תחקיר חדש ומצמרר שיער מנסה לשפוך אור על מצבם האמיתי של היונקים הימיים בדולפינריומים ובפארקים הימיים בארה"ב. בני האדם, איך לומר זאת בעדינות, לא יוצאים טוב מהסיפור

מאת: נדב לוי

לא מכבר פורסם תחקיר אמריקאי יוצא דופן בטיבו, מלווה בסדרת סיפורים מעציבים, אודות המתרחש בפארקים ימיים, דולפינריומים למיניהם, ומתקני שעשועי מים למיניהם, המעידים על המצב המדאיג המתחולל הרחק מעינינו, ונסתר מפנינו. כתבי העיתון South Florida Sun-Sentinel Magazine, ובראשם ברברה הייג'ק (Hijek), החליטו, בצעד נועז, לצאת לשטח ולבחון את מאחורי הקלעים של אותם מקומות, אליהם מגיעים מדי יום ביומו אלפי אנשים, נשים וטף, כדי לשעשע את לבם.
הסיפור מתחיל לפני כ-40 שנה. ציידי לווייתנים שפעלו הרחק מחופי וושינגטון, כך מספרת האגדה, גילו נקבה של לווייתן קטלן (אורקה) ששחתה בצמוד לגורה באוקיינוס. היא נפגעה מהצלצל בעומק האוקיינוס וטבעה. הצוות לכד את הצאצא הצעיר שלה, ולאחר קיום סחר-מכר מתיש עם "עולם הים" (Sea World) נמכר הגור לצורכי תצוגה לתיירים. הציבור היום אינו מודע למה שהתרחש באותה עת, ומאז ועד היום רב הנסתר על הגלוי בתחום. התחקיר מלמד כי זה היה ככל הנראה הצעד הראשון שהוביל להקמת הפארק של סאן-דייגו (San Diego Park), וכי מאותם ימים יכול היה כל-בר-בי-רב לחזות בביצועיו הפנומנליים של הלווייתן הקטלן בשביה, ומקרוב.

להנאת התיירים
מאז אותם ימים צברה הפעלת פארקים ימיים ותצוגות דולפינריומים ואושנריומים לראווה להנאת התיירים תאוצה רבתי, וביוזמת אנשי עסקים ממולחים החלו ציידי לווייתנים להתמחות בקטל אימהות של יונקים ימיים שונים, במטרה ללכוד את עולליהן. העסקים פרחו, ועודם מכניסים כסף רב למפעיליהם. התוצאה: רווחים ליזמים, הנאמדים במיליוני דולרים והרג רבתי של מאות ואלפי בעלי חיים, לעתים נדירים ביותר. הפארקים הימיים למיניהם פרסמו את יכולותיהם של היונקים הימיים בתצוגות ראווה לקהל ולהטוטים לרוב, ושכנעו את הציבור שנהר בהמוניו לראותם, כי היונקים הימיים מלהטטים לפנינו "ביוזמתם" ומפלרטטים עמנו "להנאתם הם"... והקהל? הוא מוחא כפיים ומתגלגל מצחוק כאשר אחד מהם משפריץ עליו במכוון.
פלורידה, לדוגמה, הפכה למרכז הפעילות הזו בכל רחבי ארה"ב, המובילה כשלעצמה ללא עוררין בתחום, בהשוואה לתצוגות דומות שקמו ברחבי העולם, דוגמת זו שברוטרדם, הולנד, או בישראל (הדולפינריום בתל-אביב, וכיום ריף הדולפינים באילת). במאי 2004, כך מגלה התחקיר, פעלו בפלורידה לבדה לא פחות מ-13 דולפינריומים ופארקים ימיים מעין אלה, ובתוכם נמנו לא פחות מ-367 פרטים! יותר מבכל מדינה אחרת בארה"ב.
כתבי הסאן-סנטינל הנמרצים תיעדו את ההיסטוריה של התפתחות השימוש ביונקים ימיים להנאת הציבור, ותיעדו את המתרחש מאחורי הקלעים של התצוגות. הממשל הפדרלי בארה"ב סייע להם בתיעוד, באמצעות אספקה של אינספור מסמכים, אשר התייחסו ותיעדו את חייהם של למעלה מ-7,000 יונקים ימיים שהופעלו במשך השנים בתצוגות המיועדות לציבור. להפתעתם, הממשל הפדרלי לא טרח מעולם לנתח לעומק מה התרחש באמת באתרים הללו.
התחקיר מגלה כי בין החיות האומללות, קרוב ל-4,000 אריות-ים, כלבי-ים, דולפינים ולווייתנים, מתו במהלך השנים בעת ששכנו בשביה, בעיקר בעטיו של האדם. מדוע בגלל האדם? זו כבר היתה השאלה הבאה בתחקיר. הכתבה מגלה כי למרות שהאדם עשה, ברוב המקרים, ככל יכולתו לטפל בחיות בצורה נאותה, רבות מהן היו פרטים צעירים. כן התברר שכמעט 3,000 מהם, שגילם היה ידוע בוודאות, כרבע מהם (כ-750!) מתו בטרם הגיעו לגיל שנה אחת, וכמחציתם (כ-1,500) מתו בטרם הגיעו לגיל 7 שנים.
מתוך כ-2,400 מקרי תמותה, כחמישית מאלה שהגורמים הספציפיים להם נרשמו, מתו בגלל ההלם שסבלו ממנו לאחר הלכידה הטראומתית בטבע או מהמתח הרב ממנו סבלו במהלך ההעברה מאזורי הלכידה "למקומות המבטחים", בגלל הרעלה זו או אחרת, או טיפול רפואי קונבנציונלי שלא הצליח. 35 יונקים ימיים מתו לאחר שאכלו ועיכלו בצורה לקויה את החפצים שהושלכו להם לקול מצהלות הקהל, או המאמנים. ביניהם היו כדורי-פלסטיק, אבנים קטנות או אבני-חצץ, בקבוקי-שתייה מפלסטיק ומטבעות של פני, סנט או גדולים יותר.

מסעות הצייד
מחירם של הדולפינים והלווייתנים האמיר ללא הרף, ככל שהתברר עד-כמה הם בעלי-ערך רב למפעילי אתרי התיירות. מחיר האחזקה של כמה מהם הגיע לכ--5מיליון דולר האחד ופארקים ימיים היו מוכנים לשלם בלי הנד-עפעף סכומים לא מבוטלים בתמורה לביטוח והתשלום המבוקש על ההעברה של עוד ועוד יונקים ימיים, ולו בכדי לנסות להרבותם בשביה. התחקיר ציין כי מתוכם היו 2,335 שהועברו מתצוגה אחת לחברתה יותר מאשר פעם אחת, ומהם תועדו גם 11 פרטים שעברו להנאת הקהל מתצוגה לתצוגה לא פחות מ-12 פעם! אחד מהם, אריה-ים מפורסם בשם דיוק (Duke) שהיה רכושה של חברה ממיסיסיפי, שמחזיק עד היום בשיא ההעברות אי-פעם: לא פחות מ-19 פעם.
מזה כעשור אין הפארקים הימיים האמריקאיים וגני החיות זכאים לצאת עוד וללקט לעצמם חיות-בר, אך, החוק בנידון אינו נאכף כיאות, והם עוקפים אותו כל-אימת שמזדמן להם. הסיבה לכך היא, קודם-כל, רצונם להמשיך ולנסות להרבות את היונקים הימיים הנמצאים ברשותם, ולהגדיל את המגוון הגנטי שמוחזק במכליהם. אנו יודעים כי מדינות שונות ברחבי העולם, עדיין מנהלות מסעות ציד מכוונים כדי ללכוד עוד ועוד לווייתנים ודולפינים בטבע, ולייצא אותם הלאה. מסעות ציד אלה מתנהלים בעיקר באיים הקריביים, שבהם גואה ללא הרף השחייה עם דולפינים (שנעשתה פופולרית ביותר בכל העולם, כמו למשל, בניו-זילנד, ישראל ומדינות אחרות). קובה, למשל, הפכה למייצאת העיקרית של דולפיננים לפארקים ימיים ודולפינריומים ברחבי העולם.
רשות הפארקים וגני-החיות האמריקאית הפדרלית אמנם אוסרת על יבוא של יונקים ימיים מעין אלה, אך המפקחים פועלים באיטיות לאכיפת החוק בנידון, החל מבדיקת איכות המים וכלה בדאגה וטרינרית מתאימה, וזאת, גם אם הם מתעדים ומדווחים על כל מקרי התמותה שבהם הם נתקלים. גם "שירות הדיג הימי" (National Marine Fisheries) מתעד את לכידת היונקים הימיים בטבע מאז 1972, אך גם הוא לא אכף את החוקים המחייבים לדווח על כל לידה, תמותה, או העברת בע"ח ממקום למקום, שהפארקים התחייבו למלאם. הם היו אמורים לדווח לשלטונות על כך באופן קבוע וסדיר, אולם, להפתעת מבצעי התחקיר במאות (!) מקרים הם לא דווחו על סיבת המוות, וגם לעתים לא דווחו מי בכלל מהיונקים הימיים שפעלו תחת אחריותם מת.
אחד מראשי שירות הדיג המאשר לכידת יונקים ימיים, הוא סטיב לסרי (Steve Leathery) שאמר למבצעי התחקיר כי "מעולם לא היה לנו את הזמן והאנרגיה לברר זאת". הוא הודה למעשה כי זוהי הפעם הראשונה שמישהו ניסה לברר את הנתונים מבחוץ. פטר דויטש (Deutsch), מבית הנבחרים האמריקאי, העיר "כי זוהי קריאה בהולה לכולנו כדי שנתעורר". הוא אף הוסיף וטען כי ברור לו שהממשל נרדם ולא התמקד בעיקר. פרנק פאלון (Pallon) מניו-ג'רסי, אחד מחברי ועדת-משנה לחקר האוקיינוסים, הדיג וחיות הבר, מטעם הקונגרס, אמר שגם הקונגרס התעלם מהצורך לבחון את הנושא ביתר-קפדנות, ואף לא נטל על שכמו את האחריות המצופה ממנו, ומכאן שגם מעורבותו והשפעתו בנידון בטלים ומבוטלים.

'התבונן להנאתך בתצוגה'
אין עוד מקום בעולם כמו "עולם הים באורלנדו", טענו זה מכבר אתרי האינטרנט למיניהם: "'האכל דולפינים', 'התבונן להנאתך בתצוגה', 'נסה להישאר יבש כאשר שאמו מציגה'", וכן הלאה, כך מפארים את שמו של "עולם הים באורלנדו". Sea World הפך להיות הפארק הימי הגדול והמזוהה ביותר בעולם, מאז החלה בו תצוגת היונקים הימיים לראווה, לפני כ-40 ואולי אף 50 שנה. באותם ימים רחוקים נהגו בני-אדם לצאת לאוקיינוס וללקט דולפינים מהטבע ככל שיכלו, מבלי לדעת כיצד לטפל בהם כיאות בתנאי שבי. "הם לא הצטיינו ביותר בטיפול בבע"ח, והיו חסרי-ניסיון. אולם, עם השנים הם למדו, והמצב השתפר", אומר הווטרינר הוותיק, ג'ים מקביין (McBain) מחברת "עולם הים".
גורמים רשמיים בתעשייה מודים כי אמנם יש ביניהם שאינם מנוסים, אך הם יעד למטרה טובה: חינוך למודעות לחכמת היונקים הימיים, ליחס נאות (וכבוד) המגיעים להם, ואמפתיה לחייהם של האורגניזמים הימיים. לראייה, כך הם מדגישים שוב ושוב, מיליוני המבקרים החוזים במעלליהם. לטענתם, אלמלא הם, לא היה הציבור ברובו מודע ליפי הטבע וחכמת החיות, ואולי אף היו מתעלמים מהם ולא משקיעים בהם תשומת-לב. לטענת תומכי קיומם של דולפינריומים להנאת הקהל, בדיוק כמו תומכי קיומן של מלחמות-פרים, מירוצי שוורים, קרבות תנינים, או תרנגולים, תצוגות אלה הופכות אותן ל"שגרירים האמיתיים ביותר" שמצביעים על יכולותיהם הפנומנליות של "בעלי התחושה" (Sentient-beings) האלה, וכי אין לאתיקנים למיניהם כל זכות להתערב ולומר להם עד כמה האדם איננו מוסרי ביחסו לבעלי-חיים. ואמנם, מה שמעניין את המבקרים בתצוגות אלו, גם אם פועם בלבם יחס מוסרי ותחושת צער של בעלי-חיים, הם למרות הכל, כוכבי הקפיצות במים, "הליכת זנב" (Tail Walking), "הטלת מטבע", "השפרץ על הקהל", "צא לדרך" כדומה, למשמע פקודה מהמאמן.
מה שהפארקים הימיים וגני החיות הקטנים אינם מספרים לציבור הוא שתוחלת החיים של היונקים הימיים המוצגים לקהל איננה ארוכה כפי שרבים מאתנו סברו עד-כה. ב-30 השנים האחרונות, הצביעו נתונים פדרליים בארה"ב, כי פחות ממחצית מהדולפינים ואריות-הים הגיעו לתוחלת החיים המצופה מהם בטבע, שהיא 20 ו-14 שנים (בהתאמה). בתגובה לשאלות תחקירני העיתון, ה- AZA אמנם ביקש מהביולוג ושומר הטבע קווין וויליס (Willis) לחשב מה יכולה להיות תוחלת החיים של היונקים הימיים. בהתחשב בניסיונו הרב, ולאחר שנענה להצעתם, הוא אכן הגיע לתחזית מחושבת לפיה דולפינים יכולים להגיע לתוחלת חיים של כ-20 שנה, ואריות-הים ל-14 שנה. ואמנם, בהתחשב במספר הפרטים החיים כיום, וגילם ידוע, נמצא כי 42% מהדולפינים וכ-60%מאריות הים בשביה אמנם הגיעו לאומדן זה. אולם, לטענתם של גורמים רשמיים בתעשייה, יידרשו עוד 30 שנה נוספות של מחקר בנידון כדי לאמת תחזיות מעין אלו.
מה שבטוח הוא שבמותם של כ-3,850 יונקים ימיים שנמצאו תחת פיקוחו של האדם ודווחו כיאות, התיעוד הרשמי היחיד ביחס ליונקים ימיים היה בסך הכל עד כמה "היחס אליהם היה הוגן". עד-כה מדווחים כי 1,127 דולפיננים למיניהם, ובעיקר דולפינן ים-תיכוני, דולפין מובהק (מצוי) ודומיהם, דולפיני "פליפר" (Flipper) למיניהם - מתו לרוב, והרבה, במשך למעלה מ-30 שנה. כשהדולפין פליפר כיכב בסדרת הטלוויזיה המפורסמת, אף אחד מהציבור לא התעניין באמת איזה מהפליפרים הוא בדיוק. הסיבה היא שהדבר לא היה במודעותם של האנשים.

לא הגיעו לגיל
התחקיר מגלה כי מתוך 875 בעלי חיים, שגילם היה ידוע בוודאות, למעלה ממחציתם לא הגיעו לעולם לגיל 10, וכ-83% מהם מתו בטרם הגיעו לגיל 20. ביחס לאריות-ים קליפורניים, שהם המין המועדף לתצוגות בפארקים הימיים ובגני-חיות, בקרב 1,262 מהם שגילם היה ידוע בעת מותם, רק כמחציתם הגיעו לגיל 5 ו-77% מהם מתו בטרם הגיעו לגיל 14 שנה, הגיל המצופה מהם. בין הלווייתנים הקטלנים, הנחשבים עדיין למין הפופולרי ביותר בתצוגות-ראווה אלו, הראה התחקיר כי 24 מהם מתו בגיל 10.2 שנים בממוצע. 43 מהם חיים, נכון להיום בפלורידה, בשביה, וגילם הממוצע 15.7 שנים. באתר האינטרנט של "עולם הים אורלנדו" נקבע כי מדענים בצפון-מערב האוקיינוס הפציפי מאמינים כי נקבות הלווייתן הקטלן עשויות להגיע בקלות לגיל -50 שנה, וכי הזכרים שלהן מגיעים לגיל כ-30 שנה. לאמיתו של דבר, היו שתיארו מעקב סדיר אחרי פרטים אחדים שהגיעו בטבע לגיל 90 שנה ומעלה.
דוגמה טובה לחקר מין זה בטבע באה לידי ביטוי בחקר הלווייתן הקטלן בעיקר צפון מערב מדינת וושינגטון במי Puget Sound. שניים מהביולוגים הימיים המיומנים ביותר באזור, הווארד גארגט (Gargett) וקן בלקומב (Balcomb), הם מהחוקרים בעלי התצפיות והניסיון הרב ביותר בצפייה ובמעקב אחרי הלווייתן הקטלן בטבע. הם נמנים עם צוות "מרכז חקר הלווייתנים", שקשור לצי האמריקאי. מאז 1994, הם מתעדים את פעילותם בצילומי וידיאו סדירים ואיסוף תצלומים מקרוב, הן מתחת והן מעל המים, ובצורה זו הצליחו לתעד את כל הפרטים באוכלוסיות השונות. למרות שפע המידע המצטבר עליהם, עדיין רב הנסתר על הידוע. בהתאם למידע זה המעיד על הקושי לחקור אודותיהם בטבע, טוענים גורמים רשמיים בתעשיית הפארקים הימיים שיונקים ימיים, לרבות הלווייתן הקטלן בשביה חיים כיום יותר שנים מאשר בטבע, זוכים לתזונה טובה יותר, טיפול וטרינרי הולם מקצועי יותר בהשוואה לעבר, ומכאן, לטענתם, שאפשר לשמר ולשמור עליהם טוב יותר.
דוגמה טובה מבחינתם היא קייקו, הלוויתן הקטלן שכיכב בסרט "לשחרר את ווילי". קייקו הושב לטבע לבסוף, לאחר שהותר לו לצאת לחופשי לאוקיינוס ביולי 2002, לאחר חודשים ארוכים בהם התחבטו אם זוהי הדרך הנכונה להשיבו לטבע. מאז שחרורו מטפליו של קייקו עקבי אחר תנועותיו באמצעות לוויין. כך גם גילו כי הוא טרם הצטרף ללהקת בני מינו וכי הוא אינו מסוגל, כנראה, למצוא די מזון בעצמו. "באגודה להצלת הלווייתנים" עקבו אחריו ללא הפוגה, אך גילו כל העת פסימיות ביחס לסיכוייו, וטענו שהתקרבותו הבלתי-פוסקת אל האדם מרמזת על נסיגה בהתאקלמותו לטבע. הם אף ציינו לא פעם שייתכן שבעתיד ייאלצו ללוכדו ולהשיבו לשביה. עם זאת, בצילומים נראה היה שמצבו טוב. נראה היה כי קייקו אהב את חברת בני האדם ושב לראותם ברצון. גם מצבו נראה טוב. במשך כל העת סברו החוקרים שעקבו אחריו כי הוא לא ישרוד את החורף ללא עזרתם של חבריו בני האדם שידאגו לו למזון. סרטון טבע חביב על קורותיו ובעייתיות השבתו לטבע אף שודר בערוץ הטבע של נשיונל ג'יאוגרפיק. לבסוף, בדצמבר 2003 מת קייקו, ככל הנראה לאחר מחלה, במפרץ Taknes, שבו שהה לאחרונה בנורווגיה.

שאלת תוחלת החיים
קשה מאוד לברר כמה שנים עשויים יונקים ימיים לחיות ולצלול בטבע, בהשוואה ליכולת לבחון זאת אמפירית בשביה. לפי גורמים בתעשייה, ביולוגים ימיים, מומחים פדרליים בתחום ואחרים, מסכימים כי תוחלת חיי היונקים הימיים בטבע לא יכולה להיות לרוב גדולה, וכי האוכלוסיות שנותרו בטבע הן ממילא קטנות, וגם תפוצתן האוריגינלית הצטמצמה בלאו הכי.
גם מחקר דולפיננים שנערך במפרץ סאראסוטה (Sarasota) במשך לא פחות מ-34 שנים רצופות לא הצליח לומר בוודאות מהי תוחלת חיי הדולפיננים האלה, אך ידוע כי לפחות 140 מהם הגיעו לשנות ה-50 שלהם. לעומת זאת, לדברי התחקיר, מתוך כ-1,500 דולפינים ידועים בשביה ב-30 השנים האחרונות, מתים וחיים כאחד, רק אחד מהם ששמו נלי (Nellie), הגיע לגיל 50 שנה ב- MarineLand, שבפלורידה.
הדיווחים הפדרליים הראו גם שיונקים ימיים שמעולם לא היו בטבע, אותם אלה שהצליחו להתרבות בשביה, מתו באופן מובהק צעירים יותר! אפילו בעלי-חיים שהגיעו לחופים בגלל מצוקה כלשהי, נלכדו והוכנסו לתצוגות דולפינריומים להנאת הקהל, והיו לרוב חולים, מותשים או פצועים, חיו למשכי זמן ממושכים יותר בהשוואה לאלה שנולדו בגני-חיות, או פארקים ימיים.
אריות-ים שמתרבים בשביה, לדוגמה, מתו בגיל 3.5 שנים בממוצע. לעומתם, אריות-ים שנלכדו בטבע והובאו לשביה, הצליחו לשרוד עד גיל 11.4 שנים בממוצע. אלה שנלכדו לאחר שעלו על שרטון, חיו בממוצע עד גיל 10.5 שנים. הדבר נמצא נכון גם לגבי דולפינים, לווייתנים וכלבי-ים.

המסר הסטנדרטי
ההשוואות בין מתקני השעשועים היו קשות במיוחד בגלל ההבדלים הניכרים ביניהם, ובגלל מספרם המשתנה של היונקים הימיים בכל אחד מהם. התיעוד הפדרלי אינו נותן על כך פרטים מספקים, וגם לא על מצבם הבריאותי, תזונתם ותפריטם, גודל המכל בו הם מוחזקים, או תנאי האקלים הדרושים להם. גם הרכב הכימיקלים שבו משתמשים לטיפול ואיכות המים לא נבדקו כיאות.
כל מי שמבקר באתרי תיירות מעין אלה והיה רוצה לשמוע על כך יותר, אינו זוכה לכך, ואף אינו יכול לדון על כך עם צוות המתקן. המסר הסטנדרטי המועבר מעובדי הפארקים הימיים האלה הוא תמיד עד כמה הטיפול שלהם הוא נהדר, עד כמה הם נהנים מבריאות טובה, שמחים בחלקם, ומאריכים את תוחלת חייהם בגלל התנאים הטובים לו הם זוכים. אולם, לא מניה ולא מקצתה! ב- Miami Seaquarium, לדוגמה, נקבע באתר האינטרנט שלהם, כי תוחלת חיי הדולפינים ברשותם היא "ארוכה יותר". אולם, לאמיתו של דבר, אתר זה איבד 64 מ-89 הדולפינים שעברו תחת ידו מאז 1972. בין אלה שגילם תועד בוודאות, מתו למעלה ממחציתם בגיל 10 שנים (או פחות מכך), וביניהם 16 שמתו בשנתם הראשונה.
לדעת תחקירני העיתון, מצטיינים היזמים ומפעילי האתרים אלה ביחסי-ציבור יוצאים מן הכלל. הם נותנים לבאים בשעריהם את התחושה כי הם מטפלים בחיות-הבר באופן יוצא מהכלל, וכי הם יודעים היטב מה הם עושים. לדוגמה, באקווריום הידוע ביותר בטקסס, ששמו: Corpus Christi, הגיעו בשנת 2003 לבדה כ-50,000 מבקרים. מתח הרווחים הגיע ל-12 מיליון דולר למכל שבו הוצגו, לדברי אתר האינטרנט שלהם, "דולפינים שלא יכלו לשוב עוד לטבע.... בגלל העדר כישורים נחוצים להצליח לשרוד בו כיאות..."
אחד ממאמני הדולפינים במיאמי, ריק אובארי (O'Barry), שהתפרסם בציבור בהכנת הסדרות הטלוויזיוניות "פליפר", שהיו פופולריות במיוחד בין השנים 1964 ל-1967, הפעיל כיום בעמותות הפועלות נגד אחזקת והפעלת יונקים ימיים בדולפינריומים להנאת הקהל, טען כי "אם היו יודעים מה כרוך באחזקת חיות הבר הגדולות הללו בשביה, אנשים לא היו קונים את כרטיסי הכניסה, וכי כל מה שמתרחש שם נסוב אודות כסף"!
לפי החוק, דורשים גורמי הממשל מאתרי הצפייה האלה, לדווח לרשויות על כל לידה, מקרה של תמותה, או העברה של כל אחד מהיונקים הימיים, גם כאשר הם מייצאים אותם לארצות אחרות. שירותי הדיג למיניהם דורשים זאת אף הם, אך ידוע כי החוק אינו נאכף כיאות, ומפעילי האתרים אינם מדווחים על כל מקרה של גור שמת לאחר שזה עתה נולד, בעיקר משום שאינם חושבים שזהו תפקידם, וכי יש מקרים רבים כאלה. תחקירני העיתון אף ציינו כי גילו שלא פחות ממאות (!) יונקים ימיים נמחקו ממצבת ספרי העדר, בין אם לאחר שהועברו למקום אחר, ובין אם מתו, אך משום-מה נשכח ממפעילי האתר למחוק אותם במשך כ-10 שנה. הם גם לא הקפידו לדווח על לידה ומוות של פרטים אחרים.

אתיקה ובעיות שמירת טבע
תצוגות הדולפינים לראווה הוקמו בארה"ב סביב 1938, ול"תיאטרון החלוץ" באותם ימים, Marineland, הגיעו עוד באותה שנה לא פחות מכ-20,000 מבקרים. לאחריו הוקם עוד באותה שנה פארק ימי שבו הציגו יונקים ימיים לראווה ורק אחרי שניים אלה הוקמו "תיאטרון הים", אקווריום הים של מיאמי, או אקווריום המפרץ של פלורידה. הפופולריות של אתרים אלה הרקיעה לשחקים הודות לסדרת הטלוויזיה המפורסמת "פליפר" מ-1963 וסדרות הטלוויזיה הנוספות שהפיקו בעקבותיו, שחשפו עד-כמה "נחמדים" הם האורקה, אותם לווייתנים קטלנים שצבעם המנוגד בשחור-לבן, מעוררים עד היום הערצת אין-קץ.
הנה לדוגמה, האקווריום בוונקובר, שהחליט להפוך למרכז הלווייתן הקטלן. במקביל הוא החליט גם להפעיל תצוגה ממשית לקהל. ציידי לוייתנים יצאו במהירות מטעמו לאוקיינוסים כדי לצוד עבורם דולפינים ולווייתנים בעזרת שיטת הצלצל המוכרת. איש אינו יודע כמה מהם נלכדו וכמה מהם מתו במסעות הציד האלה.
אחד הקורבנות מבין מין הלווייתן הקטלן, היה מובי-דול (Moby Doll), שהוצג שם במשך כ-3 חודשים בלבד, כאטרקציה עולמית, בטרם מת מסיבות לא ידועות. מבקרי המקום נהנו לראותו באותם ימים מצליף את זנבו במים, והוא אף צולם ללא הרף לערוצי המדיה השונים. באוטוביוגרפיה שלו משנת 1994, כתב מנהל האקווריום של וונקובר באותם ימים, מוריי ניומן (Newman) את הדברים הבאים: "רכשנו את ניסיוננו בנידון לראשונה רק באותם ימים. מובי-דול הוביל אותנו להבנה טובה יותר של יונקים הימיים, אך בה בעת הגבירה ההתעניינות בו את הבעייתיות הביו-אתית ביחס לבעלי-חיים שבאחריותנו... גם לא צפינו את המסחור הגובר בנושא בשנים הבאות".
כיום, חיים באקווריומים, גני-חיות ופארקים ימיים בארה"ב לבדה כ-1,200 לווייתנים, דולפינים, כלבי-ים ואריות-ים, לפי הנתונים הפדרליים הרשמיים. השאלה היא כמה נוספים (לפי הערכות -מאות) נמצאים בשלב זה או אחר של מסעותיהם הימיים הארוכים בים ליעדיהם, כשהם עושים את דרכם בצורה פסיבית בתוך המכל שבספינה, לאחר שנלכדו. כמה מהם מצאו ללא ספק את מותם בתהליך המורכב של הלכידה וההעברה למכל באחת הספינות, ולא ברור כמה מהם אכן יגיעו ליעדיהם בסופו של דבר, כשהם עדיין בחיים.
באיים הקריביים, למשל, אחד מיעדי הלכידה האהובים ביותר, ויעדי "ספינות האהבה" למיניהן, נפתחים מדי שנה בממוצע בשנים האחרונות שני אתרי-צפייה מעין אלה בטבע, המהווים עדות לפופולריות הגואה של הרעיון של חובבי התיירות האקולוגית לשחות, או לצפות במעללי בעלי החיים הימיים בטבע. ביקור במקום כזה עשוי לעלות כ-130 דולר ויש להביא בחשבון קניית משקאות, ארוחות ומזכרות. שכרו של מאמן דולפינים עשוי להאמיר עד כדי 650 דולר ליום. קניית חולצת טריקו שעליה תמונת דולפין עשויה לעלות כ-55 דולר. שחייה עם דולפינים במשך כשבוע עשויה לעלות 2,000 דולר, וכן הלאה. למרות המידע הזה שכל אחד יכול לקבלו גם בשיחת טלפון (גם בארץ!), לא הוסר עד-כה המסווה על המסתורין שאופף את מתח הרווחים העצום של אתרי צפייה ושחייה מעין אלה. הסיבה: מפעילי המקומות הללו אינם מעוניינים להראות נתונים. אולם, בדיקת מספר המבקרים רק ב"עולם הים" המפורסם בפלורידה, מגלה כי הגיעו אליו בשנת 2003 לא פחות מכ-11 מיליון בני-אדם! לפי הערכת תחקירני העיתון, המבוססת על שוטטות באתרי-אינטרנט לבדם, מידע שכן הצליחו להשיג מכמה מהם, וכד', אמדו את מספר המבקרים במקומות אלה בכ-50,000,000 בני-אדם בשנה. המחזור הכספי לפעילות נאמד אם כך בכמיליארד דולר - שכולו מתבצע על גבם של בעלי החיים.

דולפינים לייצוא
חברות לכידה מתמחות עתה בציד דולפינים בכל העולם. רבים מהם נלכדו בקרבת פלורידה, אך מצאו את דרכם לשוויץ, פינלנד, אנגליה, ישראל וקנדה, ולא רק בארה"ב לבדה. מסך הכל כ-80 פריטים שנלכדו ע"י חברה בינלאומית אחת ליצוא דולפינים, מתו 19 מהם בתוך 5 שנים, ו-10 אחרים שרדו פחות משנה. אחד מהם, שנלכד ב-1983, מת כ-7 שבועות בלבד לאחר שהגיע ליעדו, פארק הספארי בקרבת העיר ליברפול באנגליה. עמית היא דולפינה אחרת שנלכדה ע"י אותה חברה. היא בילתה קרוב לארבע שנים מחייה בדולפינריום בתל-אביב, כך חשף העיתון, בטרם הועברה ל- Knies Kinderzoo שבשווייץ. היא מתה יומיים בלבד לאחר העברתה לשם. הווטרינר ג'יי סוויני (Sweeney), המנהל את החברה, לכד בעצמו כ-80 דולפינים בשנות ה-80 של המאה ה-20. לדבריו, הוא העביר ששה מהם ל- Walt Disney Worlds Epcot Center, באורלנדו ב-1985. אחד מהששה שרד שם פחות משנה, ושלושה אחרים מתו עד 1990. סוויני עצמו הודה בפני מבצעי התחקיר שלא היה לו כל מידע על-כך.

גורמי התמותה
קשה לדעת מהם גורמי התמותה של היונקים הימיים. טד גריפין, הידוע בהיותו "אספן לווייתנים קטלנים", מודה כיום שקטל, או לכידת הלווייתים הקטלנים לא היה מוצדק. ב-1970 לבדה לכד גריפין כ-40 לווייתנים קטלנים בקרבת חופי וושינגטון, מהם מתו במהלך הלכידה בשעות החשכה 3-4 פרטים שהסתבכו ברשת. לדבריו, כאשר ביקש מגורמי מימשל לבצע בהם ניתוח לאחר המוות כדי לבחון מהן הסיבות למותם, הוא נענה בתשובה כי "הם לא שמים קצוץ על הסיבות למותם". מאוחר יותר הקים גריפין אקווריום תצוגה בסיאטל, וקידם את שיטת הציד שלו ע"י כך שהחל להשתמש במסוקים לאיתורם. בניו-זילנד, למשל, יודעים אנו כי מפעילי ספינות לאיתור ושחייה עם לווייתנים משתמשים במסוקים לאיתור הלהקות.
לדעת תחקירני העיתון כשני שלישים מהיונקים הימיים שנלכדו בשנות ה-70 וה-80 מתו. כיום, קרוב לשני שלישים מהיונקים הימיים בפארקים האמריקאים הימיים נולדו בשבייה, שכן הפארקים אינם רשאים עוד, מזה כעשור, ללכוד לווייתנים, או דולפינים בטבע. מפעילי הפארקים הימיים אומרים כי פעילות נופשים בני-אנוש בקרבת החופים פוגעת לא פעם ביונקים ימיים כי מינים שונים נלכדים ונאספים "למטרות מדעיות", למרכזי-איקלום ולמטרות צבאיות מסווגות. לטענת מרילי מנוורד (Menword), המנהלת של "ברית היונקים הימיים מטעם הפארקים והאקווריומים" (Alliance of Marine Mammal Parks & Aquarium), ה- AMMPA, יש עתה התקדמות ניכרת בחקר אורח החיים, המחלות והצרכים של היונקים הימיים, בעיקר לאור הניסיון הנרכש הרב בתצוגות ולא רק במחקרים המדעיים בטבע. לטענתה, ההשקעה במחקר בתנאי-שביה נאמדת בכמיליון דולר בשנה. הטצ'ינס אף העריך שעלות המחקרים בטבע מגיעה לכ-50 מיליון דולר בשנה.

רק בזכות הדולפינריומים
מאיה זילבר, המטפלת הראשית של הדולפיננים בריף הדולפינים באילת, מציגה נקודת ראייה מעט שונה לנושא. וכן, יש לה מה לומר גם על התחקיר. להערכתה, רק בזכות קיומם של דולפינריומים למיניהם ברחבי העולם, השתפרה המודעות והיחס החיובי לדולפינים, וכי רק בגללם גילו מה יש להם להציע לאנושות מעבר למיתוסים ולאגדות, ומעבר לפעילותם כחיות-קרקס. "רק בגלל פעילותם של דולפינריומים החלו להתייחס אליהם בכבוד וביתר הערצה", היא אומרת.
ואכן, למרות שאי אפשר לומר כי קיומם של דולפינריומים הוא טוב, או רע, ייאמר לזכותם של הפארקים הימיים, למיניהם, כי הם אלה שתרמו יותר מכולם להעמקת המודעות לטיפול בבע"ח בשביה ובטבע , לקידום היחס האתי אליהם ורתימת השבי לצורכי השבה לטבע. לדברי זילבר, מחקרים בטבע העלו שכ-70% מהדולפינים (או יונקים-ימיים אחרים) מתים עד לגיל שנה, בלי כל קשר לבני-אדם. "התחקיר האמריקאי לא דייק עד-תום בנתוניו לגבי הדולפינריומים, מאחר ולפי הממצאים הללו, לא צריכים להיות הבדלים ניכרים בין שיעור הישרדות הדולפינים הצעירים עד גיל שנה שנולדו בדולפינריומים לבין שיעור הישרדותם של צעירים ותינוקות בטבע".
כיום, אומרת זילבר, בניגוד לממצאי התחקיר, לכידת פרטים בטבע אינה נחוצה עוד משום שבפארקים-ימיים ובדולפינריומים קיימת בעיה של עודף ולא של חוסר בדולפינים הנמצאים ברשותם, ולכן, אין עוד צורך ללכוד פרטים בטבע ולהעבירם לאתרים ברחבי ארה"ב. הם אף למדו לטפל בדולפינים המתרבים בחזקתם, הבינו מה התנאים הדרושים להם, ובניגוד לנאמר בתחקיר, אינם צריכים להגדיל את מספרם בשביה. יתרה מזאת, התפתחה אף מתכונת של החלפות והעברות של דולפינים מאתר לאתר, בלא להזדקק ללכידה בים. לטענתה, חבל שהתחקיר האמריקאי איננו נראה אובייקטיבי. "בעולם הים אורלנדו", בנו לאחרונה מעגן טבעי גדול ובו מספר בריכות גדולות בלגונות ענק שקרקעיתן טבעית ולא מבטון, והן מוקפות ברשת ולא בקירות, כדי לעודד את בעלי החיים לתקשר ביניהם. הדבר מעיד, לטענתה, על התקדמות ביחס לדולפינים בשביה בעולם. "בישראל הקמת ריף הדולפינים היתה מבצע חילופי לדולפינריומים. הפרויקט שלנו מעורר השראה בכל העולם. היזמים בחרו שלא לסגור בריכות, להותיר את הדולפינים בים הפתוח, לא להזדקק למתכונת 'מזון בתמורה לקשר', ואף היו החלוצים הראשונים, ואולי היחידים בתחום, המעודדים שחייה עם הדולפינים בלי צורך להבטיח להם מזון בתמורה. "כל בעיה של דולפין בטבע מטופלת ע"י האתרים הללו, שכן, החוקרים בפועל הם אנשי מקצוע שלמדו את התורה בדולפינריומים. אפילו הווטרינרים המתמחים ביונקים ימיים למיניהם, למדו הרבה מניסיונם של המטפלים באתרים הללו".

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>

אתרי אינטרנט להרחבה בנושא:
http://www.whaleresearch.com
www.orcalab.org
http://www.cetaceanresearch.com/sounds/html
http://orcanetwork.org/nathist/salishorcas1.html
http://orcanetwork.org/nathist/salishorcas2.html
http://www.whale-museum.org/programs/orcadoption/orcadoption.html
www.sanjuanjournal.com/
www.orcaconservancy.org/
www.mindfully.org/water/2003/
Gargett, Howard. 2002a. Orca of the Salish sea, 2002. (Internet websites(.
 Gargett, Howard. 2002b,c. Do Orcas use symboles?  The Orca, part I, part II. (October website(. http://orcanetwork.org/nathist/salishorcas1.html
Pasmussen, Scott. 2003. Sonar blast panic Whale. www.mindfully.org/water/2003/
Ross, Naomi. 2003. Keko’s sudden exit from the limelight caps a strange trip. http://www.hsus.org/ace/20158

לקריאה נוספת
Allen, C. & Marc Bekoff. 1997. Species of Mind: The Philosophy and Biology of Cognitive Ethology . MIT Press.
Frohoff, Tony & Brenda Peterson. No Date. Between Species: A celebration of the Dolphin-Human Bond . Springer & Orca Network’s.
Hijek, Barbara and other reporters. 2004.  Sun Seninel Florida’s Magazine) May 15(
Randell, Lake & Hal Whitehead. 2001. Culture in Whales and Dolphins. Bhavioural Brain Science 24) 2(: 309-382.
Smith, Tony. 2004. Further report: Study finds many Marine mammals dying in captivity. Sun-Sentinel/Angel Valentine. Posted by e-mail, May 16.

תודות
לזואולוג ואיש המחשבים חיים שגב מאמירים ולמאמנת ומטפלת הדולפינים מאיה זילבר מריף הדולפינים שעברו על המאמר, האירו והעירו את הערותיהם.

* נדב לוי הוא זואולוג המתמחה בחקר תרבויות מתגבשות של בעלי-חיים ועוסק באקולוגיה, במעורבות האדם בטבע ובבעיות שמירת טבע וסביבה. ספרם של הפילוסוף, פרופ' זאב לוי מאוניברסיטת חיפה ונדב לוי, "אתיקה, רגשות ובעלי חיים. על מעמדם המוסרי של בע"ח", יצא לאור במרץ 2002, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וספריית פועלים.