...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
ציוד צלילה, ציוד צילום תת מימי
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

פה גדול

הסיפורים המזעזעים על אנשים שנטרפו בפתאומיות ובאכזריות על ידי תנינים, מחייבים אותנו, המטיילים שאוהבים לטבול במים, לדעת מעט יותר על החיה המפחידה והמרתקת הזאת


כתב וצילם: נדב לוי*

 

בחודש מרץ האחרון התפרסם סיפורו של ערן אלון ז"ל מפתח תקווה, אשר נהרג בזמן טיול עם חברתו בפארק הלאומי צ'ובה בבוצואנה. האחראי למוות: תנין היאור (הנילוס). התנין גרר אותו למים וככל הנראה הטביע אותו, לאחר מאבק קשה. מקרה אחר אירע לפני כשנתיים למטייל ישראלי אחר, רונן גלעד ז"ל, מכוכב יאיר, ששחה במקווה-מים בקוסטה-ריקה ונטרף בנסיבות זהות.

אחד התיעודים המצמררים ביותר אודות תנינים טורפים התרחש בעת מלחמת העולם השניה בביצות המנגרובים במינאמר (בורמה לשעבר). כאלף חיילים יפנים, שהובסו על ידי הצבא הבריטי, נמלטו היישר למלתעותיהם של תניני-ענק, שטרפו ונגסו בהם בכל פה. רק כ20- מהם נותרו בחיים.

מקרים עצובים אלו מחייבים את המטיילים ללמוד על אורח חייהם המוזר של הזוחלים עתיקי היומין, נצר לשושלת הקדומה של הדינוזאורים - התנינים.

מסתבר כי התנינים, כאשר הם רוצים לטרוף, יכולים להיות מאוד זריזים ויעילים. הוכחה לכך ראיתי יום אחד בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב. חי לו שם אפרוח טווס אשר נהג לחצות מפעם לפעם את בריכת התנינים בתעופה. יום אחד התרומם במהירות אחד התנינים בבריכה, הפתיע אותו, לכד, אכל אותו וסיפק לי הוכחה ניצחת לכך שהתנינים מסוגלים לפעול בזריזות רבה, לזמן קצר.

 

משפחה שכזאת

התנינים הם תת-משפחה עתיקה ומצליחה של זוחלים קדומים, שהופיעו לראשונה לפני כ200- מיליון שנה, בעידן המזוזואיקון, שהיה תקופת הזוהר של הדינוזאורים. יש הטוענים כי משפחת התנינים החלה בתוניס, שבצפון-אפריקה וכללה בעבר מגוון מינים רב. לפי תיאוריה אחרת, ייתכן ומוצא התנינים הוא באסיה, מכיוון שהתגלו ממצאי תנינים עתיקי-יומין אחרים גם בסין.

התנינים (Crocodylinae) הם תת משפחה, השייכת למשפחת התניניים (Crocodillidae), שבסידרת התנינאים (Crocodilia),במחלקת הזוחלים. בתוך תת הסדרה תנינים נכללים 23-28 מינים. ארבעה מהם מצויים באפריקה.

בין מיני התנין ישנם: תנין הים, התנין האמריקאי, תנין החדק וכמובן תנין היאור (הנילוס). שני מינים מהם מסוכנים במיוחד לאדם: תנין הים (Crocodylus porosus), שאורכו מגיע לכ7- מטרים, מסתו טונה אחת והוא נחשב לתנין הכבד ביותר, ותנין היאור (C. niloticus), המאיים לרוב על דייגים וכפריים השוכנים בקרבת נהרות ביבשת אפריקה, ונחשב לאחד מגורמי התמותה המובילים בה.

במשפחת התניניים ישנן עוד שלוש תת-משפחות: הגביילים, האליגטור, והתנין הגביילי, אך בכתבה זו נתמקד בעיקר בתת המשפחה תנינים ובעיקר בתנין היאור.

אורכם של המינים השונים של התנינים בעבר וכיום, נע מעשרות סנטימטרים ועד לשבעה מטרים. הם נפוצים באזורי ביצות ונהרות באסיה, באוסטרליה ובאפריקה, וכן באזורים הטרופיים של דרום-אמריקה. רובם אינו שוכן במים מלוחים מכיוון ששיעור המליחות בהם מהווה עבורם גורם מגביל. תנינים רבים מסוגלים לשחות באוקיינוסים. הם שוחים מאוסטרליה, לאיי פאפואה ניו-גיניאי ואף מגיעים לתאילנד. מאפריקה הם מסוגלים להגיע לאי מדגסקר.

התנין "הצעיר" - תנין היאור ארוך החרטום, המוכר לנו מאזורנו, הגיע אלינו דרך זרועותיו של נהר הנילוס. עם זאת, טרם נמצאו עדויות באם אמנם הצליח תנין היאור להגיע למקווי המים של עמק הירדן, לאחר שחצה את שדרת ההר. מאוחר יותר, התנינים הסתגלו לכל נחלי החוף הים-תיכוני. מאחר והיו שכיחים בנחל התנינים, שלא היו בו (ואין גם כיום) מעיינות חמים, הדבר מעיד על כך שהם הצליחו להתבסס ביבשה.

 

מוח קטן ושיניים חדות

את מרבית שעות היום מבלים התנינים ברביצה. קרני השמש המכות על המים, מסייעות לויסות חום גופם, המתבצע במשך כל היממה ותוך פעילות מתמדת. כאשר טמפרטורת המים נמוכה, הם עולים לגדת הנהר ומתחממים בשמש. המים משמשים כמקור לצינון בשעת דחק (או חום). לעיתים הם חושפים רק חלקים מגופם. פעירת המלתעות המפחידה של התנין לא באה כדי להפחיד,אלא נועדה אף היא לקירור הגוף.

אחת ההתאמות הבולטות של התנינים, בדומה להיפופוטמים ודו-חיים אחרים, היא מיקומם של העיניים, האוזניים והנחיריים בגג ראשו של התנין. עובדה זו תורמת לנשימה סדירה בעת תצפית ואיתור טרף. העיניים הצרות והמאורכות הותאמו לפעילות לילית. עפעף שקוף מכסה על העיניים שלהם, ומאפשר לתנינים לזנק בפתאומיות על הנטרף ולהפתיעו. הנחיריים נסתמים בצלילה בשסתום, שסוגר את חלל האוזן.

אונה שרירית משמשת כמחסום מאחורי חלל הפה, וכך לא חודרים מים לגרון בעת שהטרף נלכד. בשל משקלו הרב, התנין מיישר רגליים כמו האדם ולא כמו זוחלים אחרים. רגלי התנין מחוברות לגחונו בדומה לדינוזאורים ולכח הנילוס (לטאה החיה במים ואחד מאויבי התנינים הקטנים וביצי התנינים),

ובניגוד לזוחלים אחרים, שלהם רגליים בצידי הגוף. רגליו נועדו להליכה ולשחייה. ברגל הקדמית 5 אצבעות ובאחורית 4, אך רק ל3- אצבעות יש ציפורניים וקרומי השחייה מופיעים רק ברגליים האחוריות. הזנב משמש כמשוט שכונה "מנוע התנועה", ולו שרירים וזיזים המצויים על החוליות. צלעות התנין, מקנות לשלד התנין יציבות רבה. בחלק מהן הסחוס מפותח למדי. הריאות ספוגיות ומאפשרות שחיה ממושכת מתחת למים. התנין, שעולה תדיר מעל לפני המים ונח בגדת הנהר או האגם, איננו נשאר מחוץ למים ליותר מיומיים, בשל סכנת ההתייבשות האורבת לו. מוחם של התנינים קטן ביחס לשאר הזוחלים, אך הם נחשבים לבעלי כושר תפיסה.

לתנינים יש מערכת לעיסה משוכללת ותחילתו של חך משני. הלסת שלהם בנויה כגל, כדי לחזק את עוצמת הלפיתה ולייצבה. התנינים מחליפים את שיניהם מספר פעמים בחיים. אין להם שיניים טוחנות, ולכן, הם קורעים את הטרף. כושר הבליעה שלהם רב והם זריזים ביותר במים. בדומה לאריות-ים, גם תנינים בולעים אבנים כדי להגדיל את משקלם הסגולי בעת הצלילה.

תוחלת החיים של תנין בטבע היא כ50- עד 100 שנים. לאחר גיל 40 הם ממשיכים לגדול בצורה איטית ומשקלם עשוי להגיע לשני טון ואורכם לכשבעה מטרים. בגיל 50-40 שנה נפסקת תחלופת השיניים, נפסק גידולו, והתנין מתחיל להזדקן, אף שלעיתים, כאמור לעיל, הוא עשוי לחיות בטבע עד לגיל 100.

 

חיזור גורלי

תניני היאור באפריקה עוזבים לעיתים את מקומות המרבץ שלהם ונודדים לאתרי הקינון שלהם, למרחק של קילומטרים רבים. הזכרים נלחמים ביניהם, מקימים נחלות ומגינים עליהן בתוקפנות מפני מתחרים, כשלשם כך הם משתמשים במכות ראש. מיני התנינים הגדולים מחזיקים בתחומי-מחיה קבועים או טריטוריות במשך כל השנה. הם משתלטים על שטחי רביצה בשמש, אזורי ציד ואתרי הטלה. הם מבטיחים לעצמם גישה להזדווגות ודומיננטיות בחיזור. גם הנקבות מחזיקות תחום מחיה עצמאי הנכלל בתחום המחיה הנרחב יותר של הזכר. הן מקיימות סדר היררכי ביניהן לבין עצמן כחלק מהרמונו של הזכר. הזכרים, הנאבקים עם זכרים אחרים, מצולקים כדבעי, עדות לעוצמת הקרבות שהתחוללו.

בחיזור ובהזדווגות מקבלים תנינים את פניהן של נקבות החודרות לתחומם בסובלנות. הזכר מסובב בעדינות כל אחת מהנקבות הנכנסת לטריטוריה שלו. הוא בודק אותה רגל אחר רגל. הנקבות הכנועות מורידות את חרטומן, משקיעות גופן במים, ולעיתים משמיעות קולות שמשמעותם מינית. כאשר הזכר עולה על הנקבה, היא מוכנה להזדווג עימו במשך כדקה אחת. גם הנקבות המיוחמות יוזמות חיזורים ומזדווגות, גם אם נקבות אחרות בקרבתן. כאשר נחלות הזכרים צפופות, הן עוברות בין הנחלות ומזדווגות עם זכרים אחדים. זכר מזדווג לרוב עם שתיים, או שלוש נקבות, אך ידוע שבאגם טורקנה בצפון קניה הזדווג זכר אחד עם כ20- נקבות. הקשר בין ההורים נשמר למשך עונה אחת לפחות.

חפירת הקן מתבצעת על ידי הנקבה. היא חופרת בחול רך ולח ובונה לעצמה קן שקוטרו מ20- ל75- סנטימטרים ועומקו מ20- סנטימטרים לחצי מטר. מאוחר יותר היא מטילה באישון הלילה כ20- עד 56 ביצים בגומת חול, במרחק של כ3- עד 10 מטרים מגדת המים. בחוות התנינים בקרבת מומבסה מטילות נקבות פעם אחת בשנה מ20- ועד ל100- ביצים, שגודלן כגודל ביצי תרנגולת. בנחלי החוף בישראל ההטלה מתאימה לטמפרטורת מים של כ27- מעלות צלזיוס. קרבת ההטלה למים נועדה לסייע לתנינים הצעירים שבקעו להימלט במהירות אל המים במידת הצורך, בדומה למתרחש אצל צבי הים.

משך ההדגרה בחול נעשה ללא דגירת נקבה או זכר על הביצים, בדומה לעופות התרנגולאים האוסטרלים - וכך מנצלים את החום הסביבתי, הטבעי בקן. הנקבה, הנשארת בסמוך לקן שומרת עליו ומאזינה לקולות הקשר שישמיעו עובריה לקראת בקיעה, כחלק מאסטרטגית ההגנה עליהם, שבה היא נוקטת. משך הדגרת הביצים עד לבקיעתן הוא כ90- יום.

הבקיעה והתפתחות התנינים הצעירים, מתחילה בהשמעת קולות קשר (ציוצים) סינכרוניים שמגרים את ההורים לפתוח את הקן המכוסה. הזכר לוקח את הצעירים בפיו, מניח אותם על גב הנקבה, והיא מעבירה אותם בעדינות למים או לאזור מוגן. לעיתים היא לוקחת אותם בפיה. השמעת הקולות והסינכרוניזציה של הבקיעה חשובים, ומסייעים לנקבה בקביעת מיקומו של הקן שעליה לחפור. בטבע שורדים כ2- אחוז בלבד מהתנינים הבוקעים, אך בחוות מומבסה אף שרדו כ90- אחוז מהם. הם נמנים עם הזוחלים היחידים השומרים על צאצאיהם. האם אף מסייעת לצאצאיה להגיע למים בכך שהיא נושאת אותם בפיה. ישנם חסרי חוליות אחדים, דוגמת העקרבים, המטפלים אף הם בצאצאיהם ונושאים אותם על גבם.

התנינים הצעירים לומדים לתפוס סרטנים, דוחיים ומינים אחרים. בחוות מומבסה ובדרום היבשת קצב גידולם מהיר ביותר ומגיע לכ80- סנטימטרים עד למטר אחד בתוך שנה אחת. בטבע מגיעים לבגרות מינית בגיל 12 עד 19 שנים. בחוות התנינים, בקרבת מומבסה, שבקניה, מגיעים לבגרות מינית מוקדם יותר, בגיל 6 שנים.

לתנינים חושים אחדים: האחד, חוש ריח שנועד בעיקר לחוש את ריחות הפגרים במים. השני, מעין איבר צד, כמו אצל הכריש, שנועד להיות תחליף לשמיעה. לאורך השפה יש לתנין גומות עדינות, שבהן תאי-חוש, שנועדו לקליטת התנודות במים.

לתנין מגוון קולות רחב וקולו מבוסס על מיתרי קול. לתנינים יש קולות קשר בין הפרטים. קולותיהם של הבוגרים מיועדים לאזהרה, לשמירה על הקן ולחיזור. קולותיהם נשמעים כרעם המתגלגל למרחוק בעת שהזכר מנסה להרשים ולמשוך אליו את הנקבה. יש המתארים אותם כשיעול צרוד. קולותיו של תנין צעיר נשמעים כמו קרקור או נביחה. שריקה קצרה מעידה כי התנין טרם מצא את מיפלטו במים בעת צרה. שאגה מציינת תנין שנפצע או שמצוי במצוקה אמיתית. הסינכרוניזציה בקולות הקשר בין התנינים הצעירים נועדה לבקיעה סינכרונית. יש לה ערך מוסף בהפגת תוקפנותם. משערים שזוהי הפגנת התנהגות הורית, מהקדומות ביותר שידועות בעולם החי.

 

אנטילופה לארוחת בוקר

בטבע, התנין אורב לטרפו בנקודות שתייה, או בנהר. התנינים מנסים לתפוס את הנטרף בחרטום, לטלטלו ולהטביעו. רק מאוחר יותר נוהגים התנינים לטרוף את קורבנם, לא לפני שהם שוברים את מפרקתו וקורעים את אבריו. לעתים מזומנות הם מזנקים על אנטילופות ויוצאים אחריהן מהמים, במידה ונפצעו באחד מניסיונות הציד שלא הצליחו. התניןים הם אינם אוכלים דבר. בשבי הם מתעמתים תדיר על הטרף אלה נגד אלה. כל אחד מהם מושך אז את חלק הטרף שאחז לכיוונו, ומזרז בכך את קריעת חלקיו. בישראל טענו שאליגטור בוגר, שמשקלו עשוי להגיע לכ500- קילוגרם בחמת-גדר, מסוגל לאכול כ10- עד 20 קילוגרם בשר ביום.

 

אוייבים וחברים

אוייבי התנינים העיקריים הם כח הנילוס, המחסל את הצעירים. לעיתים נדירות עלולים להתקיפם נמרים או אריות. התנינים יכולים לאיים ואף לטרוף בהיפופוטמים צעירים, אף שעל-פי-רוב, ההיפופוטמים דומיננטיים על תנינים, ששוחים מתחתיהם. ביבשה התנינים יכולים להתעמת עם הבהמות בעונת היובש ב"אתרי ההתחממות" בזימבאבווה. ההיפופוטם מנצח בהם, ואף תוקף תנינים שאורכם כשלושה מטרים.

אבל לתנין יש גם חברים. ואחד המוכרים ביותר ביניהם הוא התנינן המצרי, אותה ציפור אשר אוהבת לשבת על גבו של התנין. התנינין המצרי הוא עוף שוכן חולות, שחי על גדות נהרות באפריקה. אורכו כ22- סנטימטרים (וגודלו כזרזיר). גבו אפור, גחונו בהיר ויש לו פסים שחורים לאורך הראש ומסביב לחזה. הוא נפוץ ממצרים דרומה עד לסנגל ולאנגולה. הוא נחשב מזדמן נדיר ביותר בישראל, והתפרסם בעיקר בשיתוף הפעולה שלו עם התנין. כבר בתנ"ך נתנו עליו את הדעת, כפי שנאמר: "התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך" (איוב מ, 29). הפירוש הנכון לטקסט זה לפי מנחם דור הוא: "התשחק אתה עם התנין כמו שהציפור משחקת איתו".

לפי המסורת, כתבו עליו ידועי שם כמו הירודוטוס, אריסטו, פליניוס, פלוטארך וברם, שטענו, שלמרות שמזונו מבוסס על חרקים וזרעים, הוא משמש כ"נקאי" האוסף את שיירי טרפו של התנין מלועו, שיניו וגופו, וכך משמש כבן לוויתו הנאמן של התנין. ואכן, התנינן מלקט את הטפילים והעלוקות, המציקים לתנין, משמיע קולות אזהרה ופועל כזקיף בעת סכנה, כך שהתנין יכול להספיק לזנק למים במהירות. בדרכים אלו מסייע התנינן בתמורה לתנין. שיתוף הפעולה בין התנינים וזקיפיו, עונה על צרכי תנינים צעירים, אך לבוגרים אין בו צורך. על עצם הקיום האמיתי של יחסי הגומלין בין התנינן והתנין קיימת מחלוקת בין המדענים.

 

למעלה מ- 100 חוות גידול

לאחר שחל גידול באזורי המרעה והחל ביות בעלי החיים על-ידי האדם, החלו תנינים לטרוף את חיות משקו של האדם. בתגובה, החל האדם להשמיד רבים מהתנינים בכל רחבי תבל. גורל דומה פקד רבים מהם לאחר שגילו שעור גחונם הרך, עשוי להיות חומר גלם יקר ערך להכנת מגוון מוצרים. אוכלוסיות שלמות נכחדו וכמה מינים נעשו נדירים. מינים אחרים מצויים מאז בסכנת כליה, לאחר שבני אנוש ברחבי העולם למדו לאכול מבשרם ולאסוף את ביציהם. כך נעלם תנין היאור מן הנילוס במצרים.

בשנים האחרונות מנסים להגן על תנינים, בעיקר בשמורות טבע ובפארקים לאומיים, ואף להשיבם לטבע, אך קיומם של מרבית המינים הובטח רק לאחר שהחלו לגדלם בחוות מסחריות. בחלק מהן, כמו בחווה בוונצואלה, אוספים את ביצי התנינים בטבע, אך לאחר שמגדלים את הצעירים, מחזירים חלק מהם למקומות-חיותם הטבעיים. גביל הגנגס, שאינו מסוכן לבני-אדם, נחשב לקדוש להודים, אך גם עליו מאיימת סכנת הכחדה. את תנין היאור השיבו כבר בהצלחה ניכרת לאגם ברינגו בקניה, אך התנינים בעולם עדיין מהווים איום על דייגים, מטיילים וכפריים.

בשנות ה80- של המאה ה20- הוקמו ברחבי העולם חוות רבות לגידול תנינים לצרכים מסחריים. בתחילת שנות ה90- פעלו בעולם כ100- חוות לגידול תנינים, שרובן היו בידיים פרטיות. חוות מעין אלו קמו בזימבאבווה, בדרום-אפריקה, בקניה, בבורמה, ביפאן, בקובה, בוונצואלה, בהונדורס ובג'אמייקה, וכן בפלורידה ובלואיזיאנה שבארה"ב. גם בישראל החלו לפעול כמה וכמה חוות תנינים שחלקן נסגרו עם הזמן בשל בעיות כלכליות.

ברחבי העולם קיבלו בעלי החוות אישורים מהשלטונות לאסוף ביצים מקיני-בר של תנינים בטבע, ולהדגירן במדגרות בחוות. בקניה אוספים ביצים בדרך כלל מנהר הטאנה (Tana), כ200- קילומטרים מצפון למומבסה - יעד ציד ידוע של תנינים - ומביאים אותם ל"חוות התנין" (Mamba Village) במומבסה. חווה זו היא החווה הראשונה בעולם שהחלה לשלב תיירות ועסקים, בשילוב פתרונות מיידיים וארוכי-טווח בשמירת טבע. בחווה זו החלו ליצור מלאי תנינים לצורכי השוק (למאכל), לשמירת המין (כחלק ממאבק בציד בלתי-חוקי) ולצורכי מסחר (בעורות). כל חוות העולם מאוגדות באמנת "הסאייטס"(CITES) כדי למנוע ציד בלתי חוקי ולהגן על התנינים הנכללים בקבוצת הזוחלים המצויים בסכנה. המטרה היתה לחדול מציד תנינים בטבע, וכל אחד מקוני העורות בעולם מחויב כיום לקנות תנינים שסומנו בתגים, כחלק מההוכחה שגדלו בחוות ולא נלכדו בטבע. ברוב החוות בעולם מחויבים המגדלים להשיב כ-5% מהתנינים המוצלחים ביותר שהם מגדלים בחזרה לטבע. בכל מדינות אפריקה קיימת מיכסת ציד מותרת של תנינים החיים בטבע. אומדן התנינים בכל מדינה נקבע בסקרים וספירות ממטוסים.

 

ללא רחם

בנהר הטאנה נטרף אדם אחד בממוצע מדי יומיים בסוף שנות ה80-. כפרים אחדים בנו גדרות במבוק בנהר שמטרתן להגן על התושבים החיים בהם. התנינים בנהר מגיעים לאורך של כ5- מטרים, ובעבר, בטרם נלכד והועבר לחוות התנינים, התפרסם במיוחד תנין שכינויו Big Daddy. תנין אימתני זה הצליח לצוד מספר בני-אדם בקרבת אחד הכפרים.

בקרבת נהר הטאנה, שבו מתנהל עיקר הציד אחר התנינים ואיסופם, חיים בני הפוקומו. חלקם מעורבים עם בני סומלי, שנמלטו מסומליה בגלל מלחמת האזרחים השוררת בה והשתקעו בקניה. הם החלו להכשיר קרקעות לחקלאות בקרבת הנהר, בעיקר לגידול אורז. השינויים צמצמו את שטחי ההטלה של התנינים באזור. הכפריים החלו להתנכל לתנינות המטילות בגדות הנהר החוליות והם אוספים מהקינים ביצים למאכל. הם הרסו חלק ניכר מהקינים במכוון, כחלק מהמאבק נגד התנינים המאיימים.

רעיון שמירת התנינים וטיפוחם, תוך שימוש בעודפי הביצים לצורכי השוק המסחרי, טומן בחובו בעיות רבות. הבעיה העיקרית נובעת מהצורך לשמר את התנינים, צורך המנוגד לכוונות המגדלים ובעלי החוות המסחריות, המעוניינים בהם כמוצר כלכלי. הדבר ניכר בכל שלבי המחקר והניהול בחוות. ביולוגים, שעברו קורס הכשרה מיוחד, סופרים את התנינים בחוות וקובעים מהי הכמות המאושרת לציד ומהו מספר הביצים שמותר לאסוף. מעשי תרמית ושחיתות התגלו לאחר שבעלי החוות ואנשי הממון שילמו לביולוגים בהתאם לדיווחי הספירה. כאשר הגיעו למספר גבוה של ביצים, זכו לשכר גבוה ואם דיווחו על מספר נמוך, קיבלו שכר זעום.

כאשר תנינים צעירים מתים בבריכות הגידול בחוות, נוהגים המגדלים לצאת במשלחות איסוף לטבע, כדי לאסוף תנינים מעבר למכסה שנקבעה במדינה בה הם נמצאים. המגדלים או הציידים הפועלים במימונם, יוצאים באישון לילה, לוכדים תנינים בריאים, והמגדלים מצהירים שהניצודים גדלו בבריכות המלאכותיות. הדאגה לתנינים בעתיד היא מהם והלאה.

הציד אחר תנינים, ובעיקר המרדפים אחרי צעירים, איננו מסובך. עיני התנינים מחזירות את הברק. ציד תנינים מתבצע תדיר בשיט לילי בנהר. הציידים סורקים את הנהר משמאל לימין. רק ציד של תנינים בוגרים נעשה באמצעות לסו שגודלו בינוני. לסו עם כבל, מולבש על צוואר התנין. התנין חדל להתנגד לאחר כדקה, אף שבתחילה הוא עלול לסכן את הסירה ואת יושביה. סופו של הציד והרגעת התנין נעשים בסגירת פיו של התנין עם סרט דביק. אורכה של סירת ציד ממוצעת הוא כ4- מטרים - כאורכו הממוצע של התנין. ייתכן שהתנינים למדו על הצייד המסיבי, המתנהל נגדם, משום שקיימת סברה כי בראותם או בשומעם סירה מתקרבת הם צוללים ונעלמים. השייטים, המתחקים אחרי התנינים, מסתכנים בשיט שבין היפופוטמים וחוזים תדיר בבעלי-חיים הבאים לשתות מגדות הנהר.

ברחבי יבשות שונות נוהגים בני אנוש רבים לאכול תנינים, לצוד בהם ללא רחם, ובמקומות אחדים הכחידו אותם לחלוטין או שמספרם פחת ביותר. במיוחד התפרסמו בכך בני האלמולו (Almolo) שחיים בקרבת אגם טורקנה בצפון קניה. הם משתייכים לאחת הקבוצות העתיקות ביותר שניתן לפגוש באפריקה, מוצאם אינו ידוע, אך דרך חייהם ואופן הדיג שפיתחו (בעבר צדו תנינים והיפופוטמים תדיר) מרמזים שהם חיים באזור מזה זמן רב. כ"אנשי האגם" הם למדו את שיטות הציד של התנינים מקדמת דנא. קרני ראמי באייסה (Oryx beisa) משמשים אותם כנשק קטלני לחיסול תנינים ודגים גדולים. הדייג מביניהם, צד את התנינים ואת דגי דקר (נסיכות) הנילוס, גם על ידי השלכת צלצל מהרפסודה או הסירה הקטנה שבה שט. התנינים הניצודים נגררים אל הרפסודה ומותם הסופי נקבע בודאות בעזרת נעיצת הקרן הארוכה והחדה. מי שמזדמן לאגם ומתחבב על הדייגים או מוכן לשלם להם עבור התענוג, יכול, לאחר אימונים ממושכים, ליטול חלק בהטלת החנית בתנין (או בדג) או לעשות 'כאילו'...

מי שלא פיגר אחריהם, צד את התנינים ללא רחם, וחיסלם עד כלות, היו גם בני הנג'יימס (Njayms), שזנחו את אורח החיים המסורתי של חיי רועים ועברו להתגורר באיים באגם ברינגו בקניה ובקרבתו. שיטות הציד בהן השתמשו, שהתבססו על חיקוי קולות הקשר והמצוקה שבין הצאצאים והוריהם, מרמזים על כיוון ההתפתחות האנושית באגמי הבקע האפריקני. מעקב אחריהם הוכיח בקלות שללא כל אמצעים טכנולוגיים מפותחים, הם פתרו את הבעיות בציד לאחר שפיתחו מיומנויות אישיות שהשתמרו בתרבות - אולי מתוך התבוננות והיכרות מוקדמת עם שיטות הציד של בני האלמולו. באחרונה עושים באגם ברינגו ובמקומות אחרים ביבשת מאמצים להשיבם לטבע מחדש.

בדרום-אפריקה צדו במאה ה19- תנינים כדי לייצר מהם נרות-שמן.

האבוריג'ינים באוסטרליה, האינדיאנים, הסינים וקבוצות אסייאניות אחרות השתמשו בקשקשי גב התנין ובאיבריו הפנימיים לצרכים רפואיים. הסינים הפיקו בשמים ריחניים מבלוטות המושק בצידי הלסת ופתח הביב בשל ריחם החריף. שיני תנינים משמשים תדיר לקישוט ונתלו כמחרוזות על צווארי גברים. באינדונזיה, בפיליפינים ובאיים אחרים הופקו מהם שיקויי כישוף.

להצטרפות לאלפי מנויי מגזין ים לחץ כאן
רק 26 ש"ח
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן

 * נדב לוי, זואולוג ואקולוג, מרצה, חוקר ומדריך ותיק בעיקר באפריקה.