...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
ציוד צלילה, ציוד צילום תת מימי
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

עד קצה גבול היכולת

כשהוא מצוייד במצלמה, טרימיקס, נייטרוקס וחמצן, ובמוטו האומר כי "הרפתקה מתקבלת, כאשר הרצון לחקור מקומות חדשים ולא מוכרים גדול יותר, מהפחד להגיע לאותם מקומות", יצא הווארד הול לחקור את "אזור הדמדומים" של הים

מאת: הווארד הול
צילומים: אבי קלפפר
תרגום: דורון ברקת

שלושת הצוללים החליקו על צד הסירה למים והמתינו לקבלת מיכלי הטרימיקס הכבדים, המכילים מעל 2,000 סמ"ק כל אחד. בוב קרנסטון, שותפי לצוות הצילום ואנוכי, צללנו אחריהם. כיוון, ששנינו היינו עתידים לסחוב מצלמות איימקס אימתניות, זכינו לקבל מיכלי טרימיקס פחות מסורבלים מאלה של ידידינו, רק 1,000 סמ"ק האחד. לאחר הטענת המיכלים על הגב, עברתי לנשימה דרך מערכת מחזור האוויר (REBREATHER) והתחלתי בירידה לעומק של 30 מ' לעבר אדן סלע, שבלט מן המדרון ההררי. קוטרו של האדן היה 180 מ' והוא התנשא מעומק של למעלה מ-300 מ', בין שני האיים העיקריים של איי פיג'י: "ויטי לוו" ו"ואנואה לוו".
היינו בטוחים שאזור זה מעולם לא נחקר על ידי צוללים מתחת לעומק של 80 מ'. מבט חטוף מעבר לאדן הראה תהום כחולה כהה - כמעט שחורה וחשוכה לגמרי. הושטתי את ידי אחורנית וסגרתי את ברז הדילול של מערכת מיחזור האוויר. לאחר מכן, ניקיתי את המערכת מאוויר בלחץ נמוך, על ידי לחיצה על האינפלטור ופתחתי את ברז המיכל השני, שהזרים תערובת של 90% הליום ו-10% חמצן. עתה, כאשר רמת החנקן בדם קבועה על פי עומק של 30 מ', מערכת המיחזור תזרים את ההליום ותיצור את הטרימיקס, תוך כדי המשך הירידה מטה. כיוונתי את המיקרופון במערכת הקשר וידאתי עם ארבעת הצוללים האחרים, כי גם הם עברו לטרימיקס. לאחר ביקורת של ציוד החברים והצצה ברשימת הציוד, שהכנו מבעוד מועד, עזבנו את אדן הריף וקפצנו חמשתנו אל תוך התהום.
בעומק של 50 מ' פגשנו בשני חברים נוספים מהצוות, פיטר ורוב, שהמתינו לנו עם שתי מצלמות האיימקס המסורבלות. הם העבירו לי מצלמה מסוג "מארק 2" (זו חתיכת חיה רעה של מצלמה, השוקלת 136 קילו!). במים רדודים היה קשה מאוד להזיז ולשלוט בה, חרף הציפה הנייטרלית שלה, כך שבמים עמוקים, הקושי היה גדול עוד יותר ובזבוז האנרגיה, שנדרש כדי להפעילם היה רב. בוב קיבל מצלמה מדגם IW-14, מצלמה "צנועה" יותר, השוקלת "רק" 68 קילו.
עזרתם זו, של פיטר ורוב לא תסולא בפז, שכן בכך שהם פגשו בנו בעומק 50 מטר עם "התותחים הכבדים", הם חסכו לנו מאמץ רב. הם גם יעזרו לנו בסחיבת הציוד במהלך העלייה הארוכה חזרה. פיטר יחכה לנו שם, בעומק של 60 מ', מקום בו הוא קשר מיכלים נוספים ואילו רוב יעלה לעבר המים הרדודים וימתין לנו. בנוסף למיכלים בעומק 60 מ' ולטרימיקס, שעל גבינו, חיכו לנו גם מיכלים של נייטרוקס בעומק של 23 מ' ומיכלי חמצן טהור ב-8 מ'. לאחר, שנגיע למים רדודים, צולל אחר ירד לפיטר ויעזור לו להעלות את הציוד לפני השטח.


צל שחור וארוך
לאחר שקיבלנו את מצלמות האיימקס הענקיות, המשכנו בוב ואנוכי בירידת 65 המטרים האחרונים. כמו צנחנים, הצונחים בהילוך איטי, כך צנחנו לאטנו לאורך קיר הריף. אט אט נהיו המים שחורים ופחות קרני אור הגיעו לעומק. כאשר עברנו את עומק 65 מ', נעלמו כל הצבעים מהנוף. אלמוגי הריף, שהיו בצבעי אדום, ורוד, כחול וצהוב, נראו אותו הדבר ובאותו הצבע. עם הירידה, רמת הראות ירדה וכבר היה קשה להבחין באלמוגים. נכנסנו ל"אזור הדמדומים". בעומק של 85 מ', הגענו למדף ברוחב של 7 מ' מקיר הריף ועליו יער קטן של אלמוגי מניפה. במקום בו נפגש המדף עם קיר הריף, צל שחור וארוך התנשא לגובה של 5 מ' בערך - הייתה זו כניסה למערה. ניסיתי לראות עד כמה עמוקה המערה, אך החושך הכניע את עיניי והמשכנו בירידה אל פי התהום.
במהלך הירידה הצצתי במד העומק ושאר המכשירים, בהגיענו לעומק של 98 מ' ולאחריו 105 מ'. כאשר עברנו 108 מ', מילאתי את המאזן בגז כדי להאט ולהגיע לעצירה, על מדף נוסף ברוחב של 14 מ'. מד העומק עמד על 112 מ'. הנשימה שלי הייתה קופצנית ולא רגועה - כנראה בגלל ההליום. עמדתי מספר דקות ללא תנועה, כדי להרגיע את הנשימה ובינתיים ניצלתי את הזמן להביט סביב. הקיר לידי היה מלא באלמוגים קטנים, רכים ושבריריים. אור חלש, שחדר מבעד לגובה המים, האיר חלושות בלובנו על מדפי הריף ואלמוגיו. החול היה כה לבן, שנדמה היה כאילו הוא זוהר ומאיר סביב. מכיוון, ששום אצה לא יכולה לצמוח כה עמוק במים, החול נשאר לבן, נקי ובתולי. הנוף הזכיר לי הר זרוע שלג, המואר באור ירח מלא. חרף התחושה המוזרה וקשיי הנשימה, שמחתי מאוד בידיעה כי אני האדם הראשון אי פעם, שהגיע לכאן וראה את אשר רואות עיניי. לאחר מספר דקות חזרה נשימתי להיות סדורה ורגועה. בדקתי שנית את כל הציוד והמדים: עומק, דקומפרסיה, מחשב הצלילה, לחץ החמצן, לחץ ההליום, מערכת המיחזור, וחיישני החמצן - הכל היה תקין.
עתה, הפעלתי את המצלמה ונתתי לה להתחמם. בוב צעד לעברי ואמר משהו בקשר. הוא נשמע כמו דונלד-דאק, המדבר עם פה מלא גולות - לא הבנתי אף מילה מדבריו. הפעלתי את המיקרופון שלי ושאלתי "מה?". "בדקת את החמצן שלך?", שאל בוב. פענחתי רק חצי מדבריו, אך זה היה מספיק כדי להבין את כוונתו. "אוקיי, אוקיי", עניתי. מערכת הקשר שלנו, הייתה אבטיפוס ניסויי עם PTT - כפתור הפעלה לצורך דיבור, כמו במכשיר קשר רגיל.
בוב היה קצת לחוץ לגבי רמות החמצן שלי, משום שבצלילה הקודמת אתו, לעומק של 120 מ', קצת הזנחתי את הנושא. טעות זו גרמה לבעיה נוירולוגית במהלך 15 הדקות של הדקומפרסיה. הסימפטומים נעלמו לבסוף, לאחר שירדתי עוד 30 מ' עומק לדקומפרסיה עמוקה יותר. ביום שלמחרת, התחלתי בסדרת טיפולים בת ארבעה ימים בתוך תא לחץ. למרות שיצאתי לבסוף ללא נזק לטווח ארוך, תקרית זו פקחה את עיניי לגבי הסכנות הטמונות בצלילות עומק. ברור היה לכל הצוות, כי צלילות אלו הן ממש עד קצה גבול היכולת האנושית - אותו גבול, שאנו שואפים למתוח למקסימום.

הסרט קרוי "הרפתקה"
כאשר גרג מקגיליברי, במאי הסרטים "אברסט" ו "הים החי", ביקש מאשתי מישל וממני לעשות אתו סרט על שוניות ואלמוגים, התלהבנו מאוד מן הרעיון וקפצנו על ההזדמנות. כשגרג אמר, שהוא רוצה לקרוא לסרט "הרפתקת ריף האלמוגים", התחלתי לחשוב מה ניתן לעשות בסרט, כדי שיצדיק את כותרתו. סרטי "מקגיליברי פרימן" תמיד שואפים לאיכות הגבוהה ביותר, כך שאם הסרט קרוי "הרפתקה", עליו באמת להיות הרפתקה מאתגרת במיוחד. ואכן, הרפתקה מתקבלת, כאשר הרצון לחקור מקומות חדשים ולא מוכרים גדול יותר, מהפחד להגיע לאותם מקומות. שאלתי את עצמי: האם לאחר 35 שנות צלילה, נשאר עוד משהו בשבילי לחקור ולגלות? ומייד קפצה התשובה למוחי - כל מקום, שהוא מעל 80 מ' עומק. שאלתי השנייה הייתה: האם הרעיון, לקחת מצלמת איימקס ענקית לעומק כה רב, של 115 מ' מפחיד אותי? כאן התשובה הייתה בפירוש "כן!". המחשבה על כך הייתה מפחידה עד טירוף. לא אני ולא אף אחד מן הצוות היה אי פעם בעומק מעל 80 מ'.
לאחר שהפעלתי את מצלמת האיימקס, עקבתי אחרי ריצ'רד במורד המדרון, למקום בו הריף ממשיך ליפול אל תוך התהום. ריצ'רד הוא אגדה מהלכת בקרב צוללים טכניים ואיכטיולוגים (מומחים לתורת הדגים). בשנים האחרונות הוא חיבר בין שני הנושאים הללו באופן מוצלח וכך גילה עשרות זנים חדשים של דגים באזור זה, לו קרא "אזור הדמדומים". למעשה, גילוי זני דגים חדשים, הייתה המטרה העיקרית שלנו, בסדרה זו של צלילות עומק. ריצ'רד כבר עסק במרדף אחר דג חמקמק, עם הרשת ביד. מד העומק שלי עמד על 121 מ', וריצ'רד היה עמוק יותר - בערך 130 מ'. אין שום סיכוי בעולם, שאני אלך אחריו עמוק יותר, אמרתי בלבי, לא עם המצלמה הזו, לא עם 136 קילו ביד.
כאשר התחלתי לעלות במעלה מדרון הריף, הופיע גם ריצ'רד וטיפס אל עבר סלע ענק, שניתק מראש הריף לפני מיליוני שנים. לחנונים כמו ריצ'רד, שאוהבים דגים, היה זה גן עדן. סלע זה היה ה"אל-דורדו" של האיכטיולוגים. תוך דקות ספורות הוא תפס לפחות שישה דגים, כולם, כנראה, מזנים לא מוכרים. התמקמתי קרוב לסלע, מיקמתי את המצלמה בעמדה נוחה ועמדתי ללחוץ על כפתור ההקלטה.
היה זה רגע האמת! במקרה הטוב - באפשרותי לצלם כ-3 דקות צילום בטרם תיגמר המחסנית. לבוב היו עוד 90 שניות של צילום במצלמה שלו. במקרה הרע - המצלמות תיתקענה ואנו נישאר עם שלוש שעות דקומפרסיה ויום צילומים מבוזבז לחלוטין. בסופו של דבר, ביותר ממחצית צלילות העומק, שביצענו - 21 במספר, לפחות אחת מן המצלמות נתקעה, אם לא שתיהן. הסיבה לבעיות במצלמות היא חוסר יכולתן לתפקד בצפיפות גבוהה יותר, מ-10 אטמוספירות. כדי לקחת מצלמות לעומק של מעל 100 מ', יש להתקין להם קופסא מיוחדת - שכן הקופסאות הרגילות נמעכות לחלוטין כבר בעומק של 65 מ'. במקרה שלנו, שיפרנו את קופסאות המצלמות והתקנו בהם מערכת הזרמת גז וויסות לחץ, כך שניתן היה לווסת את לחץ הקופסאות במהלך הירידה ולשמור על תקינות המצלמות. יחסית, לפחות.

זה דג חדש!!!
לחצתי על כפתור ההקלטה ולשמחתי הרבה המצלמה החלה לצלם ללא בעיות מיוחדות. ריצ'רד כבר סימן לו מטרה: דג יפיפה, באורך של 20 ס"מ ובצבעי סגול-צהוב, שריחף בסבלנות מעל מניפת ים קטנה. ריצ'רד חיכה עם הרשת עד ששמע את רעש המצלמה, ואז נע לעבר מטרתו. מימיי לא ראיתי דג כזה יפה ומיוחד! למעשה, מעולם לא ראה אף אדם את הדג הזה, לפנינו. אנו היינו הראשונים. ריצ'רד הניף את הרשת אך פספס והדג התחמק ממנו. אולם, לרוע מזלו של הדג, הוא התחמק לכיוון מעלה במקום לרדת אל העומק ונתפס בניסיון השני. ריצ'רד התרגש מאוד, כאשר הציג את הדג לראווה בפניי ובפני המצלמה. שמעתי אותו בקשר צועק "זה דג חדש!!!, זה דג חדש!!!". אז, כאילו תוכנן הדבר בידי הבמאי, גרג, שלושה כרישי פטיש חלפו מעלינו. בטנם הלבנבנה זהרה באור פנסיהם של דייויד ומארק. הסתכלתי על בוב, שסימן לי שהוא מרוצה, עם אצבע למעלה. למרבה הפלא, גם מצלמתו צילמה ללא רבב וללא שום תקלות.
לאחר 30 דקות זמן תחתית, לקח לנו יותר משלוש שעות כדי לעלות למעלה עם חניות הדקומפרסיה. ריצ'רד ניצל את החניות כדי לשחרר ולהשוות את הלחץ בשלפוחיות השחייה של הדגים שתפס, באמצעות מחט מזרק דקה. עם קצת מזל, רוב הדגים יישארו בחיים ויבלו את שארית חייהם בנעימים, באקווריום שבמוזיאון "בישוף" בהוואי. בעומק 60 מ' פגשנו שוב את פיטר ורוב, ששחררו אותנו מעול המצלמות ומשקלן. פיטר הושיט לי מיכל אויר רגיל וחיברתי אותו למנשא. לאחר שסיימנו סידרה של עצירות עומק, המשכנו בחניית הדקומפרסיה הארוכה, עליה החליט מחשב הצלילה שלנו, מדגם VR3  ולאחריה המשכנו בעלייה איטית מאוד למים הרדודים.
שלוש שעות אחר כך צפנו והתחממנו בשמש הפיג'יאנית. פרוטוקול צלילות העומק דורש מאתנו לצוף ללא מאמץ משך רבע שעה, לאחר צלילת עומק ולפני העלייה חזרה לסירה. מישל זרקה לי מנגו, אותו קילפתי עם סכין הצלילה שלי בזמן שצפתי ונחתי. השמש ליטפה אותנו בנעימות והמנגו היה מתוק מתמיד.

הול והפן הישראלי
בסרטיו, משתמש הול בשירותיה של חברת הפקות וציוד לוגיסטי, בשם "UNDERSEA HUNTER", בבעלותם של שני ישראלים: אבי קלפפר ויוסי נאמן. חברה זו, שבמשרדיה בפלורידה, מחזיקה שתי אוניות צלילה בקוסטה ריקה.
קלפפר, (48) נשוי + 3, חובל בעל עבר צבאי ואזרחי עשיר בצלילות, מחלק את זמנו בין פלורידה, ישראל וקוסטה ריקה - כשהוא יוצא למשימות בלב ים. קלפפר וצוותו מהווים נדבך חשוב ומרכזי בכל הפרוייקטים, אותם מפיק הול - ובכללם גם הפקת הסרט "הרפתקת ריף האלמוגים".
"זה היה הפרוייקט העשירי שלי עם הווארד. אני הייתי אחראי על הלוגיסטיקה וביחד עם בטי אלמוגי, אישתו הישראלית של פיטר, חיכינו בעומק של 50 מ' עם ציוד טכני נוסף. באותו זמן יוסי נאמן, שותפי, השיט את הספינה", מספר קלפפר. לדבריו, מטרת העל בעבודתו יחד עם הול ומקגיליברי, היא לרתק ועל ידי כך לחנך את הצופים לשמירה על הטבע והימים. "זהו הדבר החשוב ביותר. כך נולד הפרוייקט הזה - שמטרתו היא לתעד את הרס ריפי האלמוגים מסביב לעולם".
"הייחוד בסרטיו של מקגיליברי הוא, שהם אינם מתמקדים בז'אנר אחד, אלא משלבים הרפתקאות ומתח עוצר נשימה עם טבע, מדע ותעודה. בסרטים אלו הול תמיד לוקח על עצמו תפקידים רבים - לעולם הוא יהיה גם הצלם, גם המפיק וגם ישחק בסרט עצמו. וכאשר מקגיליברי מביים והול משחק - התוצאה, כרגיל, עולה על כל הציפיות", אומר קלפפר.
קלפפר מתנגד להופיע בעצמו בסרטים אלו "כדי שלא יקשרו לי את הידיים", וכדי שיוכל לעבוד ולטפל באופן חופשי בנושא הלוגיסטיקה, עליו הוא אמון במסעות אלו. "עכשיו סיימנו לצלם סרט באיי קוקוס. הווארד ואני וכבר פיתחנו שיטה לעבודה משותפת - הווארד בונה את הציוד, הדרוש לו לצילום בעומק ואילו אני בונה את הלוגיסטיקה מסביב".
על הפקת הסרטים, מספר קלפפר, כי מדובר בעבודה קשה וארוכה, שיכולה לקחת אפילו עד שנה וחצי לאחר סיום הצילום. "בין צילום להפקה אנו מצלמים תכניות טלוויזיה לרשתות זרות כגון: BBC ,PBS ,NATIONAL GEOGRAPHIC ואף NHK, רשת הטלוויזיה היפנית".
בימים אלו מתקיימת תערוכת צילומי סטילס פרי מצלמתו של קלפפר, במוזיאון המדע בחיפה. בתערוכה, הנקראת "הקשת הכחול" מגוון צילומים תת-ימיים מסוגים שונים ומתקופות שונות בחייו של קלפפר. "מטרתה העיקרית של התערוכה", כך קלפפר, "לחנך את הצופים לשמור על הים ונופיו". את פועלם של הול וקלפפר ניתן לראות באתרים של השניים:  www.howardhall.com
www.underseahunter.com.

הווארד הול. האיש והאגדה
יש אומרים עליו, שהוא האסטרונאוט של האוקיאנוסים. הווארד הול החל את דרכו כצולל ספורטיבי בשנת 1994. בשנת 1996 כבר הדריך צלילה מטעם ארגון PADI, ובהמשך הדרך הקים את ביה"ס לצלילה ITA - INTERMOUNTAIN TRAINING ASSOCIATES בניו-מקסיקו. במשך עשרים השנים האחרונות, עסק הול בהדרכה והכשרת קבוצות - בין אם בבית הספר לצלילה ובין אם למען הצבא - בהדרכת טקטיקות ונשק לחיילים. הוא אף קיבל אות הצטיינות על מצוינות בשירות ובהדרכה מטעם PADI.
באחרונה סיים הול את הדוקטורט שלו, בנושא לימוד ארגוני וטכנולוגיות הדרכה. מעבר להדרכה, חיבתו הגדולה ביותר ומומחיותו של הול היא הצילום התת-ימי. הוא הקים חברת הפקות בשם HHP - HOWARD HALL PRODUCTION, שמתמחה בהפקת סרטים בכלל וסרטי איימקס בפרט בעומקים גבוהים במיוחד. לצורך כך, הול מייצר ומשפר את הציוד בעצמו ומתאים אותו לצרכיי הצילום בעומק. הוא אף משתמש בציוד צבאי בחלקו - כדי לאפשר לנו ליהנות ממראות מדהימים ונסתרים - מראות שבעומקו של האוקיאנוס.

להצטרפות לאלפי מנויי מגזין ים לחץ כאן
רק 26 ש"ח
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן