...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
ציוד צלילה, ציוד צילום תת מימי
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

עמוק באפריקה

מסלול לא שיגרתי, שהתחיל בפורט אליזבט בדרום אפריקה, עבר דרך החוף המזרחי ונגמר במוזמביק, הפגיש את שליח 'ים' עם מסע לדיג קלמארי, חמשת הגדולים של ספארי יבשתי ושהייה מושחתת לחלטין באי בודד

מאת: מרק פדר
צילום: Benny Borgmann


אפריקה תמיד הייתה מקום של מסתורין, מיזוג תרבויות ומקומות אקזוטיים. טיול באפריקה הוא תמיד חוויה בפני עצמה שמשאירה חותם להרבה זמן. פוגשים חיות מכל הסוגים והמינים, ביבשה, מעל ומתחת למים, בנופים מדהימים. חופי הים בתוליים והמרחבים אין סופיים. אנחנו בחרנו במסלול לא שיגרתי, שהתחיל בפורט אליזבט בדרום אפריקה, עבר דרך החוף המזרחי ונגמר במוזמביק.

סנט פרנציס היא עיירה ציורית בסגנון Cape dutch, מה שאומר בתים לבנים עם גגות מסכך ותעלות מים בין הבתים. העיר יושבת למרגלות נמל קטן עם מגדלור שנבנה ב- 1878 ועיקר התעסוקה של התושבים - דיג ואירוח משחקי גולף.

בשנים האחרונות, הלהיט בחוף המזרחי של דרום אפריקה ומוזמביק סבב סביב תיירות ה- Sardine run, המעקב אחר להקת הסרדינים הגדולה ביותר בעולם שנעה מדרום לצפון לאורך החוף, אליה מצטרפים כל הטורפים הימיים הגדולים החיים באזור. הלהיט החדש, לעומת זאת,  הוא השרצת הקלמארי. מהר מאוד התברר לנו כי סנט פרנציס היא היא המקום היחיד בעולם בו הקלמארים משריצים במרחק גישה מהחוף. פרט זה נודע לי די במקרה מביקור במרינה בחיפוש אחרי אתרי צלילה ומקומות שאפשר לצפות בהם בלווייתנים.

פגשתי דייג שיש לו מעין "מועדון צלילה" שאמר שהיה מאוד שמח לקחת אותי לצלול עם כרישים ולוויתנים, אבל אתמול בדיוק באו ולקחו לו את כל הציוד עד שבוע הבא. מי לקח? שאלתי, "צוות שלם של National Geographic בא לצלם את השרצת  הקלמארי", הוא ענה וסיפר בגאווה שתופעת הסרדינים היא כלום לעומת התופעה. "יש שם כרישים ודגים אחרים בכמויות וכולם באים לאכול", אמר.

עד הערב הוא ניסה להשיג ציוד בכל מיני קומבינות כדי שאוכל להצטרף לצוות הצילום לצלילה, אבל המקום היחיד בו הוא מצא את הציוד הדרוש היה ב- Cape Town במרחק של 500 ק"מ משם. בינתיים יצאנו עם סירת הדיג שלו לחפש לווייתנים. "סירת דיג" זה לא המונח הנכון לכלי שעלינו עליו. "טיל מונחה" היא ההגדרה היותר מדויקת. שני מנועי ימהה של מאה חמישים גרמו לכך שהסירה מדי פעם נגעה בגלים בגובה של שלושה מטרים בזמן שהיא טסה במהירות היסטרית. קווין, השיט אותה כאילו כבדרך אגב וסיפר תוך כדי על המשפחה שלו שהקימה את תעשיית הקלמארי באזור ומשווקת כיום את הקלמארי משם לכל אירופה. בדרך ראינו מספר לווייתנים, כלבי ים וספינות שדגות את הקלמארי. התקרבנו לאחת הספינות וקווין סיפר שהספינות יוצאות לים לשבוע שבועיים, עד שממלאים את המחסנים בקלמארי ואז חוזרים לחוף.

את הקלמארים דגים עם חוט דיג. כל דייג על הסירה זורק כמה חוטי דייג עם קרס בקצה ומוציאים אותם אחד אחד. עובדים 24 שעות במשמרות. בין לבין, הים עולה ומתחיל לרדת גשם כבד. הכלב של קווין חוטף מחלת ים כשאנחנו משוטטים בין הלוויתנם וכלבי הים. תוך כדי הוא מספר שבבוקר החברה שם ראו מספר כרישים לבנים אוכלים את ארוחת הבוקר החביבה עלים, כלבי ים. לנו לא היה מזל. כלב יבשה חולה במחלת ים, ים שעולה במהירות, גלים פי שניים מגובה הסירה וחזית שנכנסת במהירות אילצו אותנו להסתובב ולטוס בגובה נמוך חזרה למעגן.

 

ה- big five

משם המשכנו צפון מזרחה לספארי של ה- big five, לראות פילים, ג'ירפות, היפופוטמים, קרנפים ואריות בטבע. ישנם הרבה אתרי ספארי בדרום אפריקה. חלק מהם גדולים וחלק מהם גדולים מאוד. גדול מאוד אומר, בדרך כלל, יותר גדול משטח מדינת ישראל, כולל יהודה ושומרון.

בלילה לנו באתר בקתות, ולא לטעות, "הביקתה" שלנו, אם אפשר לקרוא "בקתה" לבית שרק האמבטיה שם היא בגודל הדירה שלי, שכנה בצמוד לבריכת שחייה, שהשקיפה  על אגם גדול בו התרחצו היפופותמים וחיות אחרות באו לשתות ממנו בשעות הערב.

באתרי הספארי אפשר לטייל עם הרכב שלך ואפשר להגיע לספארי ולטייל עם מדריך. למרות שהיה לנו ג'יפ הלכנו על האפשרות השנייה. היתרון של להיות  בספארי שבו לוקחים אתך לראות את החיות הוא בכך שהמדריכים יודעים איפה החיות מסתובבות ולוקחים אותך למקומות האלה.  אם אתה לא מכיר את האזור והמנהגים של החיות, קצת קשה למצוא אריה ישן מתחת לעץ בשטח שהגודל שלו נע בין גדרה, חדרה וירושלים.

וכך, בבוקר מוקדם יצאנו בג'יפ פתוח לשטח, לא לפני שדגמנו ארוחת בוקר קלה. על המסלול: אנטילופות, פילים, קרנפים, זברות, חזירי בר ועוד שלל חיות. נוסעים בשבילים ומדי פעם המדריכה יורדת לפנות עץ קטן שהפילים הפילו וחסמו את השביל. אחרי נסיעה קצרה נכנסנו לאזור מיוער היישר לתוך להקה של גי'רפות.

אחרי נסיעה והסברים של שעה הגענו לאזור פתוח ושם בקצה המדרון ישנו להן שתי לביאות ואריה לבן אחד. את האריות לא ממש עניין שאנחנו שם. עשה רושם שהם די שבעים, מסקנה אליה הגענו בגלל עדר של אנטילופות ששוטט לא רחוק משם אליו הם התייחסו בחוסר עניין מופגן. בהמשך המסלול פגשנו חזירי בר, זברות, קרנפים, פילים, באפאלו ועוד שלל חיות. אחרי מספר שעות חזרנו למלון להפסקת הצהריים במהלכה הנוהל הקבוע שפיתחנו: מתיישבים בבריכה ומסתכלים על ההיפופוטמים ששוחים באגם מתחת למרפסת ועל הפילים שבאים לשתות.

יש שני סיורים ביום, סיור בוקר וסיור ערב. ביום אין מה לחפש בחוץ כי כל החיות ישנות. שלושה ימים בגן עדן כזה שכל הטבע מסתובב מסביב כל הזמן הספיק והמשכנו הלאה.

לאחר מספר ימים לאורך החוף התרחקנו מהים לכיוון ההרים, לעיירה  הוגס בק . אזור הררי מקסים, עם יער, מפלי מים ופרחים, גמדים ופיות. פיות??? לפי הסיפורים זהו בדיוק המקום בו טולקין, הסופר המפורסם,  קיבל את ההשראה שלו לסידרת ספרי "שר הטבעות".

בעיר התמקמנו בבקתה ששכנה על צלע ההר. אחרי שנהננו  מהשקיעה המדהימה יצאנו לארוחת ערב. הסתובבנו בעיר מצד אחד לצד השני וכל המקומות סגורים. לבסוף מצאנו מלון שבקומה השנייה שלו יש פאב והוא פתוח. בכניסה נעמד מולנו הברמן - קופי של דייויד בואי. על הקצה המרוחק של הבר ישן מישהו שנראה כמו הגרסה המקומית, הלא מוצלחת, של ארנסט המינגווי, כשלפניו כוס בירה חצי מלאה, פנים אדומים ועיניים שהוא פתח מדי פעם כדי לראות שכלום לא השתנה בנוף.

הברמן הזמין אתנו בשמחה להיכנס להתיישב והתעקש שנשב מתחת לראש המפוחלץ של חזיר בר. "זה סמל העיר", אמר בגאווה, וככה מצאנו את עצמנו יושבים מתחת לראש מפוחלץ של חזיר שדמה במימדיו לפיל, בתוך בר הזוי, באמצע יער שמלא מקומיים ששותים בירה.

על אי בודד

אבל, החוויה האולטימטיבית היתה להיות על אי בודד. Benguera הוא אי של 3 ק"מ על 5 ק"מ, שמגעים אליו עם סירה מהירה אחרי שנוחתים בווילנקולוס  שבמוזמביק. האי מאוכלס על ידי כ- 500 תושבים המקומיים, דייגים, שחיים בשני כפרים עיקריים באי וחלק אשר חיים בבקתות במקומות שונים. כל האי והסביבה שלו הם שמורת טבע והדייג מותר לפי חוקים מאוד נוקשים.

benguera מהווה חלק מארכיפלג bazarutto שבחלק המזרחי של מוזמביק באוקיאנוס ההודי. כדי להגיע לשם טסים מיוהנסבורג למפוטו, בירת מוזמביק, משם לווילנקולוס במטוס קטן היישר אל רכב של המקום שמחכה בשדה ולוקח אותך לסירת מנוע שתשלים את המסע.

ה- resort שוכן בחלקו הצפוני של האי בתוך מפרץ מוגן מהאוקיאנוס ההודי והרוחות החזקות, ליד קצה לשון יבשה שנכנסת לתוך הים. ישנן שם כ- 12 ביקתות עץ שיושבות על שפת הים, בין עצי הקוקוס וסבך שיחי הג'ונגל. האווירה מצד אחד היא אווירה קסומה של אפריקה, של מקום בתולי שהמודרניזציה לא הגיע אליה ומצד שני שירות, עיצוב, תשומת לב לפרטים ואוכל ברמה שמשאירה את המלונות של relais & châteaux הרבה מאחור. המוטו המרכזי של המקום הוא לתת לאורחים את המנוחה האולטימטיבית, והניתוק המוחלט מהעולם. אין במקום טלוויזיה, או רדיו או הפעלות ליד הבריכה. יש שקט, ים, ג'ונגל וסנאים אדומים שקופצים בין העצים.

הבקתה שלנו ישבה על חוף הים, מספר מטרים בתוך הג'ונגל. המקום מקסים. כל החלק של החדר הפונה לים הוא חלון אחד גדול. אין דלתות, כי לא ממש צריך. חדר האמבטיה גדול והכול בנוי מחומרים מקומיים בעיצוב מושלם. העיצוב של המקום הוא בסגנון אפריקאי ומזרחי. המבנים עם גגות קש וחימר צבוע. רצפות העץ המוגבהות המצופות לכה כהה, הבדים הצבעוניים, שלל הכילות מסביב והתאורה עמומה, מצליחים לשלב את שני הסגנונות האלה בצורה מושלמת. 

כאשר יורד הלילה השמיים מתמלאים בכוכבים והשומרים מדליקים עששיות לאורך שבילי הג'ונגל שמובילים מהבקתות ללובי. בשלב זה של היום כולם מתכנסים במבנה המרכזי, פעם ארוחת הערב היא על המרפסת הגדולה, פעם על חוף הים, פעם בגינה ופעם בחדר האוכל הגדול. יש מקומות שאתה אוכל בהם ואתה יודע שהשף הוא גאון. פה זה לא המקרה, אבל, ללא ספק, השף למד אצל אחד כזה.

ארחת הערב התחילה על פי רוב בבתיפוף ובריקוד מסורתי של הצוות. השולחנות הוארו בנרות והתפריט הורכב משתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות, תמיד מנה אחת בשרית ואחת דגים מקומיים. האוכל היה מעולה: שרימפסים, סרטנים, דגי ים בסגנון פורטוגזי אפריקאי עם השפעות מזרחיות מהודו, שילוב טעמים מוצלח ונהדר. מי שלא התאים לו באותו ערב חריימה דגים ושרימפס, קצת חריף בתוך אגוז קוקוס שלם, עם הבשר הלבן של הקוקוס, יכול היה לקחת סינטה עם גרטן ורטבים בסגנון צרפתי. עם הארוחה הגישו יינות דרום אפריקאיים משובחים (שמחירם היה כלול בחבילה).

לפני ארוחת הערב נהגו לגשת האחראים על הפעילויות באופן אישי לכל אחד מהאורחים לטובת היום שלמחרת: צלילה, טיול באי, פיקניק, דיג מיים עמוקים, או סתם ישיבה על החוף תוך התבוננות ב- ghost crabs שרצו על החול ואכלו אצות. רוצים לשתות או לאכול? אין בעיה. יש דגלון קטן מתחת לשמשייה ואם תוקעים אותו בחול, מגיע מלצר ומביא מה שבא לך באותו רגע. שום דבר לא לחוץ.

מכיוון שהייתי בחופש לא ממש יצא לי לצלול שם הרבה, אבל כאשר כבר טרחתי להגיע למועדון, הציוד שלי חיכה לי מורכב. דווקא ביום שבחרתי לרבוץ על החוף עם הבירות והיין, החבר'ה שכן יצאו לצלילה ראו שלושה כרישי לוויתן: אמא, אבא וילד. נשמע כמו היעד לצלילה הבאה. המקום - ה- Two mile reef.  

למחרת, בדיקה של הציוד שהכול תקין, והופ הציוד כבר על הסירה. תדריך קצר ויוצאים לים. אני חייב להודות שצפייה בדגים קטנים ממני בים אינה פעילות הצלילה המועדפת עלי, אבל, כריש לוויתן בהחלט מתקבל בברכה אצלי.

הסירות בהן אנו מפליגים מצויידות בשני מנועים של שבעים וחמש והן עושות את דרכן בקלות לאתר הצלילה. מאזן, מיכל, מסיכה וסנפירים,  בגד ים וקופצים למים. החוויה האמיתית בצלילה היתה, באופן מפתיע, הצלילה עם מיכל בודד על הגב. בשביל מי שביום יום צולל עם מינימום של שלושה מיכלים זו בהחלט אטרקציה.

שכחתי כבר את סגנון הצלילה הזה מאז שהופסקו כליל הספארים בסיני. הריף רדוד, עומק של כ- 20 מטר ונראה מאוד מוכר, דומה לרכס הכורכר שבים התיכון אצלנו, אבל עם אלמוגים רכים וקשים.

לאט לאט אני מבין שאני במקום אחר לחלוטין. הסיבה: הדגים והגודל שלהם. יש המון דגים, פי כמה מאשר באזורים הטובים בסיני, ויותר גדולים משמעותית. כל הדגים שרגילים לראות בסיני הם בגודל אחד. פה, תכפילו אותם באחד וחצי או פי שתיים וקיבלתם את הדגים המקומיים. דפדופי  פסים ענקיים, לוקוסים מפלצתיים שאפשר ללטף, סרטנים בגודל של חצי מטר, בקיצור, נסו לדמיין חלום של ים תיכון בראות טובה של 10 מטרים, עם דגים של ים סוף - פי ארבע יותר במספר ופי שניים יותר גדולים.

עוד לפני שאני מספיק להבין מי נגד מי, עוברים לידי כמה כרישי Black tip, אבל די גדולים. המדריך המקומי לא מתרגש. זה בערך כמו עוד דג, הם כל הזמן פה.

בכניסה לצלילה מתחילה להסתובב סביבנו מנטה, לא גדולה, אלא  כנראה איזה בייבי מסוקרנת ברוחב של מטר וחצי, מסתובבת עד שנמאס לה והולכת הלאה. צבי ים זה לא משהוא שמתעכבים עליו אפילו הלוקוסים זזים לך מהדרך כשנמאס להם שאתה מלטף אותם. דיווחו לנו אפשר לראות בשכונה גם דוגונגים, פרות ים, שאנחנו לא זכינו לראות ודולפינים מסתובבים בין האיים מתוך שגרה, והם לא ממש אטרקציה בעיני המקומיים. בתכל'ס, לא ממש מתרגשים שם מחיות בר אקזוטיות, זה הבית שלהם והעושר הוא אינסופי. ככה, כנראה, נראה העולם לפני שמילאנו אותו בבטון והייטק.