הם טעימים מאוד בצלחת, אחרי טבילה קטלנית במים רותחים, אבל הסרטנים ארוכי הבטן הללו, הרבה יותר מתוחכמים מכפי שאנחנו נוטים לחשוב. חוקרים גילו כי הלובסטרים, כמו הציפורים, הם בעלי יכולת ניווט מתוחכמת. סקירה מדעית

נדב לוי צילומים: ד"ר קנת לוהמן

בעלי-חיים רבים ניחנים ביכולת ניווט אמיתית. כאשר מעבירים אותם לאזורים שבהם לא היו מעולם, הם יכולים תוך פרק זמן מסוים לשוב לאזורי המחייה המקוריים שלהם. ניסויים ומבחנים שיטתיים אישרו שסרטנים ארוכי-בטן (לובסטרים, או בשמם העברי מחושתנים), מסוגלים להגיע למחוז חפצם, בהתאם להיכרות ויכולת לחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ, וכי לא ניתן לשטות בהם אם מעבירים אותם לנקודות-מיקום חדשות.
עד לפני כמה שנים לא ידעו בוודאות אם המחושתנים נודדים, ואם כן כיצד הם עושים זאת. צעד ראשון בפתרון התעלומה סיפק צוות של ה-בי.בי.סי, בראשותו של סיר דיוויד אטנבורו, שצילם לראשונה עשרות לובסטרים הצועדים זה אחר זה על קרקעית הים הרדוד, לא הרחק מאיי באהאמה. הם יצאו לדרך, כאשר המים נעשו עכורים ונעו על הקרקע כדי לחפש מקלט במקומות-חיות עמוקים יותר, לעברה של הירידה החדה בצדה של הלגונה, הפונה לעברו של האוקיינוס.
בדרך-כלל, הלובסטרים מתחילים לצעוד לעת ערב לאחר שהם מסתדרים בזוגות. אולם בשעות הבקר, לעתים, הם נעים בטורים ארוכים שנמנו בהם כ-30 פרטים. הם צעדו לעברה של הירידה החדה בצדה של הלגונה, הפונה לעברו של האוקיינוס. השורות התאחדו והפכו לשיירות ארוכות שנמנו בהן לא פעם עד 60 לובסטרים שצעדו עקב בצד אגודל.
בהמשך התברר, כי הגירה זו מתרחשת במשך כמה ימים מדי שנה ולאורך דרך של כ-50 ק"מ. עוד מצאו החוקרים, כי כאשר דגים טורפים מאיימים על הלובסטרים, הם משנים כהרף-עין את התקדמותם בטור, ונערכים להגנה היקפית.

נוגסים להם ברגליים
אחד מאויביהם העיקריים של הלובסטרים הם דגי הנצרן (Triggerfish), התוקפים אותם בעקב האכילס שלהם - רגליהם. כיוון שהנצרנים לא מסוגלים לחדור מבעד לטבעת המחושים החדה של הלובסטרים, הם מסתערים על רגליו של לובסטר שנטש מסיבה כלשהי את החבורה. ראשית הנצרן פורק את הלובסטר מנשקו. הוא נוגס ברגליו, קוטע אותן בהדרגה או מקצץ בהן, ואוכל מהן לתיאבון. לבסוף, בתוך דקות ספורות, לא נשאר מהלובסטר המותקף, אלא שיריון ריק.
עם הגעתם לשוניות האלמוגים, חבורת הלובסטרים מתפרקת וכל אחד מהם מסתדר לבדו. בזה אחר זה הם מהדסים במורד המדרון, ומחפשים מחסה ומסתור מפני הסערות המתרחשות כמה מאות מטרים מעליהם.
הנדידה לא מאפיינת רק מין אחד של מחושתנים. לדברי פרופ' לב פישלזון מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, גם במזרח דרום אפריקה חי מחושתן אחר שאף הוא נודד בטורים דומים.
מומחים התחקו באחרונה אחרי נדידת המחושתן הקוצני הקריבי (Panaulirus argus), אחד מחסרי החוליות הנודדים השוכן במערכות אקולוגיות ימיות של שוניות האלמוגים במערב האוקיינוס האטלנטי. מין זה מתחבא רוב שעות היום בנקיקי השונית וסדקיה. הוא מתעורר לקראת הערב כדי לצאת לחפש מזון, וחוזר לאותו מחבוא בשונית בשעות החשכה המוחלטת, או חודר לסדקים אחרים בשטחי נחלתו. למחושתנים יש יכולת התבייתות למאורה ספציפית בדומה ליונה לשוב אל השובך.
על-פי המחקר החדש, הלובסטר הקוצני הזה הוא חסר החוליות הראשון שהוכח לגביו שהוא מנווט ומתביית לאזורים מוכרים, וכי הוא מתבלבל אם משנים את מיקומם. יש לו התמצאות במרחב הגיאוגרפי, וכי ניתן לשחזר עבורו את השדה הגיאומגנטי. את המחקר החדש הובילו הביולוג הימי ד"ר לארי בולס מאוניברסיטת צפון-קרוליינה, שותף בכיר במחקרי הלובסטר מתחילתם, וד"ר קנת לוהמן, שהתחקה בעבר אחרי נדידת הצבים הימיים.

מחושתנים מחוננים
במחקרם האחרון, הראו ד"ר לארי בולס וד"ר קנת לוהמן שהמחושתנים מחוננים ביכולת ניווט, התמצאות מרחבית, ומצטיינים בנדידה יוצאת-דופן באיכותה, המאפשרת להם לשוב למקומות-חיותם המקוריים.
במסגרת המחקר, הועברו הלובסטרים מאתרי לכידה לאתרי ניסוי אחרים ולא מוכרים במרחק של 12 עד 37  קילומטרים מהם. על-מנת לבחון את ההנחה כי המחושתנים נעזרים בניווט ומתמצאים במרחב בהתאם לשדה המגנטי של כדור הארץ, הציבו להם שדה מגנטי דרומי באתר הניסוי, והם צעדו בהתאם לו צפונה. כאשר שינו להם את השדה המגנטי באתר החדש והשתמשו בצפון המגנטי, הם צעדו דרומה.
תוצאות המחקר מרמזות על יכולת לנוווט בזמן אמת בהסתמך על חוש מגנטי והתמצאות במרחב על-פי השדה המגנטי. יתר על כן, התגלה שהם אף מחוננים ביכולת לצעוד ממזרח למערב, עובדה שאותה כבר היה קשה יותר להסביר, ורק המחקרים בעתיד אולי יבהירו את יכולתם יוצאת הדופן לשוב למקומות-החיות שבהם נלכדו ומהם הועברו כדי לקיים את הניסויים.
ד"ר בולס אף טען, שהם לא רק נודדים בעזרת החוש המגנטי בהתאם לצפון המגנטי, אלא שהם גם בעלי אוריינטציה מרחבית המראה את הכיוון הכללי בכדור הארץ. עד כה סברו כי רק עופות, צבים ימיים, דגים כמו הסלמון, וסלמנדרות, למשל, מסוגלים לשוב על עקבותיהם בדייקנות, גם אם מדענים משבשים להם את יכולתם, ומחזיקים אותם במכלים (או בפלניטריום) שבהם ניתן לשנות להם את מפת הכוכבים ואורך היום.

בעקבות המגנט
במחצית הראשונה של המאה ה-19, התמקד חקר נדידת בעלי-החיים, ובעיקר עופות, בהבנת הבסיס הפיזיקלי של הקטבים המגנטיים בצפון ובדרום כדור הארץ. חקר התבייתות של בעלי-חוליות, בעיקר עופות וציפורים, ואפילו בקטריות, חרקים ופרוקי-רגליים, הראה שהם נעזרים ביכולת ניווט אמיתית שנמצאת בראש, וכי היא נעזרת בתבליט ובתכסית טופוגרפיים של האזור. בנוסף לכל אלה, משתמשים אורגניזמים מחוננים אלה בציר הסיבוב של הכוכבים בשמיים, וכיוון השקיעה והזריחה של השמש. אחדים מהם, כמו נמלים בחופי תוניסיה, אף מצטיינים ביכולת שכונתה "ספירת הצעדים", המבוססת על נדידת אור מקוטב ביום (בעזרת השמש) ובלילה (בהתאם למפת הכוכבים). חקר נמלים אלו הראה כי כאשר הן יוצאות ללקט מזון הרחק מקנן, הן תמיד תחזורנה אליו מהמרחק הקצר ביותר.
כתב העת המדעי החשוב והוותיק נייצ'ר תיעד החל מהמחצית השניה של המאה ה-19 את חקר הנדידה בהתאם לצפון המגנטי, מנקודת המבט של צ'רלס דארווין, שאמר כי לא די בחוש הניווט בהתאם לשדה המגנטי לבדו, כדי לסייע לבעל-החיים למצוא את דרכו. "אם אמנם זה כך", תהה דרווין, "כיצד ניתן להסביר את שיבת הצבים הימיים לחופי איי אסונסיון, מאחר והם מנווטים את דרכם בים בדייקנות לאותו כתם קרקעי קטן אי-שם במרכז האוקיינוס האטלנטי".
בהשפעת ספקות אלה, טען גם הזואולוג הצרפתי קלוד ויגויה, שפעל באלג'יריה, והציע עוד בשנת 1882, כי השדה הגיאומגנטי איננו רק הבסיס לחוש הניווט המעולה של האורגניזמים הניחנים בו, אלא גם מצייד אותם במידע על מיקומו. הוא ואחריו אחרים, האמינו שהקואורדינטות מספקות את הזווית המגנטית הגדולה ביותר, ואת חוזק הירידה של השדה שדי בהם כדי לבחון את ההתמצאות במרחב. השערה זו נבחנה כמה וכמה פעמים עד המחצית הראשונה של המאה ה-20.
במחצית המאה ה-20 הציע החוקר הגרמני גוסטב קרמר, כי הניווט מסתייע גם בהתאם למיקום השמש, ומחקרים מאוחרים יותר הוכיחו כי כדי לנווט נעזרים העופות בשעון ביולוגי פנימי.
כיום משערים חלק מהמדענים, כי במהלך נדידתן נישאות הציפורים על זרמי אוויר גבוהים, ומנווטות את דרכן על-פי השמש, כשהמצפן שלהן הוא השדה המגנטי של כדור הארץ, אך לא כך נודדים עופות הים ולא כך נודדים גם המחושתנים.
בשנת 1970 החלו ניסויים התנהגותיים בציפורים נודדות וביונים מתבייתות לשובך, ואלה סיפקו לא אחת עדויות נחרצות על קיומו של החוש המגנטי הנתמך בקיומם של רצפטורים מגנטיים. מאז הראו את קיומו במגוון רחב של בעלי-חיים מרכיכות שונות כמו הסרטנים, בחרקים, דגים, דו-חיים, זוחלים ויונקים.
המחקרים העיקריים התבצעו בעיקר עם עופות וציפורים. החוקרים גילו שהעופות מוצאים את דרכם בקלות בלילות בהירים, בעוד שבלילות מעוננים הם מנווטים בקושי רב, העלו השערה כי הם נעזרים במפת הכוכבים. ניסויים אמנם גילו שהם מזהים את מערכות הכוכבים, ומסוגלים לאתר את הצפון והדרום באמצעות שינויים מחזוריים של כוח הכובד, התלויים במיקום השמש והירח, אך כל אלה אינם עומדים לרשותם של הלובסטרים, וגם לא הוכח האם הם מסוגלים כמו עופות להבחין בשינויי הלחץ האטמוספרי, או האם הם מתבייתים על קולות המגיעים מרחוק.
בשנים האחרונות מתבררים גם מנגנוני נדידה אחרים, המצביעים על הכיוון האקולוגי. מחקרים אלה נמצאים בחיתוליהם, אך כבר מציעים כמה הפתעות מרשימות. המובילה בהן היא יכולתם המרשימה של המחושתנים לנוע במדיום הימי, ושהוכיחה שגם להם חוש מגנטי, המסייע להם לנוע מצפון לדרום, ולהיפך, וגם ממזרח למערב, ולהיפך, בדומה ליכולתם הידועה של עופות נודדים רבים.
אמנם יש גם עופות הנודדים ממזרח למערב, אך הם נעזרים לא פעם בתבליט הטופוגרפי ומיקומה המשתנה של השמש ומפת הכוכבים, ולכן היה זה מפתיע להיווכח כי גם המחושתנים מסוגלים לנווט את דרכם ממזרח למערב, כמו היונה או הצבים הימיים.

כדור הארץ רוטט
בתצפיות אחרי עופות רבים, ובעיקר במעקב שעשו אחרי יונים, נמצא שרק בשלבי המסע האחרונים הם מתחילים להסתייע ב"סימני דרך", על-מנת להגיע במדויק לאתר הקינון או אזור החריפה שבהם שהו בשנה הקודמת. העופות מסתייעים בראייה מצויינת ובזיכרון חזותי של ערוצי נחלים, עצים, בניינים וקווי מיתאר טופוגרפיים שהם מזהים מתוך שהייה קודמת באזור זה.
במחקרים מאוחרים יותר הועלתה השערה שייתכן שהתבייתות היונה מסתייעת ביכולתה לחוש את רטט כדור הארץ. מדען בשם ייגלי טען במחקרו החלוצי בנדון כי כדור הארץ רוטט מדי 2ֶ4 שעות. לדבריו, רטט קבוע זה הוא שמסביר את תנודותיו הסיבוביות (הרוטציוניות) של כדור הארץ באמצעות כוחות קוריוליס המשלבים לדעתו את "ראיית" השדה המגנטי ולא את "התחושה בו". לדעתו, כאן אולי טמון הפיתרון האפשרי לניווט באמצעות חיתוכים בין קווי אורך ובין קווי רוחב, המאפשרים ליונה להתביית סופית על השובך.
באחרונה זכה מחקרו של ייגלי לתמיכה בלתי צפויה דווקא בחקר המחושתנים. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נערכו ניסויים התנהגותיים בציפורים נודדות כמו זרזירים, ובעופות נודדים כמו יונים מתבייתות לשובכיהן, שסיפקו עדויות על קיום החוש המגנטי בראשיהן, בהסתמך על קיומם של רצפטורים מגנטיים.
במחקרים המודרניים ביותר שנעשו בעבר על היונה נמצא שהיא מתייחסת בתחילת כל בוקר לשעת הזריחה ובהתאם לכך היא מחשבת את כיווני תעופתה והתמצאותה ביחס למיקום השמש המשתנה ובהתחשב ביעד המשוער שבחרה לה. היא אמנם יכולה להסתייע במפת הכוכבים ומועדי הירח, אך התברר שעצי אורן ועצמים בולטים אחרים בתכסית חשובים בעבורה לא פחות, וכי הם מסייעים לחוש הריח שלה בהתבייתות אל השובך. כן נמצא כי הרוחות מסייעות לה בהעברת תדרים נמוכים (תת-שמעיים). באחדים מהמחקרים האחרונים נמצא, כי היונה אינה מתייחסת לכיוון הרוח בהסתמך על עשן מקרי המיתמר במרחב, אך הסנסורים הרגישים באוזן התיכונה שלה מסייעים לה לקבוע את שיעור הלחצים השונים דוגמת הלחץ הברומטרי, הפועלים עליה במרחב. מתברר שהשדה המגנטי מסייע לה בעיקר בקביעת כיווני צפון/דרום. לפי אותה תיאוריה הוצע לראות בכך שילוב שבין וקטור כוח הכובד (הגרוויטאציה) וקביעת המסלול הישיר שנבחר על-ידי היונה בהתאם למיקום המשתנה של השמש, ובמידה מסויימת של הירח.

צב הים המבולבל
המחקר שהוביל לחקר מחושתנים היה התחקותם של מדענים אחרי נדידת צב הים החום (Loggerhead), המלמדת כי מרגע בקיעתם הזעירים מן הביצים בקנים החוליים בחופי פלורידה, ארצות הברית, צבי הים החומים מנווטים ברחבי האוקיינוס האטלנטי בהתאם לאותות מתוחכמים המתקבלים מהשדה המגנטי של כדור הארץ.
החוקרים, בראשותו של ד"ר קנת לוהמן, ערכו את מחקרם בתנאי מעבדה. ניסויים שערכו, הראו כי לאחר שבקעו, הצבים הצעירים השתמשו בדפוסי השדה המגנטי הטבעיים כמדריכי ניווט שנועדו להשאירם בתוך הסביבון האטלנטי - אותה מערכת זרימה ענקית המופיעה בחלק ניכר של האוקיינוס האטלנטי הצפוני. סביבון זה יוצר זרם סיבובי ענק הנע בכיוון השעון מהחוף המזרחי של ארצות הברית ואז נע דרומה לאורכם של חופי ספרד ואפריקה, בטרם הוא פונה מערבה ומשלים את המעגל. המחקר גילה כי לאחר הבקיעה, צבי הים החומים שוחים לתוך הזרם ונישאים עליו במשך שנים, נדחפים קדימה על ידי מים חמים עשירים במזון. נדידתם נעשית בנתיב של כמעט 13 אלף קילומטרים מסביב לאוקיינוס האטלנטי, והחורגים מנתיב זה מתים מקור במים הקפואים.
השאלה עד כמה מסוגלים הצבים לנווט את דרכם באוקיינוס האטלנטי ובחזרה, בעודם נישאים בזרם החם היא אחת מתעלומות הנדידה שהיו בלתי פתורות עד עתה. בניסויי המעבדה של לוהמן ועמיתיו, התגלה שהצבים משתמשים בסמנים מגנטיים כדי למצוא את דרכם.
חברי הצוות בנו מיכל שרוחבו 1.3 מטרים, מילאו אותו במי-מלח והקיפוהו בסלילי נחושת המסוגלים ליצור שדות מגנטיים המבוקרים בדייקנות. החוקרים הלבישו 70 צבים שבקעו זה עתה בבגדי-ים קטנטנים, שחוברו לרתמה, והניחו להם לשחות במיכל. הרתמות חוברו לזרוע מכנית שהראתה את הכיוון אליו שחה הצב, כדי לשחזר באמצעותם את השדות המגנטיים הקיימים בחלקיו השונים של האוקיינוס האטלנטי. החוקרים מצאו כי בכל פעם שהצבים היו בשדה מגנטי כמו זה הקיים באופן טבעי באוקיינוס האטלנטי, הם מיד שחו בכיוון שאיפשר להם להישאר בזרם החם. לדוגמה, כאשר הם נחשפו לשדה מגנטי מסויים הזהה לשדה המגנטי הקיים לאורך החוף הספרדי, הצבים פנו דרומה, כאילו או בהתאם למסלול הזרם החם. תנאי שדה מגנטי המחקים את אלה שמצויים באמצע האוקיינוס האטלנטי גרמו לצבים לשחות בכיוון מערב-צפון-מערב, כיוון שהיה מאפשר להם להישאר בתוך הזרם החם, ומחזיר אותם מאמצע האוקיינוס לפלורידה.
הצבים הצעירים שוחררו לאוקיינוס לאחר שחיית ניסוי אחת במיכל המעבדה. המחקר הראה, לדברי לוהמן, כי גם לעוברים המתפתחים בביצים שטרם בקעו יש את היכולת הגנטית להשתמש בשדות מגנטיים מתוחכמים המשמשים מעין מורי דרך באוקיינוס הפתוח.
בניגוד לצבים והציפורים, הלובסטרים נמנים עם חסרי-החוליות, ולכן, ממצאי המחקר האחרון הפליאו והרשימו את מומחי הנדידה. אחד המובילים בהם, פרופ' תומאס אלרסטם מהמחלקה לאקולוגיה של בעלי-חיים באוניברסיטת לונד בשבדיה, כתב עליהם מאמר פרשנות נלהב שפורסם אף הוא ב"נייצ'ר" מה-2 לינואר 2003.
עוד במחצית הראשונה של המאה ה-20 הראו מחקרים על מחושתנים מסומנים בתגים כי הם שבו לאתרים לא מוכרים להם. מאוחר יותר הראו כי הם מתבייתים למאורה ידועה גם בחשכה מוחלטת. היבטים אלה הוליכו את מחברי המחקר האחרון להתחקות אחרי יכולת הניווט האמיתית של הלובסטר הקריבי הקוצני. אלה עוברים שלושה שלבי גלגול (חיים) השונים אלה מאלה התנהגותית ואקולוגית. בתשעה עד 12 חודשי חייהם הראשונים הם חיים בסביבה פלנקטונית. בתקופה זו הם נסחפים בזרמי הים הקריבי, כמו הצלופחונים הקטנים שנסחפים בזרם הגולף, אך לאחר השלב הראשוני הם עוברים בדומה לצלופחים מעין מטמורפוזה, שלאחריה הוא מסוגל לשחות לעברם של עשבי הים הגדלים במקומות-חיות רדודים, ולהתיישב בשטחי אצות, ובעיקר באזורים בהם גדלה האצה האדומית.

פעיל בלילה
המחושתן הקריבי הקוצני הוא לילי, ומתחיל את פעילותו בקרבת שונית האלמוגים או סלעי המשקע הימיים לקראת שקיעה בשעות בין הערביים. הוא יוצא אז לשוטט בחיפוש מזון בחולות הסמוכים לעשבי הים. לקראת הזריחה, שבים המחושתנים למשכנם ושוהים בו בשעות האור, כשהם נחבאים בדומה לאורח חייהם של דגים ליליים.
מנהגם לעבור ממקום למקום מעיד על אופיים. מחקרים במחושתנים מסומנים הראו שכמה מינים מהם מסוגלים לנדוד מאות קילומטרים במשך שבועות עד כמה חודשים. הלובסטר הקריבי הקוצני, למשל, נודד עונתית למרחקים של כ-200 קילומטרים, ומסוגל להתביית לאזורים ואתרים מסויימים. הוא יכול לנוע בנתיבים ידועים על-פני קרקעית האוקיינוס גם במים עמוקים. נדידה מסיבית זו מתמשכת לפחות כמה ימים, ומתבצעת הן ביום והן בלילה. במהלכה הלובסטריםם עוברים בין מקומות-חיות שונים ואינם נרתעים ממכשולים טופוגרפיים. יתרה מזאת, הוכח שהם מעדיפים מסיבות שונות לנוע בטורים ישרים אלה אחרי אלה.
אחד המחקרים הראשונים על נדידת השדה המגנטי אצל המחושתנים, התבצע על-ידי ד"ר לוהמן ועמיתיו ב-1995. הם הוכיחו אז את קיומו של החוש המגנטי אצל הלובסטר הקריבי הקוצני, המופעל מתחת למים, ואף הראו שהללו צועדים בנתיבים ידועים, וליעדים מוכרים, בחשכה מוחלטת, וללא התאמות הידרודינמיות. הם אף אינם מושפעים מהמרכיבים האופקיים של השדה הגיאומגנטי הפועל בים.

כיסו להם את העיניים
המחושתן הקוצני הקריבי מתגורר במערב האוקיינוס האטלנטי מברמודה עד ברזיל, ובמי החופים של מפרץ מקסיקו והאיים הקריביים. על מנת לבחון את יכולת ההתבייתות שלו במקומות-חיותו, לכדו צוללים יותר ממאה פרטים באזורים שונים, ובעיקר מחושתנים צעירים במפרץ פלורידה, ארצות הברית.
את המחושתנים הנלכדים העבירו למכלי פלסטיק שלתוכם הוחדרו מי-ים. המחושתנים הועברו לאתרי הניסויים בסירות בתוך 45 דקות עד שעה מרגע שנלכדו, והחזיקו אותם בתאי חבלים תלויים. למחרת בבוקר כיסו את עיני המחושתנים כדי למנוע מהם לראות את הסביבה בהתאם לשיטות קודמות של לוהמן ועמיתיו, ומאוחר יותר החדירו למכלים בהם הוחזקו מגנטים שנועדו לבחון את ההשפעה על תנועתם, ואף לבלבלם. סדרת הניסויים שנועדו לבחון את יכולת ההתבייתות שלהם פעלה כדלקמן, והראתה על. יכולת ממשית לשוב לאתרי לכידה מהם הורחקו. מחקר זה, והבאים אחריו, הראו כי המצפן המגנטי מספק למחושתנים כמו גם למינים אחרים את האפשרות לנווט את דרכם בכיוונים ידועים.
המצפן המגנטי מגיב לכוחות המשיכה של השדה המגנטי של כדור הארץ, על-ידי כך שהוא מתנועע בתוך המערך הכללי שפועל בזווית אנכית מצפון לדרום. בעלי-חיים הנודדים על הקרקע דוגמת המחושתנים יכולים להמשיך בכיוון אחד. המצפן הזה גם מאפשר להם ניווט בסיסי. לדוגמה, אם לובסטר עוזב את משכנו ונודד לכיוון צפון-מזרח, במשך כיומיים, הוא יכול לשוב לביתו (או לקרבתו) בכך שבסך-הכל ינוע חזרה לכיוון דרום-מערב במשך כיומיים נוספים. אם הוא מאבד את דרכו, בכל מקרה, המצפן איננו יכול לתקן את השגיאה, ומכאן שאינו יכול לסייע למחושתן לדעת היכן הוא ממוקם.
מערכת הניסוי המגנטי התת-מימי אפשרה להתאים את השדה המגנטי שהמחושתנים התנסו בו, בעוד שהם מנווטים את דרכם בזירת הניסוי. צילומי וידיאו הראו כיצד המערכת ממוקמת על קרקעית הים, וצוללים מקצועיים עקבו אחרי התמצאותם במרחב בעת שהללו צעדו על הקרקעית. כמה מהם התנסו באוריינטציה מגנטית הפוכה לאחר שהחוקרים בלבלו אותם במכוון, או כאשר סירה עברה בקרבתם ושינתה את מהלך הניסוי.
כאשר הגיעו החוקרים לשני אתרי הניסוי המרכזיים, הם כיסו את עיני המחושתנים וניסו לשבש את דפוסי הנדידה שלהם במכלים גדולים. מחושתן ששיבשו לו את יעד הנדידה שלו בשיעור של 250 מעלות מצפון לדרום בממוצע, שינה את דפוסי התנועה שלו בזווית של 222 מעלות.
החוקרים החליטו לבחון מהם האותות (או הרמזים) שעמם השתמשו המחושתנים. בהתאם לגישה זו, הם ציידו כל אחד מהם במתקן ששיחזר את השדה המגנטי במקום-חיות אחר. מחושתן בשדה מגנטי מזוייף חיקה את דפוסי הנדידה המקוריים שלו מצפון לדרום גם במרחק כ-400 קילומטרים ממקום-חיותו, וכאשר שיבשו לו את השדה המגנטי הדרומי יותר, הם שינו את הצעדה שלהם על הקרקעית, והלכו צפונה.
בניסויי המשך מבוקרים, הצליחו החוקרים לבחון גם את יכולתם המגנטית של הלובסטרים. הם לכדו אותם במאורות, והעבירו אותם לאתרי ניסוי במרחק יותר מ-12 קילומטרים מאזורי הלכידה. כדי לתעתע בהם יותר, העבירו אותם במסלולי מעגלי ומפותל מסביב לאתר הניסוי. בקבוצת הניסוי הראשונה הרחיקו את המחושתנים בסירה. בקבוצת הניסוי השניה העבירו אותם במשאית והצמידו מגנט חזק לדפנות המכל שבו החזיקו אותם, כדי לשבש להם את התמצאותם במרחב.
כל הניסויים הללו נועדו לבלבלם במהלך ההעברה, וכדי להשתמש בהם יותר מאוחר לחקר התמצאותם הסביבתית.
בצילומי וידיאו הראו כיצד המחושתנים מתנהגים לאחר השחרור ביחס לזירת הניסוי, וכיצד הם מתבייתים לכיוון הצעדה הרצוי. זירת הניסוי חוברה למחשב מרכזי שתיעד את כיווני הצעדה השונים של המחושתנים ששותפו במחקר, והבהיר כיצד הם בחרו בכיוונים המועדפים להם.
התמצאותם במרחב של המחושתנים ויכולתם לנווט הוכיחה שרובם מעדיפים לצעוד בכיוון מסויים. חקר פעילותם הלילית של שלושה פרטים שנבדקו, הראה שהם בעלי יכולת לצעוד בכיוון קבוע, וכי הכיוון המועדף שנבחר משתנה.
שינויים מכוונים בכיוון המגנטי השפיעו באופן דרמטי על התמצאותם במרחב ועל התנהגותם. הם יכלו לנוע בניסוי בכיוון מסויים וידוע, בעוד שקבוצת ביקורת ללא מגבלה (במכל) צעדה בהתאם לשדה המגנטי, אך לאחר ששינו להם את השדה המגנטי, הם הפכו את יעדם ב-180 מעלות, לאחר דקות ספורות. בממוצע נמצא, כי המחושתנים שינו את כיווניהם ויעדיהם בתוך כשש דקות לאחר ששינו להם את השדה המגנטי, בעוד שהפרטים שהשתייכו לקבוצת הביקורת, ולא שינו להם את השדה המגנטי, המשיכו לצעוד כרגיל.
המחקר הראה אפוא כי המחושתנים מנצלים את החוש המגנטי הן בעת שיחור אחר מזון יומי והן בעת שנדדו לטווחים גדולים. המחקר תואם את המידע שבעלי-חיים רבים מסוגלים לבצע ניווט בזמן-אמת, גם כאשר ממקמים אותם באזורים שבהם לא היו מעולם.
הניסויים על המחושתנים הוכיחו כי הם מסוגלים לנוע ולשוב לאתר הלכידה שלהם מחדש, גם אם הסיטו אותם ממנו למרחק של 37-12 קילומטרים, ומיקמו אותם באזורים לא מוכרים, וגם אם שיבשו להם את ראייתם המרחבית. זוהי העדות הראשונה ליכולת ניווט מעין זו בקרב חסרי-חוליות.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>
 

נדב לוי הוא זואולוג וכתב מדעי, מדריך ומרצה, עוסק בבעיות אתיות של בעלי-חיים, בחקר תעלומות נדידה ותרבויות מתגבשות של בעלי-חיים.
ד"ר קנת לוהמן הוא חוקר במחלקה לביולוגיה באוניברסיטת צפון-קרוליינה בארצות הברית, התחקה שנים רבות אחרי נדידת הצבים הימיים והמחושתנים.

תודות למוביל המחקר עם הלובסטרים, ד"ר לארי בולס מאוניברסיטת צפון קרוליינה, על עזרתו בהכנת המאמר.