה, בברזיל הדולפינים הם המפעילים את הדייגים, והדיג מתבצע ביוזמתם וללא שליטת האדם.
תקופת הדיג המועדפת במפרץ סנטה-קתרינה היא מיולי עד אוגוסט, אך היא יכולה להתקיים רוב עונות השנה. וכך זה עובד: עד שלושה דולפינים מתכנסים במקומות שונים בנהר והדייגים מצטרפים אליהם מן החוף. הדולפינים מסמנים לדייגים מתי וכיצד להתפרס על החוף עם רשתותיהם. מאחר שהמים עכורים ביותר, הדייגים תלויים לחלוטין בסימון הדולפינים. נראה כי שפת הגוף (של הדולפינים) היא הסימן העיקרי עליו הדייגים מתבססים ורק כאשר הוא מתקבל, הם חודרים בשורה חזיתית למים בערך בעומק של כמטר אחד. הדולפינים מתייצבים אף הם מול שורת האנשים ופעילות הדיג הסופי מתנהלת במרחק של חמישה עד שבעה מטרים מהרשת. לעתים דולפין אחד נעזר בחברו, המחליף אותו לאחר כשעתיים עבודה.
היו שהציעו, כי הדולפינים אימצו את הדייגים כדי להיות להם לעזר ולא להפך, וייתכן שהדולפינים נהנים מהמשחק ההדדי המתקיים בין שני בעלי החיים האינטליגנטיים.
שיטות דיג דומות נהוגות גם במאוריטניה ואנחנו שומעים עליהן לראשונה במאה ה-15 מימאים מפורטוגל. הדייגים משבט האימראגן מכים במקלות על פני המים. לאחר זמן מה מופיעים הדולפינים, ודוחקים את להקות הדגים לעבר החוף. או-אז פורשים הדייגים את רשתותיהם ואוספים ככל שאפשר מהשלל, אך מותירים מעט גם לדולפינים.
היו שטענו לשיתוף פעולה מעין זה גם עם דולפיני האמזונס בדרום-אמריקה. מין זה נמנה עם משפחת דולפיני הנהרות ממשפחת הנהרתניים ((Platanistidae שנפוצים בדרום-מזרח אסיה ובדרום-אמריקה, והם משוטטים בעיקר בנהרות ובשפכיהם לים.
במאה ה-19 אמרו כי מין זה מסוגל להניס דגים ממינים שונים לרשתות הדייגים כמו דגי הקיפון (בורי) גדול-הראש (Mugil cephalus). דולפין האמזונס חי בלהקות עד לעומק של כ-40 מטרים, ואוכל כל. כן הוזכרו דגי הגומבר (Pomatomus saltatrix) הטורפני, ממשפחת הגומבריים, החיים בלהקות ונודדים לאורך מדף היבשת, וכמותם גם דגי האוכם השחור (Pogonias chromis) מהאמזונס.
חוקרים שבדקו את התופעה הניחו ששיתוף הפעולה שנוצר חשוב לדולפינים, אך יכול גם להסב להם בעיות. הסיבה, כך טענו, היא ששכיחות מוגברת של להקות דולפינים המניסות להקות גדולות של דגים, יכולה להוות מקור משיכה חדש לכרישים שתשומת לבם תופנה לפעילות הדיג המוגברת המתרחשת בקרבתם. ואמנם, נמסר על מקרים רבים של פגיעות ופציעות שנגרמו לדולפינים בעטיים (של הכרישים). נוסף על כך, הדולפינים נאלצים להתעמת עם הכרישים ביתר-שאת על מקורות המזון שלהם.

תקשורת דולפינית
בדומה למיני לווייתנים אחדים בעולם, גם נציגי משפחת הדולפיניים, לרבות מיני הסטנלה (Stenella), מבליטים תקשורת על-שמעית (Ultrasonic) המבוססת על תקשורת הד (Echolocation), הנמצאת מעבר לתחום שמיעתו של האדם. בעזרתה הם לוכדים את טרפם. תקשורת זו בין מסייעת גם לארגונם החברתי ונותנת להם אינדיקציה על מרחב המחיה.
המחקרים האחרונים על הדולפינים הניבו כמה תגליות מפתיעות על תוקפנותם, התנהגותם ועל יכולת הטריפה שלהם. עם זאת ולמרות המידע הרב שהושג עליהם בעשר השנים האחרונות, המסתורין על אודותיהם טרם פג.
הקושי לחוקרם נעוץ באורח חייהם בים, הרחק מפעילות אנושית. כשהם כבר עולים לנשום או מקפצים בקרבת ספינות, פעולותיהם נצפות לזמן קצר בלבד.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ניסו להבין לראשונה כיצד דולפינים חיים בטבע. חוקרים שונים הקליטו קולות דולפינים ולווייתנים קטנים בים ועד סוף שנות ה-50 עסקו בחקר הדולפינים כתריסר חוקרים.
שנות ה-60 היו נקודת המפנה: בפרויקט מחקר חדשני שהתבצע בהוואי, החל מחקר מעמיק על אורחותיו של ה- Long-Snouted-Spinner, דולפין שנפוץ כנראה בכל הימים הטרופיים. אחדים מהמחקרים החדשים באותה עת הסתמכו על שחייה וצלילה בעזרת שנורקל ושהייה רצופה עם הדולפינים במים. אחרים השתמשו בסירות לצפייה, ואף בצוללות ננסיות.
מאז שנות ה-60 נעשה המחקר על היונקים הימיים, כמו הלווייתנים והדולפינים, ללחם חוקם של ביולוגים ימיים רבים. במקביל החלו צבאות מסוימים להשתמש בכישוריהם כדי להתחקות אחר אויב, להצמיד מוקש לדופן אוניה או להצביע בלייזר על יעד לתקיפה.
הדולפינים מסייעים למחקר על הסביבה הימית הטבעית, ודולפינים מאולפים ששוחררו לטבע, הצטרפו לחברות של יונקים ימיים שאליהם התקבלו כחברים לכל דבר. היו חוקרים שניסו להתחקות אחרי יכולתם האינטליגנטית (הספונטנית) של דולפינים שונים, כמו הדולפינה הולי) בחופי נואיבה בסיני.

הקשבה פסיבית
הפוקנה המצוי (Phocoena phocoena) משתמש בסדרת פעימות (Click-series) תת-שמעית לסרוק את הסביבה, ובתקשורת-הד על-שמעית לאיתור אובייקטים (למשל דגים), שבאמצעותם יכלו להסביר את יכולת ההקשבה הפסיבית.
יכולת זו נחוצה לשמיעת הדגים או שמיעת הדייגים המכים על המים או מתרוצצים בהם אחרי הדגים. ייתכן שהיונקים הימיים השתמשו הן בראייה חזותית (לגלות להקות הדגים) והן בתבונה וביצירת קשר ווקאלי הדדי בין הדייגים והפוקנות שהתפתח בצורה זו או אחרת.
הלווייתן הקטלן (האורקה) יצר קשר עם הילידים על ידי הכאת זנבו וסנפיריו במים או בדילוגיו במים, כדי לסייע להם, כציידי-לווייתנים, לאתר את הלווייתנים, ובתמורה היה זוכה לנתחים משלו.

מובולה ות'ורנבל
מספרים כי האבוריג'ינים שהתגוררו במפרץ טאופולד התייחסו לאורקה כ"התמזגות בין רוחות אבותיהם הקדמונים ונפשותיהם". לפי אמונתם, הם הגיעו בהגירתם אל היבשת כדי להקפיד ולזהות היטב גורמים שמאיימים על קיומם בטבע.
שני אבוריג'ינים שחיו בתחילת המאה הקודמת, מומבולה ות'ורנבול, טענו כל אחד בנפרד ובהפרש של כעשר שנים זה מזה, כי הדולפינים עוזרים להגן על האנשים במים. לדבריהם, "כאשר הזקנים שביניהם רצו לחצות את הנהר בסירת קאנו או בשחייה, תמיד היו שם הדולפינים". תפקידם היה להרחיק את הכרישים, והם צוטטו אומרים: "אף אחד מהם לא יעז לנגוע באדם בנוכחות הדולפינים".
אותם דברים נכונים לאורקה: "בכל מקום בו תתרסק ספינת ציידי לווייתנים הרחק מן החוף, תמיד יימצא שם האורקה כדי להגן עליהם, לשחות סביבם, ולמנוע כל אפשרות שהכרישים יוכלו להתקרב אליהם. יותר מכך, אם האורקה חש שאחד הניצולים מתעייף, הוא (לבדו או עם חבריו) ישחה מתחתיו, יצמיד אליו את סנפיריו מתחת לזרועותיו, ויחזיקו, עד אשר מציליו בני האנוש יוכלו להרימו אל הסירה".
הסיפורים המיסטיים על ציידי לווייתנים אברוג'ינים שנהנו משיתוף פעולה עם אורקה דווחו לראשונה על-ידי הזואולוג פרופ' ריצ'רד דייקין המצטט ציידי-לווייתנים, שסיפרו לו על כך. דייקין טען, כי הקשר נוצר באופן בלתי תלוי בקרב קהילות שונות של ציידי-לווייתנים, המרוחקות זו מזו יותר מ-400 קילומטרים. ספרו מביא כמה מקורות שתיעדו כיצד האורקה סייע לאדם שרצה להרוג לווייתנים. היו שטענו כי הקשר בין הילידים האוסטרלים לאורקה, קשור ליכולתו של הדג הענק לסייע להם לגלות את נוכחות המינים הגדולים, ובעיקר הלווייתן גדול הסנפירים.
יתרה מזאת, בספרו של דייקין הובאה עדות לפיה מקבוצה קטנה של ארבעה אורקה, שנפרדו מחבריהם, הורידו שניים מהם את ראשיהם מתחת לראשה של נקבת לווייתן שנמנית עם המין מזופלודון, שאורכם מגיע לכ-5.2 מטרים ומשקלם לכ-3.6 טונות. מין זה נמנה עם משפחת הזיפיוסיים (לווייתני המקור), המשתייכת לתת משפחת לווייתני השיניים. השניים מנעו ממנה להשמיע אותות מצוקה. במקביל, שחו לצדה השניים האחרים, מנתרים מפעם לפעם מעל פני המים ומונעים ממנה לעלות מעליהם כדי לנשום.
דייקין לא היה מסוגל לומר עד כמה הם היו מודעים להשפעתם עליה. הוא תיאר בספר, כי שניים מהם החלו לנשוך את גופה בצדה הימני בעוד שאחד שחה על גבה, וכי כל העת אחד מהם שחה לעברה בעקביות ללא הפוגה. הם מנעו ממנה לנשום במודע, למרות היותה גדולה מהם לאין ערוך. "כשעה לאחר תחילת המתקפה, התקשתה הלווייתנית בשחייה והמים החלו להאדים".
לא מכבר הראה גם מחקר מודרני מבוקר, שלהקת אורקה קטלה את הלווייתן הטרופי במפרץ קליפורניה. מין זה נמנה אף הוא עם לווייתני השיניים. תפוצתו באוקיינוסים טרופיים וממוזגים, אף-על-פי שאורכו מגיע לכ-13 מטרים ומשקלו לכ-26 טונות. במקרה אחר, רדפה להקה של כ-15 אורקה אחרי נקבה של הלווייתן האפור הקליפורני וצאצאה במשך כשש שעות. הם הצליחו לקטול את הצאצא, ולראייה, "מי הים שהאדימו". מין זה של לווייתן נודד לאורך חופי קליפורניה מאזורי ההתרבות שלו בחורף מול מקסיקו, ומגיע בקיץ לאזורי האכילה שלו (בעיקר סרטני קריל) באלסקה, אך בדרכו הוא מותקף לא פעם על ידי האורקה הידועים באסטרטגיות הציד הקבוצתיות שלהם, ובחיבתם למאכלי שפתיים, לשון וחלקים מזנב הלווייתן. אורכו של הלווייתן האפור מגיע לכ-14-12 מטרים ומשקלו לכ-34 טונות.
היו שטענו כי האורקה הזהיר רק את האבוריג'ינים, אך לא את הלבנים שהגיעו מאוחר יותר ליבשת, ולכן הם היו צריכים להגיע לחופי היבשת לבדם, אם ברצונם היה לגלות את הלווייתנים הגדולים.
על פי ספרו של דייקין, ציידי הלווייתנים האבוריג'ינים לא היו צריכים לצאת לים כדי לגלות את הלווייתנים שבכוונתם לצוד, משום שבכל אחת מההתיישבויות שלהם לאורך חיה להקת אורקה שעשתה להם את העבודה. האורקה שחו לעבר החוף, כדי להודיע לציידים שהלווייתנים הגדולים מתקרבים לאזור.
לפי המסופר, כאשר להקת אורקה מגלה להקת לווייתנים, נשאר אחד מהם בקרבת הלווייתנים בעוד שחבריו שוחים לחוף כדי להודיע לציידי הלווייתנים על הגעתם. בתגובה, מיהרו האבוריג'ינים לצאת לים הפתוח עם סירותיהם והלהקה הדריכה את ספינתם לאזור שבו שוחים הלווייתנים. הם שחו מתחתם ואף סייעו לציידי הלווייתנים בשמירתם בקרבת פני המים (וזאת כדי להקל עליהם את לכידת הלווייתנים החייבים לשחות בקרבת פני המים כדי שיוכלו לנשום). הם אף מנעו מהם לנשום כיאות.
כאשר הטילו בהם הציידים את הצלצל, המשיכו האורקה לשמור עליהם ולהטרידם באופן בלתי-פוסק. לפי המקורות, האורקה אף מסוגל להודיע לציידי הלווייתנים על הופעת הלווייתנים בלילה, ואינו מהסס לשחות לעבר החוף גם בחשכה, ולהודיעם על כך. האורקה אף מגיעים לבסוף לתחנות פשיטת העור והבשר של הלווייתנים וזוכים לחתיכות בשר העורף, גושי שומן ושיירים אחרים הנזרקים אליו בחדווה על-ידי ציידי הלווייתנים, המודים על עזרתם ומשמרים את הקשר ביניהם.
לאחר קטל הלווייתן, נהגו לחבר אליו סמן (מצוף) שנועד לסייע באיתורו מחדש בים, ובעוגן שתפקידו היה לקבע אותו במקום למשך יום או יומיים. כך יכול היה האורקה להטביע את הגוויה לקרקעית הים ולאכול ממנה את השפתיים והלשון.
ולבסוף, אגדה אחרת מפיו של מומבולה, מספרת כי שיתוף הפעולה בין לווייתנים ודייגים מקומיים חדל זה מכבר להתקיים, לאחר שהאבוריג'ינים עזבו את מפרץ טאופולד והיגרו צפונה לאזור אגם וואלגה. בעקבותיהם היגרו גם האורקה, "משום שלא היתה להם עוד אפשרות לשתף פעולה עם כהי העור שאותם אהבו, בגלל שהאורקה הזדקנו, מתו או עזבו את האזור".
מאז, כך נראה, הסתיים הקשר העמוק בין אדם, דולפינים ואורקה, שנמשך באוסטרליה לפחות 90 שנה, והסתיים בשנות ה-30.

מחקר פוצע
חקר מודרני של חברות דולפינים העלה, כי הקשר שנוצר בין דולפינים לבני-אדם יכול להוליך עד מהרה לפציעות-יתר ואף להגדלת התמותה של דולפינים, המתקרבים לסירות ולאו דווקא לחופים.
התקרבותם של דולפינים לסירות הגדילה את הסיכויים שייפגעו. הם אמנם מהירי תפיסה, אך חלק מהמפגשים הסתיימו בפגיעה מהמדחף של הסירה, או בתוך רשתות הדייגים.
עד כדי כך נעשו תוכניות האכלה של דולפינים פופולריות בחופי האוקיינוס האטלנטי הדרומי, שמדענים מצאו יותר דולפינים פגועים או מצולקים מן הרגיל. יתרה מזאת, נמצא כי יותר דולפינים החלו להתקרב לסירות משום שלמדו או ציפו לקבל מזון ודברי מתיקה מהשייטים או המלחים.
נוסף על כך, יונקים ימיים נודדים נוטים באחרונה להישאר בשטחי השוטטות שלהם ונמנעים מהמשך נדידה אחר המזון, גם כאשר טרפם עזב את האזור, או התמעט בגלל פעילות דיג מסיבית שהובילה את האדם לדיג-יתר. כך למשל, תנועה גדולה של ספינות באיי הוואי שיבשה את תנועתם הספונטנית המסורתית של מיני לווייתנים, שהיו צריכים לנדוד לאזורי רבייה מסורתיים שבהם הם מתרבים ומגדלים את צאצאיהם. כתוצאה מכך, רבים מהם נעשו תוקפניים מהרגיל בעת שניסו לאתר מקורות מזון חדשים, ולעתים אף תקפו ופצעו שחיינים.
היו גם שאמרו כי מאז תחילת המאה ה-20 החל שימוש מואץ בנשק חם, בעיקר על-ידי לבנים שתרו את העולם. הללו ירו ללא הנד עפעף בפוקנות ובדולפינים זקנים, שינו את אורחות התנהגותם של היונקים הימיים, ואלה בחרו להתרחק מקרבת בני-האדם. לבסוף, כך אומרים, גם חדלו לקיים את הקשר עתיק היומין עם הדייגים או סירבו לשתף עמם פעולה.
למרות כל זאת, דווקא הידע המצטבר של ציידים-לקטים ודייגים במקומות רבים בעולם, גרם להגברת המודעות לחשיבותן של קהילות מקומיות לפיתוח תוכניות שאפתניות לשימור הטבע הסביבתי.
הביולוג הימי והזואולוג ד"ר רמי קליין מספר, שארגונים בינלאומיים ודרום-אפריקניים לשמירת הטבע הימי, נרתמו באחרונה להצלת בעלי החיים הימיים בחופי מוזמביק, ופרסו בפני משרד החקלאות המקומי תוכנית אב שאפתנית לשימור סביבה זו כפארק לאומי.
מטרת התוכנית, היא לנצל נכון יותר את המשאבים הימיים, ובעיקר לבקר ולפקח כיאות על הדיג המתקיים באזורים אלה זה זמן רב ומסכן את קיומה של האוכלוסיה הימית. תוכניות מעין אלו, מיועדות להפחית את הסכנה, ולמנוע הפרעות באזורי השונית.
שוחרי איכות הסביבה רוצים לנצל את הידע של אותם דייגים או ציידי-לווייתנים, כדי להתקרב לטבע, ואף להעסיקם בשמירת אוצרות הים לטובת קהילותיהם המקומיות. כך מתכוונים גם לפתח את התיירות האקולוגית.

עדיף בקבוצה
דולפין בודד מתקשה לאתר מקור מזון זמין בהשוואה ליכולתה של קבוצת פרטים המשתפים פעולה באיתור מקורות אלה. יש מינים המחקים אלה את אלה ומגדילים בכך את טווחי שיחור המזון בעת שהם שוחים במקביל. היו שהשוו את יכולתם לפעולתה של קבוצת כדורסל מיומנת.
שיחור המזון המסקרן ביותר נחקר בהתנהגותם של בני הדולפין הכהה, שמחפשים את אזורי השהייה של דגי האנשובי הדרומיים ממשפחת העפיניים, החיים לרוב בלהקות בגוף המים ובסמוך לקרקע עד לעומק כ-150 מטרים.
התברר, כי בעונות האביב, הקיץ והסתיו מתקבצים המוני דגי אנשובי לא הרחק מפטגוניה במקבצי עננים כהים לאורכם של מאות מטרים. הדולפינים מסתדרים בקבוצות קטנות שסורקות את השטח בשחיית זיגזג. כל אחת מהקבוצות סורקת שטח של לא יותר מקילומטר אחד מקבוצה שכנה. כאשר אחת הקבוצות מאתרת את ענן האנשובי, היא צוללת לעברו במהירות ומתחילה להבריחם כלפי מעלה. אחדים מבני הקבוצה נעים מתחת לאנשובי והשאר דואגים לקבץ את האנשובי לקרבת פני המים.
מדהים היה לגלות, שכאשר ענן האנשובי גדול מדי עבור הקבוצה שגילתה אותו, היא קוראת לעזרה. כדי להבטיח שהעזרה אכן תגיע, נוהגים הדולפינים המגלים לקפץ בהתלהבות מעל פני המים כדי להסב את תשומת לב הקבוצות הסורקות האחרות. ואמנם, כאילו על-פי אות מוסכם, מתחילים להתקבץ לעברה של הקבוצה המגלה דולפינים אחרים מכל עבר, ואף הם מתחילים להגיע תוך כדי ניתורים אל מחוץ למים, וכך גדל מספר הדולפינים המתקבץ לאתר הציד הצפוי.
לא כל שיתוף הפעולה המרשים הזה מובן, וייתכן ויש ביניהם דולפינים שאינם עושים את מירב המאמץ לשתף את חבריהם או שמנסים להסתיר מידע. הסתרת-מידע לא נחקרה עד היום לעומק, וההחוקרים ודאי היו שמחים לברר כמה סוגיות: האם ייתכן שחלק מהדולפינים לא מתאמץ בניסיון ללכוד את הדגים, כי יש דולפינים שמשקיעים יותר, ויש שמשקיעים פחות מהאחרים? הייתכן שישנם דולפינים המרמים את האחרים? האם ייתכן קשר בין כל הדולפינים? האם יש ביניהם קבוצות טובות יותר באיתור מזון מן האחרות, ואם כן, האם הם נהנים מכך? האם קבוצות הדולפינים הן קבוצות יציבות כמו בלווייתנים דוגמת הראשתן?
בכל מקרה, כאשר דגי האנשובי מתמעטים ונוכחותם נעשית נדירה בחורף, רוב הדולפינים נודדים צפונה, אך יש הנשארים מאחור באזור (עובדה שטרם הובא לה הסבר נאות) ואלה נתקלים בקשיים גדולים באיתור מזון בתקופה זו של השנה.
רק לעתים נדירות הם פועלים בקבוצות גדולות שעשויות להתגבש ביתר קלות, ואת זה הם עושים דווקא כאשר המזון זמין ומצוי בשפע. כיום ידוע לפחות על תריסר מינים נוספים של דולפינים המשתפים פעולה באיתור מזונם ונטרפיהם. אחד מהם נמנה עם הדולפינים השוחים לעברן של הביצות המלוחות של דרום קרוליינה במזרח ארצות הברית. הם מבריחים שם את הדגים בקבוצות קטנות של שניים עד שישה דולפינים, ולשם כך מנצלים במודע את היווצרות השפל שלעברו הם מבריחים את הדגים במכוון. לאחר שאלה נסו לעברו של החוף הרדוד, הם מתכנסים ושומרים מכיוון הים הפתוח שהדגים לא יברחו.
לאחר שהגיאות מתחילה, הדגים שהבריחו קודם לכן והתכנסו בקרבת החוף, שבים אל הים הפתוח, או-אז הם ניזונים מהם במרוכז בקלות יחסית. ההסבר המקובל ליכולתם לצוד באופן מתוכנן זה הם הגלים החזקים שהדולפינים עצמם יוצרים במכוון בעת המרדף. עובדה זו מעידה על תכנון אופרטיבי הדומה אולי לתכנון הציד הקבוצתי בחברה של לביאות או אריות. ניתן להסיק כאן שיכולתם הפנומנלית לצוד בחברותא איננה זוכה להסבר נאות מצדם של זואולוגים, הנוטים לדבוק בהסברים מיושנים המתארים רק "התנהגות ציד חברותית", או שאיננו מסוגלים ליצור עוד את אותו קשר מדהים בין ציידים לקטים שעברו הסבה לדיג לבין דולפינים.
מסיבה כלשהי הדולפינים האלה מבצעים את המרדף כשהם שוחים על צדם הימני וכך הם גם חוזרים ממנו. האם הם מנסים לראות באופן זה טוב יותר ולמקד את מבטם? האם הם רואים טוב יותר בעין אחת? האם ניתן לומר שהם ימניים או שמאליים? האם באופן זה הם משפרים את יכולתם לשתף פעולה? על כלה אלה אין תשובות מספקות.
במקרה אחר נצפו מאות דולפיננים במפרץ הכרישים באוסטרליה, כשהם מדגימים טכניקות זלילה חדשניות: כתריסר נקבות נצפו צדות דגים כשכל אחת מהן פועלת כאילו לבדה, בתחום מוגבל לכ-300 מטרים בלבד בחוף חולי ולבן, לאחר שהבריחום אף הם לעברו של החוף הרדוד. יותר מכך, בעזרת גופן ושינוי עמדתו במים הם דחפו את הדגים אל מחוץ למים הרדודים ביותר, כך שיתאספו יותר ויותר דגים במרוכז כדי להקל עליהם את הטריפה. נראה כאילו הדולפינים שיחקו עם הדגים ככדורי פינג-פונג, בטרם אכלו מהם מלוא החופן.
אף אחד אינו יודע עד היכן ירחיקו מחקרי הדולפינים בים הפתוח בשנים הבאות, אך המדענים המתחקים אחריהם מסכימים בדבר אחד, והוא, שהם גילו עד-כה רק את קצה החרטום, שייתכן והציידים הלקטים האוסטרליים למדו עליו זה מכבר.

להצטרפות לאלפי מנויי מגזין ים לחץ כאן
רק 26 ש"ח
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן