...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

אי ירוק בים

ואלה קורות 'משלחת הכרישים' של מגזין ים לאיי קוקוס. יומן מסע ובו מככבים אלפי כרישים ידידותיים, דגי ג'ק נמרצים, לובסטרים עצלים ואפילו אריה עקשן אחד שהגיע מהגלפגוס לביקור

מאת: אברהם מעיין (פיץ')   צילום: אבי קלפפר

אתם מחפשים כבר שנים את ה א ת ר. את המקום האולטימטיבי לצלילת חייכם הבלתי נשכחת. אתם מחפשים את אותו מקום שכשתיפרדו ממנו תוכלו לומר בלב שלם: 'היה שווה כל רגע, היה שווה כל גרוש', בקיצור, אתם מחפשים בלי לדעת אפילו את האי קוקוס...
קוקוס הוא אי שהתרומם לתוך האוקיינוס השקט כ540- ק"מ דרום מערב לקוסטה ריקה, לה הוא שייך פוליטית. אורכו 9 ק"מ ורוחבו 4 ק"מ והוא מתנשא ל630- מ' מעל פני הים. האי הוא חלק מפלטה טקטונית שרוב רובה מתחת לאוקיינוס ורק שיאו של ההר שהיה פעם הר געש בולט אל מחוץ למים. אומנם היו ניסיונות בעבר למכור את האי לאו"ם וכך לשמור על האי כסביבה אקולוגית בלתי מופרעת על ידי דייג, או תיירות, אך כלום לא יצא מכך. חשיבותו לקוסטה ריקה בכך שהוא מקנה לה זכויות של דייג 200 מייל סביב האי וכך נוצר רציף של יותר מ - 400 מייל בהם רק לקוסטה ריקה זכות דייג. הייחוד במקום: 15 מייל סביב האי אסור לדוג וכך נשמרת קוקוס כסביבה מיוחדת במינה ומוגנת.
קוקוס הוא אי קטן, קטנטן, אם תרצו, כ4-ק"מ ממערב למזרח, כ - 9 ק"מ מצפון לדרום.
מעל לפני הים, בשוליים, ניתן לראות בבירור שת צורת ההתרוממות של האי מתוך הים. הוא מוקף מכל עבר במצוקים אנכיים שמתרוממים מתוך המים. קוקוס הוא 'מכשול' שצף מתוך המים ויצר לעצמו מיקרו- אקלים מיוחד במינו. האי מפריע את תנועת העננים שנוצרים מעל פני הים מזרחה. היות והוא מספיק גבוה הוא גורם להתעבות וגשם כמעט כל הזמן. אומנם בין ינואר למאי נחשבת העונה לעונה יבשה, אבל גם בה יורד גשם מדי פעם. הממוצע השנתי הוא כ7- מ' גשם בשנה!!! כמות כזו של משקעים גרמה לבליה מואצת של הסלע ויצרה קרקע פורייה שהפכה למצע פורה ליער גשם מדהים בעוצמתו.

גלגל הצלה
קוקוס התגלה במאה ה16- על ידי יורדי ים ספרדיים ומיד הוא הפך לאחת הנקודות החשובות בניסיונות להמשיך מזרחה. יש בו שפע בלתי רגיל של מים כל השנה, פרות טרופיים בכמויות גדולות וכמה מקומות עגינה בטוחים. ככזה הוא הפך למפלט וגלגל הצלה עבור ספינות שהיטלטלו ימים וחודשים באוקיינוס. בעיה קלה: האי כל כך קטן שלא היה פשוט למצוא אותו... אם חולפים על פניו בלילה, בקלות אפשר לפספסו. בים גלי, במרחק של כמה מייל, גם כן קשה לראות אותו, במיוחד כאשר רוב השנה הוא מכוסה בענן קבוע. נדרשה יכולת בלתי רגילה להיות מסוגל לנווט במדויק לאי. אבל, פרסומו של קוקוס בא לו דווקא בזכות שודדי ים, להם הוא שימש בסיס נוח ליציאה למרדפים אחר אוניות סוחר שחצו את האוקיינוס. הם אכלסו את האי בחזירים, צבאים (בשר טרי), חתולים, עכברושים (כדי שלא יהיה משעמם) ובשאר צרות אחרות. הם גם נהגו להטמין באי את פרי עמלם והוא הפך עם הזמן ל"אי של מטמונים". הסיפורים והאגדות התערבבו עם המציאות ועד היום מהלכות שמועות שבאי טמונים אוצרות בשווי של מיליונים: זהב, כסף ותכשיטים. בעת החדשה ראה האי אין ספור של מחפשי אוצרות, עם מפות ובלעדיהן, עם מכשור מיוחד כזה או אחר. האמת היא שאף אחד עדיין לא מצא שום אוצר. כיום אוסרת ממשלת קוסטה ריקה בעזרת פקחים שחיים על האי כל חיפוש אחר אוצר זה או אחר.

האוצר האמיתי
האמת? האוצר האמיתי של קוקוס הוא מתחת למים. הריף סביב האי הוא די רדוד והוא יורד במתינות מהאי לתוך האוקיינוס. כמייל מהאי ניתן למצוא מקומות בעומק של כ30- מ' בלבד.
שפע הגשם יצר אין ספור של נחלים ומפלים שיורדים לים וסוחפים איתם רקבוביות שיוצרות בקטריות המגדלות פלנקטון, שהוא מזונם של בעלי חיים ימיים. סלעים ענקיים שהתדרדרו מההר. מצוקים וסלעים שנותקו מהאי על ידי פעולת הגלים, יצרו מצע עליו התפתחו בעלי חיים מיקרוסקופיים, בין האבנים יש מקומות מסתור בטוחים לדגים קטנים ומקומות הטלה עבור מינים שונים של דגים. הריחוק של האי מכל מקום לא הביא לכאן תנועה גדולה מדי של בני אדם, זה ושפע של מזון הביא לכאן כמות אדירה של דגים מסוגים שונים ובגדלים שונים.
קוקוס הוא אתר צלילה ידוע עוד משנות ה50-. אבל מכשור ישן והריחוק מהיבשת הביאו לכאן רק הרפתקנים ואכן זו היתה התדמית של קוקוס: רק צוללים בוגרי שייטת יכולים לשרוד את הזרמים, את הים הקשה, את ההפלגה הארוכה מקוסטה ריקה. אלא שהיום זה לא כן.
הנה למשל, יוסי נאמן ואבי קלפפר, מארחינו, אשר מפעילים כאן כבר מעל ל10- שנים שתי ספינות ויצרו סטנדרט אחר של צלילה. הם למדו את המקום, את האתרים, את הזרמים וגם מתי ואיפוא לצלול. אחת התוצאות: אין צורך לצלול בזרמים, יש מספיק מקומות מוגנים, אף על פי שקצת זרם לא מזיק. צריך רק להשתמש בו נכון. אין צורך בצלילות עומק. 30 מ' מספיק ויש בעומק כזה מספיק פעילות, יותר מאשר העין יכולה לקלוט. כמובן שלעומק כזה מומלץ לצלול בנייטרוקס שמאריך את זמן התחתית. (ניתן לעשות קורס על הספינה בדרך לקוקוס. מערכות סגורות או סגורות למחצה גם כן מומלצות וכמובן שגם במקרה הזה צריך לעשות קורס מתאים.

ההתרגשות שלפני
על הספינות יש צוות, מהסוג שאנחנו, בוגרי ים סוף, לא מכירים. מיומן, עוזר. מורידים אנשים מהספינה בכיוון הנכון, מעלים מהצד הנכון, ואכן, מה הפלא, יוסי ואבי מפליגים עם ספינות מלאות לאורך כל השנה.
הצלילה בקוקוס היא צלילה מהנה ובטוחה. כל אחד יכול לצלול כאן. לו ראיתם את הקבוצה האמריקנית שהיתה איתנו הייתם מבינים. כולם בני 60, רובם בני זוג, שכל שנה בוחרים יעד אחד, או שניים, ויוצאים ליהנות מתחת למים. ההתרגשות לפני הנסיעה לצלול באתר חדש ומיוחד כמו קוקוס, דומה אולי להרגשה של גילוי אי חדש, לא ידוע, או להתפעלות מפגישה ראשונה עם בעל חיים חדש.
לייחודו של המקום מבחינת הצולל, נוספה השנה גם תופעת האל ניניו, זרם של מים חמים שנוצר אי שם בצד המערבי של האוקיינוס השקט המחמם גם את מזרחו וגורם לתופעות אקלים משונות במקומות שונים בעולם. ההשפעה שלו על הים עדיין לא ברורה עד הסוף, אך ידוע כי התחממות הים גורמת לרבים מבעלי החיים לנדוד למקומות נוחים יותר מבחינת טמפרטורה (או לרדת לעומק גדול יותר).
השנה הסתיימה תופעת האל - ניניו. האקלים התייצב, הים חזר לטמפרטורה יציבה ונורמלית והדגים חזרו הביתה. חזרו בכמויות פנטסטיות, ואם להאמין למקומיים, בכמויות שלא היו ידועות עד היום.
משלחת מגזין ים יצאה לקוקוס לבדוק את התופעה, לעשות חיים, לצלם ולדווח בחזרה איך זה לצלול עם מאות כרישי פטיש, כרישי לוויתן, מנטות ענק, ועוד ועוד דגים.
החברים במשלחת: גידי, גדעון בן חורין - מהנדס חשמל, בעלים של משרד מהנדסים גדול, שבדרך כלל מתעסק עם עמודי תאורה וקבלנים, מדריך צלילה, צולל ותיק מימי סיני העליזים העומד לחגוג את יום הולדתו ה - 50 מתחת למים. פילו, דוד פילוסוף - מו"ל ובעליו של מגזין 'ים', צלם תת-ימי ידוע בזכות עצמו, שיפגין את כושר הצילום שלו באיי קוקוס, אבן שואבת לצלמים ולסדרות טבע טלוויזיוניות ועבדכם הנאמן, פיץ, אברהם מעין, מורה דרך בארץ ובחו"ל, מדריך צלילה וצולל ותיק, השייך לאותה חבורה מופלאה של ותיקי סיני, הזוכרת את התקופה כאשר הריפים היו ריפים.
וכך, יצאנו לדרך, חבורה מצוידת היטב בכל האביזרים הדרושים: ציוד צלילה (חליפות 3 מ"מ באדיבות SEPA), אביזרי צילום ואפילו טלפון לוויני (באדיבות חברת פרטנרorange( בכדי שנוכל לעמוד בקשר רציף עם אמצעי התקשורת הישראליים, שהבטיחו לעקוב אחר הר פתקאותינו בזמן אמת.

עולים לספינה
נחתנו בסן חוזה, בירת קוסטה ריקה - מדינה קטנה במרכז אמריקה בין פנמה בדרום וניקראגווה בצפון, אחת המדינות השוכנות לחופי האוקיינוס השקט ממערב והים הקריבי ממזרח. את הלילה בילינו בביתם של יוסי נאמן, אבי ואורלי קלפפר, בעלי הספינות המפליגות עם צוללים לאיי קוקוס.
קוסטה ריקה היא יעד תיירותי אשר בהחלט אפשר לבלות בו מספר ימים. אחד המקומות הבודדים אשר הציויליזציה לא פגעה בהם. כאן ניתן לצפות באגמים שורצי תנינים, בנהרות שוצפים בקניונים מדהימים, הרי געש פעילים, מעיינות חמים ועוד ועוד / אפשר לטייל ביערות הגשם, או לעשות רפטינג בנהרות. אבל, אנחנו בשלנו - הימה.
אחר הצהרים אנחנו כבר על ה -"Seahunter, הספינה שתהיה ביתנו לעשרת הימים הבאים. אנחנו מתאהבים בה כבר ממבט ראשון. הספינה היא פרי תכנונם של אבי ויוסי, אשר לא החסירו שום פרט. הכל פה מתוכנן ומחושב לפרטי פרטים. הם בנו ספינת צוללים אולטימטיבית, נהדרת, מצוידת במיטב הציוד ומתוחזקת להפליא, לצלילה מהנה ובטוחה.
הצוות מסביר פנים. הקפטן, ידידנו יוסי נאמן ולצידו שבעה אנשי צוות, טבחים, משיטי סירות (פנגות), 2 מדריכי צלילה וספנים ואחרים שדואגים לכל מחסורינו. לפנות ערב מצטרפת שאר החבורה, זוג יפנים, גרמני ו14 אמריקאים. כולם טיפוסים נחמדים וצוללים ותיקים. לחלקם זו הפעם השניה שהם באים לצלול באיי קוקוס.
המרחק מקוסטה ריקה לקוקוס הוא 5.40 ק"מ והדרך אורכת כ- 34 שעות. הים די נוח, אבל עדיין מתנדנדים והרגישים שבינינו מרגישים לא כל כך טוב, אבל בהחלט לא נורא. אנחנו רק מקווים שהמאמץ כדאי.

היום הראשון – ריכוז הפטישונים
אנחנו לא יודעים איזה יום היום, אבל למי בכלל אכפת? סוף סוף אנחנו במים. כבר בצלילה הראשונה הים שוצף דגים, הרבה ומכל הסוגים. אנחנו בתוך מסך של דגים. יש כמה כרישים לבני קצוות, אנחנו מתרשמים, אבל ממתינים לכרישים גדולים יותר. הצלילה השניה באותו היום, בהחלט עונה לציפיות ומביאה אותנו אל תחנת ניקוי של פטישונים, כרישי פטיש ענקיים -500 300 ק"ג, 3-2 מ' כל אחד.
הפטישונים מגיעים לנקודה מסוימת בה יש ריכוז גדול של סוג מקומי של פרפרון, שהוא הנקאי של הכריש. אנחנו מתחבאים בין הסלעים, ומחכים כמו בתיאטרון שתתחיל ההצגה, והיא אכן מתחילה: הפטישנים מגיעים תוך הפניית הבטן, כך הם מזמינים את הנקאים לטפל בטפילים שנדבקו לגופם. ואלה נענים בצייתנות. היות והכריש כל הזמן בתנועה והוא מהיר יותר מהפרפרון, הניקוי נעשה במחזורים, כלומר, בסיבובים, מספר דקות של ניקוי, ניתוק מגע, סיבוב וחזרה לניקיון.
לדברי יוסי, כנראה ש"שנת האל ניניו" הפרידה בין הכרישים והנקאים. הכרישים 'רדו עמוק יותר למים קרים יותר בעוד הנקאים נשארו במקום. השנה, כאשר הכל חזר לקדמותו חזרו הכרישים מלאי טפילים לאחר שנה בלי ניקיון וכך הניקוי הוא אינטנסיבי יותר. יש יותר תחנות ניקוי ודגים אחרים הצטרפו לשירותי הניקיון. בדרך כלל רק הפרפרונים הם המנקים והיום הכרישים מתעלמים לחלוטין כאשר דגים אחרים מנסים להצטרף.
כך אנחנו ממשיכים לצפות בהצגה המדהימה: עשרות כרישים במשט מדהים, במרחק נגיעה. "אנחנו רואים להם את הלבן בעיניים". עושה רושם שזה לא עומד להיגמר. מה שכן נגמר זה האוויר ואנחנו נאלצים לחזור לספינה. אנחנו מגיעים נפעמים ומתרגשים לספינה וחולקים בינינו את החוויות כשאנחנו מבחינים בחוסר התלהבות קל מצידם של הצוללים המקומיים: "עדיין לא ראיתם כלום", הם אומרים ואנחנו תוהים: אם זאת רק ההתחלה, לאן זה עוד יכול להגיע???

היום השני - נשיקה לכריש
היום אנחנו כבר בעניינים. פחות מתרגשים מכרישים. ובאמת, קשה לתאר את כמויות הכרישים המסתובבות כאן בכל מקום. לכרישי השונית, כמו לבן הקצוות, אנחנו מתייחסים כמו לפרפרונים. הם מסתובבים סביבנו בכמויות כאלה שפשוט כבר הפסקנו לספור. הם נמצאים בכל מקום, מעל ומתחת, הם נחים על הקרקעית, לפעמים ממש בערמות (לבן הקצוות לא צריך לשחות בכדי לנשום הוא יכול להעביר מים דרך הזימים גם במנוחה).
בצלילת הבוקר התקרבתי לאחד הכרישים, עד כדי נשיקה. הדברים נשמעים לכם וודאי כמו הגזמות של צוללים המספרים את עלילות הגבורה שלהם, אבל לדברים האלה ישנן הוכחות...
הצלילה השניה באותו יום היתה מדהימה, אחרי צלילה כזו אני יכול פשוט לנסוע הביתה מסופק ומאושר. החוויה היתה פשוט מדהימה. אנחנו יוצאים לצלול באתר הנקרא Dirty rock. זהו סלע משונה מוקף מים, הממוקם כק"מ אחד מהאי המרכזי. יוסי ואני מוצאים לנו נקודת תצפית, בעומק של כ30- מ' בתוך זרם של מים קרים (תופעה מיוחדת - הטרמוקלינות הם מעין נהרות של מים מסוג אחר, במליחות שונה ובטמפרטורה שונה). עוד אנחנו ממתינים בשקט לעוד אחת מהחוויות שהופכות את איי קוקוס לחלומם הרטוב של הצוללים, מתחיל מולנו מופע של עשרות כרישי פטיש בשלבים שונים של ניקיון. כבר הכרנו את השיטה, אבל היות וכנראה הזרם קר, ואנחנו רק שניים, החברים האלה פשוט התעלמו מקיומנו והתקרבו עד כדי כך שאפשר היה לבדוק להם את הסתימות. אם הייתי מושיט יד (אני עדיין לא כל כך אמיץ) הייתי נוגע בהם. לא יכול להיות יותר טוב!!!

היום השלישי - אכזבה
מזג האוויר סביב האי די מעצבן. האי יוצר סביבת אקלים מיוחדת במינה שאינה דומה ליבשת. הטמפרטורות נוחות, אבל לא רואים הרבה שמש. קוקוס מתנשא לגובה של כ620 מ' מעל לפני הים, עובדה היוצרת מכשול בתנועת העננים מזרחה הגורם להתעבות הענן שמוריד גשם. והרבה גשם. לאחר כמה ימים מתרגלים לעננים ולגשם, כל עוד לא קר מדי. וכאן אף פעם לא קר, גם בלילה. הטמפרטורה מאוד נוחה. הלחות סבירה בהחלט לסביבה מוקפת מים וגשומה.
היום צללנו שלוש צלילות. הראשונה ב - Isla Pajara. לכרישים, כאמור, כבר התרגלנו. הם עדיין לב העניין, אבל אנחנו מתרגשים פחות. למדנו לצפות, פחות או יותר, את התנהגותם וכך אנחנו מצליחים למצוא נקודת תצפית מתאימה מבלי להפחיד אותם, אבל עדיין לעורר את סקרנותם ולאפשר להם להתקרב כמה שיותר. הצלילה מתבצעת מסירה קטנה
- פנגה, הנהוגה על ידי הוגו, אמן השייט.
הוא מצליח להביא את הסירה כמה שיותר קרוב לצולל בזוית המתאימה, כך שהעלייה תהיה כמה שיותר נוחה. הם מכירים את הים, את כיוון הזרמים ותמיד מחכים לנו בסוף הצלילה. אנחנו, כאמור 20 איש, מחולקים לשתי סירות, המצוידות במנועי הונדה סיביק שעברו הסבה ימית. אלה משיטים את הסירה במהירות ומאפשרים היגוי מדויק וזריז. על כל סירה יושב Master Dive, אשר מכיר את האתר. למעשה כל זוג צולל בפני עצמו, אבל, כמובן, כדאי להקשיב להמלצות של הבחור.
בצלילה השנייה חזרנו ל - rock Dirty. לאחר החוויה של אתמול החלטנו לנסות שוב, אבל, הפעם היתה מעט מאוד פעילות. זה אחד הדברים המדהימים והמרתקים בקוקוס. בניגוד לים סוף אשר בדרך כלל אנו יודעים איזה אלמוג ודג יהיו בפינה זו, או אחרת. כאן הכל בלתי צפוי. את צלילת הערב אנחנו עושים בצד הצפוני של Manuelita Isla. אתמול ראו כאן צוללים אחרים כריש לויתן בגודל בינוני, אך אנחנו מצאנו רק כמה עשרות כרישי פטיש. לך תדע אבל, אנחנו, בכל אופן, מאוכזבים. כרישי פטיש כבר לא מספקים אותנו.

היום הרביעי - הפתעה!
על הבוקר התעוררנו וגילינו שאריה ים התנחל על החלק האחורי של הספינה ולא נותן לאף אחד לרדת למטה. כל ניסיון נמנע בהתקפה חזיתית על הסולם, שכמובן מבריחה אותנו. אך עם זאת לא יכולים שלא להתרשם ולחבב את היצור הנפלא הזה. כמובן שזו גם הזדמנות נפלאה לצלמים, לתמונות תקריב חד - פעמיות. גם כאן, עם מצלמה טובה אפשר היה לבדוק את מצב השיניים. האריה השתעשע איתנו במשך כל היום, כאשר מדי פעם הוא יורד למים וחוזר. קבוצת האמריקאים הם וטרינרים והם מיד זיהו את הסוג כסוג של אריה ים החי בגלפגוס. כמו כן הם הבחינו כי יש לו בעיה פנימית כלשהי וכי הוא אינו נראה במיטבו. כל הניסיונות להאכיל אותו אינן עולות יפה. למרות שהיינו שמחים להמשיך להשתעשע עם האריה, נאלצנו להתחיל להתארגן לצלילות של היום.
והצלילות היום הן כבר עסק אמיתי. שתי צלילות בים הפתוח, כק"מ וחצי מהחוף. הראשונה באתר Alcyone, על שם אחת הספינות של ג'אק קוסטו, אשר גילה את המקום, או יותר נכון היה הראשון אשר צלל בו בסוף שנות ה60-.
המשיט של הפנגה ומדריך הצלילה מיומנים בצורה בלתי רגילה, את זה כבר אמרנו, אבל גם הפעם הם מגיעים בדיוק למקום ומורידים עוגן. אחרת, עם קצת זרם פשוט לא מוצאים את המקום. האתר הוא אוסף של סלעי ענק בעומק של 40 - 25 מ'. האזור רוחש פעילות שלא תאומן. הכל בתנועה. פשוט אין צורך לנוע, רק לעמוד ולהתרשם. מאות כרישי פטיש (בלי הגזמה) שוחים מסביבנו מכל הכיוונים. בנקודה זו של הסיפור, אני נאלץ להפסיק, כדי לומר שלכל הסיפורים האלה יש תיעוד. אני יודע כי כאשר תקראו את מה שאני אומר, תחשבו שוב שזו סתם הגזמה של צוללים. ואני אישית מכיר מצוין סיפורים של צוללים, בהם הכריש אותו פגשו הולך וגדל בכל פעם שהם מספרים את הסיפור מחדש. אבל, כאן, הכרישים פשוט אינם עושים כבר שום רושם על אף אחד. מה שמרשים הוא הכמות.
הצלילה השניה של היום היא ב- Pouta Maria הצד השני של האי, אתר די דומה לקודמו. הפעילות בו עוד יותר קופצנית, הצלילה הרבה יותר מסובכת, ואנחנו בזרם חזק. בתחילה ניסיתי לרדת ליד החבל של העוגן ולקח לי כמה דקות וכ50- אט' להבין שאני באותו המקום. בגלל הזרם, הכרישים שבאים להתנקות, מתקרבים מחוסר ברירה כמעט עד לטווח של מגע יד, פשוט מפני שהנקאים אינם יכולים להתרחק מהסלע בגלל הזרם.
אחר הצהרים ירדנו לאי והסתובבנו בין עשרות כתובות של מבקרים מהמאה ה - 7ו ועד ימינו, אשר חרטו את שמם על הסלעים. חלקם מחפשי אוצרות וחלקם צוללים, או סתם הרפתקנים. על האי כיום יש שתי תחנות של הפקחים מטעם רשות שמורות הטבע של קוסטה ריקה וכמה חוקרים העוסקים במחקרים שונים. כמו, למשל, כיצד לחסל את החזירים. כן. על האי יש חזירים. הם הובאו לכאן לפני כ250- שנה בכדי להפוך את האי לתחנת מזון לספינות שהיו בדרך לאורך חופי מרכז אמריקה. היום ברור שהחזירים הינם נזק אקולוגי משום שעיקר מזונם הוא שורשים של עצים שונים וכך הם חופרים וגורמים לבליה גדולה של הקרקע.

היום החמישי - סחרחורת
שוב אנו חוזרים לאי קטן סמוך למקום העגינה שלנו, למרות שצללנו סביב Manuelita כבר פעמיים, בכל פעם הצלילה היא אחרת. כבר בירידה נפלתי לתוך להקה של ג'קים (דגים), כמה אלפים, למזלי פשוט נפלתי פנימה...
מיד הוקפתי במסך בלתי חדיר של דגים, מצב די מסוכן משום שמאבדים כל חוש כיוון. הדגים יורדים ועולים, קשה לדעת אם אני יורד או לא, ואם יורד כמה יורד. צריך להחזיק את המחשב למעלה בכדי להיות מסוגל לפתח איזה שהוא חוש כיוון, לאחר מספר דקות שבהם לא ראיתי דבר מלבד דגים התחלתי להרגיש סחרחורת. יצאתי מתוך המרק ומסביבי שוב פטישונים וכרישים אחרים ועשרות לובסטרים... פשוט לא יאומן!
הצלילה הבאה ב-Alcyone, כאן אפשר לצלול שוב ושוב וכל פעם זה נראה אחרת: מאות כרישי פטיש, מאות כרישי שונית, אלפים אלפים של דגים וסוגים שונים, מספרים שלא יאמנו.

היום השישי - פעילות בלתי פוסקת
אתמול עברנו עם ה-Seahunter לצד הדרומי של האי. התנאים כאן לא כל כך טובים מפני שהרוח והגלים באים מדרום וקשה למצוא מקום עגינה נוח. למרות המצב ירדנו לשתי צלילות מדהימות בשני אתרים שונים. שניהם במרחק של כמייל מחופו של האי. הראשון: Sharkfin, סלע בולט דומה לסנפיר גב של כריש והשני: Submerged Rock, סלע שכמעט ואינו בולט מעל לפני המים.
כל צלילה רחוקה מהחוף מרתקת ומדהימה. האתר רוחש פעילות בלתי פוסקת. כרישי פטיש בגדלים שונים במאות, ככל שהעין יכולה לקלוט כרישים ועוד כרישים. במצלמות קצת קשה להביא לידי ביטוי את הכמויות, מפני שפנימה, בתוך הכחול, יש עוד ועוד ועוד. הם מתקרבים ומתרחקים. הצוללים בדרך כלל גורמים להם לסגת. לא בבהלה, אלא בהפניית הגב במלוא העוצמה. בכל הזדמנות כאשר אני לבד (כמובן ליד בן זוג) הם מתקרבים בלי כל חשש. אני פשוט לא מעניין אותם (למזלי הרב). הם באים להתנקות, או מכל סיבה שאינה ברורה לנו. לאף אחד אין הסבר מדוע כל כך הרבה כרישים מתרכזים סביב האי, ומדוע דווקא כאן. הסברה המקובלת היא כי כאן יש שפע של מזון וסביבה בלתי מופרעת, אבל חייבת להיות סיבה יותר טובה ממזון בלבד, המביאה אלפים של כרישים לשחות סביב האי. הנוף בצד הדרומי מדהים, הרבה יותר חד ופראי מאשר בצפון. עשרות של מפלים יורדים מהצוקים לים, לא פלא שהמקום היה תחנה חשובה לספינות, אם הללו הצליחו למצוא את האי. מאות צוקים וסלעים נותקו על ידי הים ויוצרים פסלים משונים מעשה ידי הטבע. זה נראה כמו איזו סדנה מסרט של מדע בדיוני. הבזלת של האי פרוסה באי סדר מוחלט, בתצורות שונות. משושים (כמו בריכת המשושים ברמת הגולן) ועמודים אחרים בסידורים בלתי מתקבלים על הדעת. גן עדן לגיאולוגים.
לעת ערב חזרנו למקום העגינה הקודם בצפון האי.
בעוד כשעה נרים עוגן ונשים את החרטום בכיוון קוסטה ריקה. אבל, עוד מוקדם מכדי לסכם. אני צריך קצת זמן לעכל את החוויה של השבוע האחרון.
היום יום הצלילה האחרון ולכן חזרנו לשני אתרים שלדעת כולם הם מהטובים באזור:
ה- Alcyone וה-Rock Dirty, כל פעם כאשר חוזרים ולא משנה לאיזה אתר, הפעילות שונה ותמיד יש סיכוי למצוא איזה בעל חיים שעדיין לא ראינו או שמנו אליו לב. אנחנו במים! כרישים כבר אמרנו. אבל היום, אולי מפני שזהו יומנו האחרון בקוקוס, הים הטוב אלינו. נוספו דולפינים, שבסוף הצלילה עשו איתנו תחנת דקומפרסיה. אבל, עוד לפני כן היתה מנטה שהגיעה די קרוב והיו גם אלפים אלפים של ג'קים. אם נמצאים מתחת ללהקה זה נראה כמו גוש שחור. הכמות פשוט לא תאומן.

שיר פרידה
זהו. זה נגמר, שטפנו את הציוד. קצת עצוב לראות את הפנגות מורמות לסיפון העליון, מעוגנות ומאובטחות לדרך חזרה.
בעוד זמן קצר נפרד מהנוף המיוחד הזה, אשר למרבה הפלא הפך לחלק מאתנו. נפרד מאריה הים המלווה אותנו בימים האחרונים. הוא אמנם לא על המשטח האחורי, אבל הוא שוחה סביב הספינה ומסרב להיפרד. אני מקווה שהוא ימצא את אותם התנאים על הספינה השניה של יוסי ואבי, ה - Hunter Sea Under, שהגיעה אתמול בלילה. אחר הצהרים קפצנו לבקר בה ונתקלנו בתופעת טבע: אחד הצוללים שם הוא בן 79! הצולל המבוגר ביותר שצלל באיים - צוללת בת 93.
בעוד כ35- שעות ניפרד מידידים חדשים, מהספינה שהיתה לנו בית חם ונוח, מהצוות שעשה מעל ומעבר בכדי לעשות את השבוע לאחד הטובים בחיי. אנחנו חוזרים כאשר באמתחתנו שלל חוויות של פעם בחיים.
קשה, קשה לסיים תקופה כזו, פשוט לא רוצים שהיא תסתיים. היה כיף, כיף אדיר. קוקוס הוא אתר צלילה מדהים: הטבע בשיא תפארתו, טהור, נקי מזיהומים ובעיקר מבני אדם. להבדיל מאתרי צלילה אחרים הכל כאן בלתי צפוי ומשתף פעולה. הדגים עוד לא למדו לפחד מבני אדם, הם סקרנים כמונו, מתקרבים עד כמה שאפשר. אנחנו עוד דג במים וכל עוד הוא אינו מאיים - אין סיבה לברוח.
אין כאן מהומה של צוללים וספינות צלילה. בסך הכל מותר לשלוש ספינות להביא לכאן צוללים וכמעט ואין מצב בו כל השלוש יחד באותו מקום. אין יותר מ10- צוללים על אתר אחד ובדרך כלל פחות, קוקוס רואה פחות צוללים בשנה מאשר ים סוף ביום אחד והתוצאות ברורות.
דבר נוסף ולא פחות חשוב זו הפגישה עם צוללים ממדינות אחרות. שווה לראות את ההתייחסות הרצינית לציוד, למצלמות. הם כל בוקר וערב מפרקים את המצלמות, מנקים טבעות, משמנים עם סיליקון, בודקים שהכל עובד, אני לא יודע מה טיב התמונות שייצאו בסוף, אבל עבודה הם משקיעים והרבה. מעבר לכך, זו הזדמנות לשמוע על אתרים חדשים, סתם להכיר בני אדם חדשים וליצור חברות חדשה.
ואי אפשר בלי מילות פרידה מיוסי ומאבי. הם בנו כאן עסק לתפארת. צר המקום מלשבח את הארגון, הספינה, המחשבה והאנרגיה שהושקעה ומושקעת כל יום, כל דקה. הם עושים שם טוב ל"ישראליות" יותר מעשר שגרירויות ויותר מאלף דיפלומטים.

רוכשים ביטוח צלילה דרכנו ומצטרפים חינם !! לאלפי מנויי מגזין "ים"
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן

תודות: ליוסי, לאבי ולאורלי שאפשרו לנו את הימים הנפלאים, פתחו לנו את ביתם ועשו מעל ומעבר להנעים את שהותנו. לחברת פרטנר Orange שאפשרה לנו להיות בקשר ולעדכן את אתר האינטרנט מדי יום. לחברת Sepa - יואב ועמית - עבור החליפות. הן עמדו במשימה ולא רק שנראינו נפלא, היה לנו גם חם ונעים. לחברת וואלה אשר הרימה אתר מיוחד באינטרנט אשר התעדכן בכל יום של המסע