מאז החשיפה המתוקשרת הראשונה שלו במגזין "ים" עם החזרה לארץ הוא הספיק לפרסם עשרות כתבות מצולמות במוסף "הארץ", וברבים מעיתוני הטבע והצלילה בארץ ובחו"ל. על הדרך, הוא זכה במקום השלישי בפסטיבל סנדיסק הים האדום הראשון, ותמונה אחרת שלו הגיעה לפני שנה למקום השמיני בפסטיבל אנטיב בצרפת. כיום הוא לומד טלוויזיה וקולנוע בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב ועוסק למחייתו בצילום ובכתיבה.

מתי התחלת לצלול, לצלם ולכתוב?
"התחלתי לצלול בסוף הצבא, בעקבות מותו של חברי הקרוב בתאונת צלילה בשייטת. הסקרנות גברה על הפחד, ועשיתי קורס באילת. מיד ידעתי שזה משהו שאני לוקח איתי לכל החיים. צילמתי מעל המים מאז שהייתי בן 16, אבל לא אופן מקצועי. את המארז הראשון שלי קניתי רק לפני שלוש שנים, כשכבר הייתי מדריך צלילה מנוסה. מאז שדרגתי אותו למארז סי-קאם ומצלמת ניקון די.2. אקס עם מבחר עדשות שלא מגביל אותי אף פעם. צילמתי איתו באינטנסיביות בים האדום, באיי סימיליאן, בפפואה גינאה החדשה, ובפרויקטים מסחריים בארץ".

מה אתה יותר, צלם או כתב?
"ההגדרה לא משנה מבחינתי. היצירה בעיניי לא אמורה להאדיר את השם שלי, או את האגו. היא בסך הכול אמצעי להעברת מסר ולא יותר. והמסר שלי הוא פשוט: 'תראו איזה עולם יפה יש לנו, מעל ומתחת למים, תבינו אותו, ותשמרו עליו כי הוא צריך עזרה'".

איך מגיעים לעבודה כזאת, והאם היא באמת מעניינת כמו שהיא נשמעת?
"אני מאוד אוהב את העבודה שלי. אני טס לחו"ל 3-4 פעמים בשנה, ומביא משם כתבות שמכסות לי את הוצאות הנסיעה, ומשאירות אותי עם חומר וסיפורים איתם אני מסתובב בארץ ועושה הרצאות... אני הבוס של עצמי, כותב מהבית, שותף בפרויקטים שיש להם משמעות בעיניי, ועובד עם אנשים מיוחדים במינם".

איך עומדים בזה מבחינה כלכלית?
"למרות שזו העבודה העיקרית שלי היום, זוהי לא הפרנסה היחידה שלי. חייתי שנים בארצות הברית, היה לי שם עסק רציני, והשנים ההן מאפשרות לי היום לעשות את מה שאני עושה. בשביל להביא היום כתבה טובה צריך ציוד יקר, וכסף לטוס - אין מה לעשות. למזלי היה לי שכל להקשיב למנוסים ממני. בעצתו של פילו (מו"ל מגזין 'ים') הבנתי שכמעט בלתי אפשרי היום להתפרנס אך ורק מצילום תת-ימי, והחלטתי להרחיב את הספקטרום שלי לכיוונים אחרים. אני לא מתמקד בסגנון צילום אחד, אלא מביא לעורך סיפור שלם. מוצר מוגמר. כתוב אמיתי, ומצולם מכל הזוויות. הצילום התת-ימי הוא רק עוד זווית שאני מביא איתי, לא הדבר העיקרי".

מה העבודה ככתב-צלם דורשת?
"היא מצריכה משמעת עצמית גבוהה, וראש פתוח כל הזמן לרעיונות חדשים. היא גם דורשת אינטואיציה מפותחת ויכולת לעבוד עם אנשים מכל מיני סוגים. כדי לעשות כתבה כמו שעשיתי על צועני הים של תאילנד, או על שבט ההולי בפפואה גינאה החדשה הייתי צריך לתקשר עם אנשים מהרמה של קונסול הכבוד, או נציגי חברת התעופה, ועד לרמת הילדים של הכפר הנידח ביותר. לפעמים הקשר הזה נעשה במכתבים רשמיים מנוסחים היטב, ולפעמים במחוות קטנות ללא מילים. אני משתדל תמיד לזכור שאני אורח במקומות שאני מגיע אליהם, לתת לכל אדם שאני פוגש כבוד, ולהשאיר אחרי רק זיכרונות טובים".

הזכרת את פילו, איזה עוד דמויות השפיעו עלייך בעבודתך?
"המודלים שלי לחיקוי הם אנשים דוגמת צביקה לבנת ועמוס נחום. יש לי את הכבוד והמזל להכיר אותם מקרוב ולעבוד עם שניהם. הייתי עוזר צלם של עמוס נחום לא מזמן במסע לצילום נמרים ופילים בסרי לנקה. זאת הייתה חוויה שלא אשכח אף פעם. מה שאני אוהב גם אצל צביקה וגם אצל עמוס זה לא רק את התוצאות הסופיות, שהן מדהימות בפני עצמן, אלא גם את הדרך להשגתן. כל הצילומים שלהם נעשים בדרך טבעית, כשהשאיפה להפרה מינימלית של הטבע עומדת לנגד עיניהם כל הזמן, וזאת בניגוד לצלמים אחרים שאיבדו את הדרך בעיניי, ושיעשו הכול בשביל כסף ופרסום, כולל לפגוע פגיעה בוטה בטבע".

למה אתה מתכוון?
"אני חושב שכל מי שצילם מתחת למים מבין למה אני מתכוון. אני מתכוון למה שנמצא בין: 'אני רוצה להראות את היופי של העולם התת ימי לגברת שושנה מחדרה, כדי שהיא תשמור על הניקיון של החוף' שזה מצוין בעיניי, לבין 'בוא נשבור איזה אלמוג או שניים בשביל שהפריים יהיה יותר נקי'".

העניין הוא שאיפה שהוא באמצע עובר גבול דק מאוד ומשני עבריו נמצאות שאלות כמו: 'האם זה בסדר להאכיל כרישים?', 'האם זה בסדר לקשור חיות?', 'האם זה בסדר לדחוף את הסרטן לפוזיציה פוטוגנית יותר על האלמוג?' וכו'.

האתגר הוא של כל אחד מאיתנו לבדוק כל הזמן באיזה צד של הקו הזה הוא נמצא. בעיניי יש כאן עוד אתגר שמונח על כתפיהם של עורכי העיתונים ושופטים בתחרויות והוא לזהות את התמונות שיש בהן הפרה בוטה של הטבע, ולפסול אותן".

לא האכלת כרישים אף פעם?
"בדצמבר לפני שנה יצאתי למסע צלילות בפפואה גינאה החדשה. הורדנו אל המים דליים עם דגים מתים לאזור מלא כרישים בשביל לצלם אותם מקרוב. אבל, עשיתי את זה רק אחרי ששקלתי את זה בכובד ראש והגעתי למסקנה שאין לי בעיה עם זה. המטרה העליונה שלי לא הייתה פרסום או פרס, אלא העברת מסר שיפורסם אחר כך בכמה שיותר הוצאות לאור, ויגיד: 'תראו כמה הכריש הזה יפה. הידעתם שהאדם צד 38 מיליון כרישים בשנה? מאה אלף ביום? שנשארנו עם פחות מעשרה אחוזים מהכרישים שהיו כאן לפני חמישים שנה? אתם לא חושבים שכשטורף על ששרד 300 מיליון שנה נעלם כמעט לחלוטין תוך כמה עשורים מהאוקיינוסים, כדאי שנעצור שנייה ונבדוק את עצמנו?'

בשביל לעורר את הדיון הזה, הייתי צריך תמונה, וויז'ואל חזק, ובשביל זה היה לי שווה להאכיל אותם. אני אגיד לך יותר מזה. גם יצא לי לקשור תנין מים מלוחים כדי לצלם אותו. בתמונה הזו אני לא גאה בכלל, אבל בכל זאת מציג אותה בפני אנשים ומספר את האמת על איך השגתי אותה. דרך זה אני מעורר דיון, וגם מתחייב בפני עצמי שלעולם לא אעשה את זה יותר".

ומה התכניות לעתיד?
"אני לומד טלוויזיה וקולנוע במטרה לעשות מעבר חלק לתחום של סרטים דוקומנטריים. התחושה שלי היא כי בעידן הדיגיטלי יש יותר מקום להתפתחות בווידיאו מאשר בסטילס, ושם גם אפשר להשפיע יותר. אני שותף בצוות שהקים צביקה לבנת להפקת פרויקט חינוכי פרסומי שמטרתו להציל השונית הגוועת באילת. אני מאמין שעוד תשמעו ותראו את הפרויקט הזה הרבה בשנה הקרובה. חוץ מזה אני כותב ומרצה בכל מיני מסגרות. בסך הכול הידיים שלי מלאות".

עצה אחרונה למי שרוצה לעסוק בתחום שלך?
"לבחון את מה שעשו אלה שכבר הלכו בדרך שאתם רוצים ללכת בה, וללמוד מהם, להיות נאמנים לאינטואיציות ולערכים שלכם, ולהיות בני אדם. זה הכול".