איך אפשר לצלול 90 דקות בעומק של 20 מטר בלי לדאוג לדקומפרסיה, להרגיש שאתם נושמים תערובת אוויר נורמלית ולהחבר ללהקת כרישי פטישן בלי שהם ירגישו בכם. מדריך ענק לריברידר

מאת יערון פוזננסקי

דמיינו לעצמכם צלילה לאורך שונית טרופית יפהפיה, שוחים כחלק מלהקה של כרישי פטישן, שבכלל לא מרגישים בכם. אתם מביטים במד העומק שלכם ורואים שאתם בעומק 20 מטרים, ועל-פי המחשב שלכם נשארו לכם עוד לפחות 90 דקות של זמן תחתית עד שתצטרכו בכלל לדאוג לדקומפרסיה. אתם כבר במים כמעט 30 דקות, ולמרות זאת חמים לכם, נוח לכם והפה שלכם לא יבש.
איך צלילה כזו יכולה להיות אמיתית? זה פשוט, אם אתם צוללים עם ריברידר. עם מערכת סגורה אתם לא פולטים כלל בועות, אתם יכולים לבצע צלילות ארוכות מאוד ללא צורך בדקומפרסיה, ואתם נושמים תערובת נשימה חמימה ולחה. רמת החמצן שאתם נושמים נשלטת על-ידי מחשב ועל-ידכם כך שאתם נושמים תמיד תערובת אשר בה כמות מינימלית של חנקן.
ריברידר (Rebreather) הוא מכשיר נשימה הקולט את נשיפתו של הצולל, מוציא ממנה את הפחמן הדו-חמצני (CO2) הנפלט על-ידי גוף האדם, ומשלים את החמצן החסר שהגוף צרך. בעזרת רוב הריברידרים ניתן לבצע צלילה אחת ארוכה מאוד או סידרת צלילות קצרות, תוך שימוש במיכלים קטנים בהרבה ממיכל 12 הליטרים מאלומיניום הנמצא בשימוש רוב הצוללים כיום. השימוש במערכת סגורה מאפשר לאדם לצלול עמוק יותר ולזמן רב יותר מאשר צלילה במערכת הרגילה - המערכת ה-"פתוחה".
כשאנו צוללים עם ציוד הצלילה המקובל, כל פעם שאנו לוקחים נשימה, אנו נושפים את רוב הגז שנשמנו אל תוך המים. בכך אנו מבזבזים גז, שכן את רוב החמצן שנשמנו אנו נושפים חזרה. הגוף צורך בכל נשימה רק חלק קטן מהחמצן הננשם. עם ריברידר אנו נושמים שוב ושוב את החמצן, תוך הוספת חמצן נוסף, ובכך אין בזבוז של גז. ברוב הריברידרים ניתן לצלול עד 4 שעות ואף יותר, וכל זאת עם שני מיכלים קטקטנים.
צלילת הריברידרים איננה כה רחוקה מאיתנו. במאמר זה אפרוש את ההיסטוריה של הריברידרים, את סוגיהם ואת יתרונותיהם וחסרונותיהם.
בסופו אסביר את טענתי למה צלילת הריברידרים הרבה יותר פשוטה וקרובה אלינו מאשר אנו חושבים.

היתרונות
הריברידר מספק דרך שימוש יעילה יותר בתערובת הנשימה.
הריברידר מספק תערובת נשימה חמימה ולחה.
מערכות חצי-סגורות הינן שקטות מאוד, ומערכות סגורות הינן שקטות לגמרי.
למערכות סגורות יש יתרון גדול בכך שהם מספקים תערובת נשימה בעלת לחץ חלקי אופטימלי - או, קרוב לאופטימלי - של החמצן, וזאת לכל עומק נתון.
היתרון הגדול ביותר שיש לריברידרים על מערכת הצלילה הקונבנציונלית הוא השימוש היעיל בתערובת הנשימה. ריברידרים הם הרבה יותר חסכניים.
מערכות חצי-סגורות יכולות להיות יעילות פי שלושה ממערכת פתוחה, ומערכות סגורות פי עשר!
היתרון הזה יכול להתבטא בכמה דרכים, בין אם לבצע צלילה אחת ארוכה, או הרבה צלילות עם אותו מיכל. בכל מקרה, ריברידר יתן יותר זמן תחתית מאשר מערכת פתוחה.
בנוסף, נשיאת מיכל ריברידר או שניים, מהרכב אל תחנת הדחיסה ואל אתר הצלילה, הרבה יותר נוחה מנשיאת מיכל 12 ליטר אלומיניום או 15 ליטר פלדה, והרבה פחות מסורבלת.
יתרון חשוב נוסף לשימוש בריברידר הוא בכך שצולל הריברידר נושם תערובת חמימה ולחה ולא את תערובת הנשימה הקרירה ויבשה המסופקת לנו בצלילה הרגילה.
במערכת פתוחה, בין אם זה אוויר, נייטרוקס או טרי-מיקס, תערובת הנשימה עברה יבוש לפני הדחיסה. כשאנו שואפים את התערובת היבשה, היא סופחת לחות מרקמות הראות שלנו וכשאנו נושפים הלחות הזו אובדת וגורמת להתייבשות הגוף. התייבשות זו מהווה גורם התורם להיווצרות מחלת הדקומפרסיה.
במערכת פתוחה, התערובת שאנו נושמים עוברת מהמיכל - בו היא מוחזקת תחת לחץ גבוה - דרך הדרגה הראשונה אל צינור הדרגה השניה. בפעולה זו התערובת מתפשטת במהירות, התפשטות הגוררת התקררות מיידית ל-4 מעלות צלסיוס. כשאנו שואפים את התערובת הקרה, גופנו מחמם אותה לטמפרטורת הגוף. כשאנו נושפים את התערובת, החום עוזב את גופנו ואובד. איבוד חום זה גורם עייפות ובמקרים קיצוניים גם להיפותרמיה, שניהם מהווים גורמים המזרזים את מחלת הדקומפרסיה.
בריברידר, בכל נשימה שאנו שואפים, אנו שואפים תערובת שחוממה הן על-ידי חום גופנו והן על-ידי הראקציה הכימית של סופח הפחמן הדו-חמצני. בנוסף, הראקציה הכימית של החומר הסופח משחררת לחות, המסייעת גם היא למנוע התייבשות.

צלילה שקטה
מערכות חצי-סגורות אינן שקטות לגמרי משום שהן מפרישות למים זרם בועות קטנות מדי כמה זמן על בסיס קבוע. מערכות סגורות הינן שקטות לגמרי. לצלם תת-ימי, למשל, זוהי תכונה חשובה מאוד בבואו לצלם יצורים ימיים מקרוב.
למרות שמערכות חצי-סגורות מוציאים בועות, הן עדיין מאוד שקטות יחסית לצלילה עם מערכת פתוחה. אין את רעש הנשימה החזק, רעש זרימת האויר תחת הלחץ בתוך הצינורות, ורעש הבועות סביב הפנים. הבועות היוצאות מן המערכות החצי-סגורות יוצאות בקילוח קל מפתח בגב המערכת ואינן מפריעות כמעט כלל.
על אף השקט, יש לזכור שהריברידר לא יהפוך אתכם ל-"רואים-ואינם-נראים". הדגים עדיין רואים אתכם בבירור. אתם פשוט פחות רעשנים.
כשאנו צוללים עם מערכת פתוחה על אוויר או על נייטרוקס, התערובת הינה קבועה כל הצלילה. אבל, הלחץ החלקי של החמצן משתנה עם העומק. ככל שנצלול יותר עמוק, כך יגדל הלחץ החלקי של כל גז בתערובת הנשימה שלנו. הלחץ החלקי של החמצן יגדל ויגיע לרמה האופטימלית שלו רק כשאנו נגיע לעומק המתאים, אולם עימו יגדל גם הלחץ החלקי של החנקן וייספג ברקמות.
כשאנו צוללים עם מערכת סגורה, המערכת מערבלת לנו את התערובת המתאימה לכל עומק, כך שתמיד נשאר על לחץ חלקי חמצן אופטימלי (שאותו אנו מכיילים), וכך גם גופנו יספוג את רמת החנקן הנמוכה ביותר האפשרית. על כן, זמני התחתית הניתנים לנו בצלילה עם מערכת סגורה ארוכים יותר מאשר צלילה במערכת פתוחה, ולכן גם זמני חניות הדקומפרסיה בצלילת מערכת סגורה הינם מאוד קצרים ביחס לתחנות דקומפרסיה בצלילה טכנית במערכת פתוחה. במערכת סגורה אף ניתן לבצע את חניות הדקומפרסיה הרדודות עם תערובת של כמעט 100% חמצן.
מערכת חצי-סגורה איננה מאפשרת יתרון זה משום שתערובת הנייטרוקס קבועה מראש, אולם במערכת כזו ניתן לנצל היטב את זמני התחתית הגדולים יותר שמספק השימוש בנייטרוקס, זאת עקב יעילותה וחסכנותה של המערכת החצי-סגורה.

החסרונות
ריברידרים יותר יקרים ממערכות פתוחות.
ריברידרים יכולים להיות כבדים כמו מערכות פתוחות, או אף יותר.
עלויות תפעול ואחזקה של ריברידרים יקרות יותר מעלויות התפעול והאחזקה של מערכות פתוחות.
ריברידרים דורשים יותר הכנות טרם הצלילה מאשר ההכנה לצלילת מערכת פתוחה.
ריברידרים דורשים יותר טיפול לאחר הצלילה מאשר הטיפול לאחר צלילת מערכת פתוחה.
ריברידרים הינם יותר מורכבים להפעלה ושימוש לעומת פשטות הפעלתה של המערכת הפתוחה.
זמינות חומרים - חמצן, גז מדלל, וחומר סופח 2CO אינם זמינים בכל אתר צלילה.
ריברידרים הם אכן מכשירים יקרים יותר ממערכות פתוחות, אבל כמובן - הם מאפשרים הרבה יותר. צריך גם לקחת בחשבון את העלויות הנלוות, כגון: מיכל Bail-Out, חומרי סיכה מיוחדים, מד חמצן, משקולות נוספות, חומר חיטוי, ועוד פריטי אחזקה נוספים.
אם אתם צוללים ספורטיביים, איך תצדיקו רכישת מערכת חצי-סגורה? מערכת חצי-סגורה מתאימה מאוד לאנשים הצוללים על בסיס קבוע מסירה קטנה. במקום לסחוב כמה וכמה מיכלים לביצוע סדרת צלילות, ניתן להסתפק בשני מיכלי 4-5 ליטרים. זה תופס הרבה פחות מקום.
לצוללים טכניים הצוללים לספינות טבועות או בתוך מערות, או צוללים צלילות דקומפרסיה עמוקות, להם תתאים מערכת סגורה. לזמן התחתית המאפשרת מערכת סגורה, לא ניתן לקחת את כמות גז הנשימה הנדרשת אם היינו רוצים לבצע אותה על מערכת פתוחה.
בנוסף, עלות ההליום לצלילת ריברידר היא יותר נמוכה מאשר לצלילת טרי-מיקס.
אם חשבתם שניתן לקנות קופסה קטנה, אותה תשימו אותה על הגב ותצללו, אז טעיתם. הקופסה היא לא כל כך "קטנה".
ריברידר המורכב במלואו לרוב שווה במשקלו, או אף כבד יותר, ממערכת פתוחה מלאה. לדוגמא, מערכת חצי-סגורה דרגר אטלנטיס-1 שוקלת כ-23 ק"ג, כך גם מערכת סגורה ביו-מארין 500BMR.
בשימוש בריברידר, עלויות הנייטרוקס, הליוקס או הליום הינן נמוכות יותר מאשר במערכת פתוחה. אולם, כשאנו מוסיפים את עלויות הסוללות והחומר הסופח, נגיע לעלות תפעול ושימוש גבוהים יותר. כמו-כן, חלקי הריברידר יקרים יותר לתיקון/החלפה.
הכנת מערכת חצי-סגורה לצלילה לוקחת לצולל מנוסה כ-15 דק'. זה כולל את מילוי החומר הסופח, התקנת המיכל, התקנת מיכל ה- Bail-Out, התקנת ריאות הנשימה, התקנת קני הנשימה, ובדיקת המערכת. למרות שזה לא הרבה זמן, זה עדיין יותר ארוך משתי הדקות הדרושות להרכבת מערכת פתוחה.
הרכבת מערכת סגורה יכולה לקחת 30-45 דק' או אף יותר.
אין קיצורי דרך שאפשר לקחת בהרכבת ריברידרים. הרכבה מהירה הינה חוסר אחריות ועלולה להוביל למוות.
ריברידרים דורשים יותר אחזקה לאחר הצלילה מאשר מערכות פתוחות. האחזקה והטיפול לאחר הצלילה צריכים להיעשות בעקביות, תוך תשומת לב רבה לחלקים הרבים והקטנים של המערכת.
אם אנו מסתפקים בטבילת המאזן והווסתים בבריכה ליד המועדון, בריברידר לא ניתן להסתפק בכך. כל חלק יש לפרק, לנקות וליבש - וזה לוקח זמן.
לצד מורכבות הרכבת הריברידר לפני הצלילה ופירוקו לאחריה, צלילה עם ריברידר גם היא יותר מורכבת מצלילה במערכת פתוחה. ישנם יותר מרכיבים שיכולים להתקלקל, ישנם יותר סיכונים פיזיולוגיים מאשר צלילה במערכות פתוחות.
צלילת ריברידר דורשת ידע ברמה גבוהה של הצדדים הרפואיים-פיזיולוגיים של הצלילה. כמו-כן, צריך הצולל משמעת עצמית גבוהה ביחס לתכנון הצלילה והדקומפרסיה, כמו גם תכניות גיבוי לכל מקרה שמשהו ישתבש.

משימה פשוטה
דחיסת מיכל באוויר הינה משימה פשוטה שניתן לבצע בכל מועדון צלילה בארץ ובעולם. דחיסת נייטרוקס? זה כבר סיפור קצת שונה. זה דורש ציוד מיוחד והכשרה, ולכן לא בכל מקום ניתן לדחוס מיכל בנייטרוקס. הליום? חמצן? הליוקס? על מה אתם מדברים? ואפילו אם השגנו את הגזים המתאימים, מה עם חומר לספיחת ה-2CO?
ישנם כיום ריברידרים מסוגים רבים ושונים ובעיצובים מגוונים, אולם כולם מתחלקים פחות או יותר לארבע סוגים עיקריים:
מערכות חצי-סגורות המשתמשות בתערובת קבועה/מוכנה הראש.
מערכות חצי סגורות המערבלות גזים.
מערכות חמצן סגורות.
מערכות סגורות אלקטרוניות המערבלות גזים.
הריברידרים המודרניים הראשונים שנמכרו לצלילה ספורטיבית היו מערכות חצי-סגורות. מערכות אלו משתמשות בתערובת נייטרוקס מוכנה מראש; אין ערבול גזים, והמערכת היא מכאנית לגמרי.
כפי ששמה מרמז, המערכת החצי-סגורה איננה ממחזרת את כל הגז הננשם מהמיכל. מערכות אלו בנויות על זרם מדוד וקבוע של גז אל תוך לולאת הנשימה, ופולטת כמות קטנה אך קבועה של גז עם כל נשימה שאנו נושמים.
מערכות חצי-סגורות בעלות תערובת קבועה הינן מוגבלות בעומק הצלילה, זאת בהתאם לתערובת שבה אנו עושים שימוש, העומק המקסימלי בדרך-כלל הינו 40 מ' (עם תערובת של 32% חמצן). לרוב, המערכות עובדות בצורה אופטימלית עד לעומק 22 מ' (עם תערובת של 50% חמצן). מעבר לעומק זה מאבדת המערכת את יעילותה, מכיוון שהזרם הקבוע זורם במהירות גבוהה יותר כדי להעשיר את הלולאה, בה מראש רמת החמצן איננה גבוהה עקב העומק.
לדוגמא, ריברידר דרגר דולפין הינו מערכת חצי-סגורה. במערכת זו ניתן לעשות שימוש בתערובות הבאות: 32%, 40%, 50% ו-60%. לכל תערובת ישנו קצב זרימת גז שונה. בטבלא ניתן לראות את ההבדלים בשימוש בין תערובות הגז השונות.
ניתן לראות בבירור את השפעת התערובת וקצב זרימתה במערכת על זמן הצלילה המירבי של המערכת. עם תערובת של 32% חמצן, ניתן לצלול כשעה עד לעומק 40 מ', בעוד שעם תערובת של 60% חמצן, ניתן לצלול כמעט שלוש שעות! עד לעומק 16 מ'.
החיסרון העיקרי של מערכות אלו הוא בהגבלת העומק. כמו כן, לא בכל מועדון בארצנו ניתן לדחוס תערובות מעל 40% חמצן.
היתרון הגדול של מערכות אלו הוא בניצול הטוב יותר של תערובת הנייטרוקס, אך לא מיטבי כמו מערכת סגורה. מערכות אלו הינן מכניות, פשוטות לתפעול, ואין בהם רכיבים חשמליים ואלקטרוניים דוגמת סוללות מעבדים וכד'.
חשוב לציין כי במערכות אלו, רמת החנקן בתוך לולאת הנשימה משתנה על פי המאמץ המושקע בצלילה (ככל שהצולל מתאמץ יותר, גופו צורך יותר חמצן) כך שרמת החנקן בלולאת הנשימה תשתנה בצלילה. נתון זה משפיע על הדקומפרסיה. לרוב המערכות ניתן לחבר מוניטור העוקב אחר רמת החמצן במערכת, אולם גם ללא מוניטור זה, ניתן לחשב בעזרת נוסחה את רמת החמצן/החנקן הצפויה על-פי רמת המאמץ הצפויה. בעזרת התוצאה ניתן יהיה לחשב את הדקומפרסיה הנדרשת.
מערכות חצי-סגורות מערבלות גזים הינן יותר מתוחכמות מהמערכות קבועות הגזים. מערכות אלו יכולות להיות אלקטרוניות או מכניות. היתרון לשימוש במערכת זו הוא ערבול הגזים, המאפשר צלילה לעומק. החיסרון במערכת זו הוא שבהיותה מערכת חצי-סגורה, היא איננה יעילה במיחזור תערובת הנשימה כמערכת סגורה.
במערכת שני מיכלים. באחד 100% חמצן, ובשני גז מדלל - אויר, נייטרוקס או הליוקס. הגזים משני המיכלים זורמים אל לולאת הנשימה בקצב מדוד וקבוע. בנוסף, ישנו צינור פידבק בין שסתום שחרור העודפים לבין צינור הגז המדלל, תפקיד צינור הפידבק להזרים תערובת נשימה משסתום שחרור העודפים, חזרה אל מעגל הנשימה ביחס לעומק שבו מצוי הצולל. המערכת מזרימה חמצן וגז מדלל ומתאימה את התערובת לעומק בו מצוי הצולל.

הכי פשוטה
מערכת חמצן סגורה הינה הכי פשוטה והכי פחות שימושית, ובדרך כלל איננה מומלצת לביצוע צלילות ספורטיביות. זו המערכת הראשונה שנבנתה, עוד בימי מלחמת העולם ה- II, מאז קצת שונתה ועדיין נמצאת בשימוש צבאי בכל חילות הים בעולם. למעשה, מערכת זו מיועדת בעיקר לשימושים צבאיים.
מערכת החמצן הסגורה היא הקטנה והקלה ביותר המיוצרת כיום, רובן מבצעות שימוש במיכל אחד של חמצן טהור ויש בה ריאת נשימה אחת. מערכות אלו מספקות בדרך כלל זמן תחתית גבוה אולם השימוש בחמצן טהור מגביל מאוד את העומק - 6 מ' עפ"י לחץ חלקי של 1.6 אטמ'. למערכות אלו אין בועות כלל והן פשוטות מאוד לתפעול.
מערכות חמצן סגורות הינן אידיאליות לפעילות צבאית חשאית, ועל כן אינן נפוצות בשוק הצלילה הרגיל. לפעילות צבאית תת-מימית חשאית לא חשוב העומק, אלא השקט וקלות התנועה - אותן מספקות מערכות אלו יותר מכל מערכת אחרת.

ערבול גזים
מערכות סגורות המערבלות גזים הן השלב הבא באבולוציה של הריברידרים. הן המערכות המתוחכמות ביותר מבין הריברידרים והן בדרך כלל הרבה יותר יקרים מהמערכות האחרות. שלא כמו מערכות חמצן סגורות או מערכות חצי-סגורות, כאן העומק והזמן הם לא ממש "חשובים". עקב יעילות המיחזור שלהם עם אספקת תערובות גזים קטנה מאוד, הן מציעות זמן תחתית שנע בין שלוש שעות לבין עשר שעות, כמעט בכל עומק (תלוי בדגם, תצורה וטמפרטורת המים), מערכות אלו מאפשרות לצולל המקצועי להגיע אל קצה הגבול אליו לא ניתן להגיע עם אמצעים רגילים.
הרבה צלמים תת-מימיים עברו לצלילה במערכות סגורות, לא רק משום שהמערכת הסגורה מגבירה בביטחון את זמן השהייה לצילום, אלא גם מכיוון שמערכת סגורה מוציאה בועות רק בעת העלייה, עובדה המקילה על העבודה עם יצורי הים.
צוללי ספינות טבועות, צוללים טכניים וצוללי מערות עושים שימוש במערכות סגורות כדי לחסוך במספר המיכלים הרב אותם הם לוקחים בצלילת מערכות פתוחות.
ישנו מיתוס רווח שצוללי מערכות סגורות חייבים להיות מדעני טילים. ובכן, זה לא כל כך מדוייק. זה נכון שמערכות סגורות יותר מסובכות ממערכות פתוחות, ויותר מתוחכמות ממערכות חצי-סגורות, אולם מרגע שהבנתם את רזי הלחץ החלקי, כל היתר זה צנרת וסוללות. חשוב גם לשכוח את כל מה שלמדתם לגבי צלילת מערכות פתוחות. הרבה ממה שאתם יודעים על איזון במים, בקרה על מלאי האוויר, גבולות דקומפרסיה, ותרגולי חירום צריכים להילמד מחדש משום שהינם שונים לגמרי בצלילת מערכות סגורות. מערכות אלו הן כל כך שונות ממה שהכרתם שאתם כאילו צריכים ללמוד לצלול מחדש.
המערכת הסגורה מספקת לכם את התערובת האידיאלית לכל עומק שבו אתם צוללים. היא יכולה לערבל בשבילכם תערובות נייטרוקס, טרימיקס או הליוקס. את הלחץ החלקי הרצוי של החמצן, קובע הצולל טרם הצלילה, או אף במהלכה, ונתון זה יוביל את המערכת בערבול הגז המתאים. לדוגמא, אם נקבע את הלחץ החלקי על 1.4 אטמ', עם כניסתנו למים ננשום תערובת הקרובה ל-100% חמצן. ככל שנעמיק, המערכת תפחית את החמצן ותוסיף יותר גז מדלל. כשנגיע לעומק 10 מטרים, ננשום תערובת של 70%, כשנגיע לעומק 35 מ' אחוז החמצן כבר ירד ל-31%. בעומק 50 מ', רמת החמצן כבר נמצאת ב-23%. אם תערובת הדילול שלנו מורכבת מטרימיקס או הליוקס, נוכל אף להמשיך ולהעמיק בבטחה. בעומק 65 מ' סנסור החמצן יראה - 18%, היתר יהיה מכוסה בתערובת הדילול שלנו ואנו בעצם צוללים צלילת טרימיקס עם קופסה על הגב במקום כמה וכמה מיכלים גדולים המפוזרים על גבנו ולצידי גחוננו. בעומק 90 מ' רמת החמצן תעמוד על 14%, בעומק 120 מ' - 10%, בעומק 170 מ' - 7% חשוב לציין שמכיוון שכל הזמן אנו נושמים את התערובת האינרטית המינימלית, כך גם הדקומפרסיה - בהתאם - תהיה קצרה מאוד. מיותר להזכיר לכל מי שצולל טרימיקס או למי שניסה לחשב כמה מיכלים צריך לקחת לצלילה כזו. רק כדי להמחיש לכם - צלילה לעומק 120 מ' ל-20 דקות דורשת (עפ"י אחת מתוכנות חישוב הדקומפסיה הנפוצות) 163 דקות של דקומפרסיה, ולצלילה זו יצטרך אותו צולל 8 מיכלי 12 ליטר. את אותה צלילה אנו נעשה עם מערכת סגורה לה שני מיכלים של 3 ליטר, וזמן תחנות הדקומפרסיה יהיה רק כשליש מהזמן לו נדרש צולל המערכות הפתוחות.
ישנם דגמים של ריברידרים, כמו הביו-מארין CCR155–CIS-Lunar וה- Prizm Topaz, עושות שימוש במעבד לבקרה ולשליטה על רמת החמצן במערכת. במערכות אלו ניתן, לאחר הצלילה, להוריד את נתוניה ואת מהלכה המדוייקים אל המחשב האישי.
יתרונות המערכות הסגורות:
מערכות סגורות מאפשרות צלילה הרבה יותר ארוכה מאשר מערכות חצי-סגורות.
מערכות סגורות מגדילות עד למקסימום את זמן התחתית.
מערכות סגורות מקטינות עד למינימום את ספיגת הגזים האינרטיים (חנקן והליום) בגוף.
מערכות סגורות מאפשרות ביצוע דקומפרסיה בצורה היעילה ביותר.
חסרונות המערכות הסגורות:
המערכות הסגורות הן היקרות ביותר מבין מערכות הצלילה האחרות.
הצלילה במערכות סגורות מצריכה יותר אימון מאשר מערכות פתוחות או מערכות חצי-סגורות.
נסיעות לטיולים עם מערכת סגורה ידרשו הרבה הוצאות ותכנון מקדים.
חמצן 100% איננו תמיד זמין בכל מקום.
למרות שהעובדה שמערכות סגורות לא מוציאות בועות היא מועילה למי שרוצה להתקרב לבעלי החיים, עובדה זו גם יכולה להוות סכנה (כבר קרה שסירה זרקה עוגן על ראשו של צולל מערכות סגורות).

מקור מצויין להבנת עולם הריברידרים ניתן למצוא בספר "The Simple Guide To Rebreather Diving" מאת Steve Barsky, Mark Thurlow ו- Mike Ward. הספר כתוב בשפה פשוטה וזורמת. פשוט תענוג לקריאה.

הכותב הינו צולל טרי-מיקס ומערכות חצי-סגורות של IANTD, ודייב-מאסטר של PADI.