...Loading...
קבל מחיר הכי טוב שיש!

קורסי צלילה, טיולי צלילה,
ציוד צלילה, ציוד צילום תת מימי
קורסים לצילום תת מימי

השאירו פרטים ונחזור אליכם
עם הצעת מחיר!

שם:
טלפון:
הצעת מחיר ל:
דוא”ל:
הערות ובקשות מיוחדות:
...טוען...

במים עם בודהה

האי קו טהו שבמפרץ תאילנד מציע צבעוניות מדהימה, נופים עוצרי נשימה, צלילות מרתקות ותחושת חופש אין סופית, מתחת למים וגם מעליהם, אבל על שירן ולק עברו גם עוד כמה חוויות אחרות, ביניהן, מבט עין בעין עם יצור באורך שלושה מטרים והרבה מאוד שיניים 
 
שירן ולק
 
תמיד חלמתי לצלול באיים טרופיים, בין לגונות כחולות ודקלים, וכשהגיע הזמן (והכסף) להגשמה, בחרתי באיי תאילנד. בשלב זה עדיין לא ידעתי כמה מוצלחת היתה בחירתי.
קצת שיעורי בית לימדו אותי שמלבד ציוד הצלילה ושק החלומות, יספיק עוד תיק מינימלי של בגדים וזהו, לדרך. לכיוון קו טהו. תאילנד.
בדרומה של תאילנד נמצא האוקיינוס ההודי ובתוכו שוכנים מספר איים. המפורסמים ביניהם הם "קו-פיפי" ו"קו פנגן", בעיקר בגלל המסיבות הידועות ברחבי העולם, אשר מתקיימות שם מדי חודש. אך אני, שבצלילות חשקה נפשי, בחרתי להדרים ולהגיע לאי הנקרא "קו טהו" (Koh Tao). האי הוא אי קטן מאוד (3/7 ק"מ) ובו מעט מאוד תושבים. אתרי הצלילה שבו נחשבים ליפים ביותר באזור ועל האי ממוקמים כ5- מועדוני צלילה מצויינים, בהם עובדים מדריכים מכל קצוות תבל.
וכך, אחרי טיסה של תשע שעות אנחנו נוחתים בבנגקוק. העיר, העמוסה לעייפה, מציעה לנו קניות במחירים מצחיקים, צפיפות רבה ובעיקר: הרבה עשן. אחרי ששאפנו את המנה שלנו, אנחנו ממשיכים לכיוון עיירת החוף - סורה טאני (Surat Thani) .לעיירה זו ניתן להגיע ברכבת או באוטובוס (נסיעה של 12 שעות). האופציה הבזבזנית יותר, המיועדת לעצלנים שכמונו היא טיסה בת 40 דקות. מסורה טאני המשעממת אנחנו יוצאים להפלגה במעבורת, היוצאת כל בוקר לכוון האיים ועוצרת בשלוש תחנות (קו-פיפי, קו-פנגן וקו-טהו) כדי לפרוק ולהעמיס נוסעים צוהלים ומשחרי חופש.
 
הקאות, תלונות וקיטורים
הדרך במעבורת לוקחת כ- 4-5 שעות בים רגוע. לנו לא היה מזל והשייט ארך כתשע שעות של הקאות, תלונות, קיטורים ובעיקר פדיחות שלי ושל עשרות אלופי עולם בצלילה ויורדי ים מנוסים. עוד כולנו עסוקים ב"להתבכיין" ובלרחם על עצמנו, חברתי הקשוחה מתעוררת ואומרת: "חבר'ה, קצת יותר בשקט, אני מנסה לישון כאן וחוץ מזה, יש משהו לאכול?"
הסיוט חולף כלא היה בשנייה בה נגלה לעיננו האי. מין גבשושית ירוקה באמצע הים האין סופי. רק מי שחווה אוקיינוס יכול להבין כמה מלא עוצמה יכול הים להיות, לעומת האמבטיה הקטנה והנעימה שלנו, הנקראת ים תיכון (וכבודו במקומו בהחלט מונח). המחזה הנגלה לעיניים הוא מדהים ומרגש: כמויות בלתי נתפסות של עצי דקל טרופיים, היוצרים ג'ונגל טרופי, המשלב בתוכו בקתות קש (בונגלוס) יפהפיות, ולגונות שהגיעו ישר מהחלומות הכי כחולים שלכם. המראה כולו פשוט עוצר נשימה ומשכיח כל הרגשת בחילה.
בירידה מהמעבורת יחכו לך עשרות תאילנדים רעשנים וחביבים, העובדים במועדוני הצלילה הפזורים באי וכל אחד מהם יעשה את מירב המאמצים לדחוס כמה שיותר תיירים לטנדר של המועדון שלו. אני, שהגעתי עם ידע מוקדם, בחרתי במועדון שנקרא "buddha view". המועדון שוכן לחופו של המפרץ המדהים והאינטימי ביותר באי, והאמינו לי, בכולם ביקרתי. הלגונה מובלעת בין שני הרי ענק עמוסי ג'ונגל טרופי ובקתות קש מתוקות בעלות מרפסות, שיושבות ממש מעל מי המפרץ התכולים.
המועדון עצמו חדשני וברשותו מיטב הציוד העכשווי, סרטי צלילה לימודיים בכל השפות (כולל עברית) מדריכים חביבים מכל העולם, שתי סירות Speedboat חדישות והמון יחס חם. בסביבת המועדון נמצאות מסעדות מצויינות של בשרים, מאכלי ים ומאכלים תאילנדים. כן, ניתן למצוא בסביבה מכולת עמוסה וספר חצי מקצועי והכל בפרוטות. אבל, רגע, למרות התיאור העמוס, זהו חוף שקט ודל באוכלוסייה, שהעניק לנו את מיטב הפינוקים ובעיקר הרבה שלוות נפש. וכך, את הזמן עד יום הצלילות שלמחרת העברנו בבליסה מוגזמת, רביצה ואף מסאז' מקצועי על החוף. בכל ערב תמצאו במקום פאב מקומי, בצירוף מוסיקה טובה, מדורה והרבה סימפטיה.
 
מכיף לתענוג
וקודם כל, התוודות: מדריך ישראלי בשם רועי קטלן, שעובד במקום, סידר שאצא לצלילות כחלק מצוות המועדון. עובדה זו הסירה ממני את עול התשלום, אך חייבה אותי לעזור לצוות המדריכים במקרה הצורך.
בבוקר הצלילות הראשון חביבות עובדי המועדון מתגלה כבר בעודם טורחים להעיר כל אחד מהתיירים שרשומים לצלילת הבוקר בחיוך ובנועם, המתגלים עם הזמן כאופיים הקבוע. להתעורר בבוקר לתוך אותו תיאור טבע שכבר הוזכר זוהי חוויה בפני עצמה והשילוב של היחס החם, השקט והיופי עוצר הנשימה פותח את היום בצורה שאינה יכולה להוביל לשום דבר מלבד ליום מושלם.
סדר ההתרחשות: זחילה מהערסל. שתיית שייק טבעי, המוכן במקום על פי בקשתך. ארוחת בוקר זריזה והתארגנות עם ציודי הצלילה. השלמת חוסרים למי שצריך. עלייה לסירות ויציאה לדרך.
כל הצלילות מהאי יוצאות עם אוניות צלילה, המשרתות את כל המועדונים גם יחד. אוניות אלו הוסבו במיוחד לצלילות מרובות אנשים והוכנו בהם עשרות מקומות נוחים להתקנת ציוד. יש להן גגות שיזוף מרווחים, שהפכו לרחבת תדרוכים ובהם מתחלקים לקבוצות, בדרך כלל לפי השפה שבה מדברים. בין הקבוצות גם קבוצת הישראלים, אליה אהיה צמוד כשאפילו קיבלנו מדריך ועוזרת יפניים, מאוד מקצועיים, אשר היו "משופצרים" היטב לצלילה ונראו יותר כמו בובות רובוטריקים מאשר כמו צוללים.
אחרי הפלגה קצרה הגענו לאוניית הצלילה שלנו, שם פגשנו את שאר הצוללים, נציגים של הרבה מדינות שונות בעולם. וכך, בזמן השייט לכיוון אתר הנקרא ה- Twinsn שמענו סיפורי גבורה של כל עמי העולם. סיפורי הצלילות הנועזות היו אינסופיים ומוגזמים, כמובן, אך האווירה היתה פשוט נפלאה.
אתר ה- Twinsn הוא אתר אשר מעמיק עד 18 מטר ובנוי משני סלעי ענק, הניצבים מהקרקעית כלפי מעלה. בין הסלעים מפרידה רצועת אלמוגים באורך של 20 מטר. מבנה הסלעים דומה מאוד וההבדל העיקרי ביניהם הוא בגובה. הראשון בגובה 18 מטר וראשו מבצבץ בזמן שפל מעל פני הים, והשני, גובהו 10 מטר בלבד.
הגיע הזמן. התלבשתי. ארזתי את עצמי בתוך המאזן. לא שכחתי את המצלמה ועליתי על דופן האנייה. אחרי שעברתי את שני המטרים שהפרידו ביני לבין המים בקפיצה, התפשטה במהירות תחושת הקרירות הנעימה. צפתי ותוך כדי ניקוי המסכה הבטתי מסביב. מצאתי את עצמי באמצע ים מדהים בצבעו, סוג של תכול שרואים רק בסרטי הים החלומיים כשמסביבי איים טרופיים עמוסי דקלים על חופיהם הלבנים, בקיצור, חלום.
 
חלילנים, אננס וליצ'י
הווסת כבר בפה, המאזן מתרוקן והראש מתחיל לשקוע. מעולם לא נתקלתי בשקיפות כזו של ים. כל מה שעומד, או זז בסביבתך, חי או דומם, נראה כאילו הוא מודבק על מין קיר שקוף-תכול. איזו תמונה מדהימה...
את 18 המטרים עד לקרקעית ראיתי כמעט בלי בעיה והתחלתי לשקוע למטה. את הדממה העצומה שיש מתחת למים כולנו מכירים, אבל את רעש הבועות הממכר ואת עשרות סוגי הדגים שנתקלתי בהם בדרך למטה מכיר רק מי שצלל באיי תאילנד. פתאום, כל מה שהורגלת אליו בישראל נראה שונה, חוץ מפעולת הצלילה עצמה. הכל חדש וגם היצורים הדומים לאלו שראיתי בארץ נראים כאן שונים לחלוטין בצבעים ובגודל.
בעומק 18 מטר, אחרי טיול קצר על הסלע שוקק החיים, הגעתי לקרקעית. שיפרתי את האיזון וכבר אז הופתעתי לטובה כששני טריגוני ספירים פשוט רבצו להם שם בניחותא וטרחו להעלם רק כשהייתי ממש במרחק נגיעה מהם, אך לא לפני שהספקתי לצלמם.
התחלתי את דרכי מעל שרשרת האלמוגים הצפופה, בדרך ל- Twin השני, כשאני נתקל בדרכי בעשרות דגי "דקר", בגדלים עצומים, וב"חלילנים", המוכרים לכולנו מים-סוף. נדהמתי מכמות הדיונונים שרבצו בכל פינה. כשהגעתי לסלע ה- Twin השני בדקתי שוב את מד האוויר וזה רמז לי, בעדינות, שהגיע הזמן לטפס אל פני הים. התחלתי עולה לאיטי, כשלפתע חלפו על פני, במהירות מוזרה, שלושה צוללים שנראו כרוקדים ריקוד מאוד מוזר או, לחלופין, שלושה צוללים מבוהלים מאוד. הבנתי במהרה שהאפשרות השנייה היא הנכונה. הם נתקלו, כנראה, בדג בשם "Triger", "הדק" בעברית. דג זה, אשר נוהג לשכון בעיקר באזור הקרקעית, עלול להיות תוקפני ושדה ראייתו כקונוס המתרחב מלמטה למעלה. כשמזהים אותו, מומלץ להעמיק מעט ולהסתובב ב180- מעלות, עד שיוצאים משדה ראייתו. שם כבר אין סכנה. למעשה, הדג אינו ממש קטלני, אך נשיכתו (כך שמעתי) בהחלט לא נעימה. ה-"Triger" אף זכה לסימן מוסכם בין הצוללים באזור, שמתווסף לתדרוכים דרך קבע.
אחרי שנגמרה ההופעה התת-ימית הזו בשלום, עלינו אל סיפון האנייה בדרך לאתר הבא - הפלגה של כ- 15 דקות, בה הספקנו להחליף מיכלים, להתפנק בקפה מתוק ועוגיות ואננס, ליצ'י ושאר מיני פירות טרופיים (איך אפשר בלי).
 
ריקוד ואלס ושקיעה סגולה
בזמן השייט הקצר ולפני שהוטל העוגן בפעם השנייה ביום זה, הדריכו אותנו המדריכים לגבי האתר הבא ושמו "סלע בודהה". אמנם שעת הצהרים חמה ונעימה, אך המים קצת יותר גועשים, כנראה גם בגלל שיצאנו מתחומי המפרץ. למרות זאת, הראות היתה בכלל לא רעה. היה חשש קל לביטול הצלילה ואחרי התייעצות של צוות המדריכים, הוחלט לרדת למים בכל זאת, בתנאי שכל דייב-מאסטר, או מדריך, הנמצאים על הספינה, ירדו בתור מלווים לקבוצות החניכים.
הרעיון היה מקובל על כולם ואני הוצמדתי, מן הסתם, לצוות הישראלי של רועי, ידידי הטוב.
למרות שהיינו עסוקים בעיקר בלאסוף את עדר הקורסיסטים, המפרפרים בין זרם אחד למשנהו, היה קשה לפספס את המראה הנפלא: סלע ענק מזדקר מאמצע הים וראשו גבוה בהרבה מעל פני המים. צורתו של הסלע מזכירה להפליא את פסלי בודהה, היושב על כסא ענק והגלים, שמתנפצים על הסלע, נראים מתוך המים כמו מחזה יפה של שלל דגה צבעונית, שנראית כאילו היא רוקדת ואלס.
את סוף היום, לאחר החזרה לחוף, בילינו מול שקיעה מדהימה בגווני סגול, עם אוכל סוב, מדורה ואנשים נפלאים, מחוייכים ומלאי חוויות. מי שרוצה לבחור בבילוי קצת יותר רעשני וקופצני ישנם שני פאבים-דיסקוטקים באי (ה-"ac bar" וה-"וונוס") שיספקו מוסיקה עד אור הבוקר, המון אלכוהול וריקודים. כמו כן, ישנן עשר מסעדות ברחבי האי הפעילות עד השעות הקטנות של הלילה.
 
אדרנלין טהור
את בוקר היום השני העברנו כרגיל בשייקים וערסלים. היום המחכה לנו אמור להיות מסעיר במיוחד, יוצאים ל"רוקי ביי" (Rocky Bay). ה"רוקי ביי" הוא אחד המפרצונים היפהפיים של קו טהו. זהו אתר שמעמיק עד שבעה מטר והיציאה אליו היא בשנירקול מהחוף. על פני המים מזדקרים מספר סלעי ענק, עליהם עוצרים תיירים ומשתזפים. האתר כולו מרוצף בסבך אלמוגים עמוס לעייפה בעשרות סוגי דגים, שושנות ים מדהימות, עשרות דגי טריגר ועיקר העיקרים - כרישי הריף, המגיעים עד לגודל של שלושה מטרים. היינו שם, רועי ואנוכי, והצטרפו אלינו עוד שני מדריכים מהמועדון. הצוות - נחמד להפליא, מזג האוויר - מתאים בדיוק והחיפוש אחרי כרישים - אדרנלין טהור.
נכנסנו למים והתחלנו לסרוק את האזור. היו שם באמת עשרות דגים מעניינים, סרטנים גדולים ומוזרים, אך עיקר העיקרים: כרישים - לא ראינו. אתרי שעתיים של חרישה התחיל להיות קריר והרגלים כאבו. קצת מאוכזבים, החלטנו לחזור לחוף. "הסבירות למצוא כרישים גבוהה יותר לקראת הערב", הסביר לי רועי כשהיינו זרוקים על החוף, מתנשפים, ואני כבר התחלתי להתרגש מחדש.
בפעם השניה שנכנסנו אחר הצהרים נשארנו בצוות רק רועי ואני. הפעם, אחרי שעה וחצי במים וקילומטרים שהשארנו מאחורינו, החלטנו לוותר. היינו כבר רחוקים מאוד מהחוף והתחלנו לחזור, כשלפתע אחז רועי בזרועי בחוזקה וכשכולו אחוז התרגשות, הצביע לכוון מסויים. הספקתי עוד לראות במרחק זנב מוכר מתרחק במהירות. הסתכלתי על רועי וקיבלתי אישור שלא דמיינתי, הדם התחיל להאיץ בתוך הוורידים והאדרנלין, שנאלץ להתאפק כל היום התחיל לזרום. שחינו לכיוון, משתדלים לשמור על השקט, המצלמה מוכנה, אנחנו דרוכים והלב דופק כמו תוף שמודיע: הם כאן. הכרישים בסביבה.
היתה זו מלחמה של סבלנות מול השמש השוקעת, האור הנעלם, המרחבים האינסופיים וכוון החיפוש הכללי מדי. עוד חצי שעה של חיפושים גרמה לנו להתייאש לגמרי להיום. היינו כבר רחוקים מדי מהחוף והשמש עמדה לשקוע. הסתובבנו כדי לחזור ו... הלב נעצר! האדרנלין קצף בגופי בטירוף וניתן לומר שהייתי משותק לגמרי לכמה שניות. מולי עמד, או יותר נכון ריחף, כריש גדול מאוד ופשוט נעץ בי מבט. אחר-כך התחיל להקיף אותנו בשחייה איטית ובוחנת. הרגשתי שאיני מסוגל לזוז. בראש התחלתי לחשב עד כמה אנחנו רחוקים מהחוף ומאוד קיוויתי שהכריש, על שלושת המטרים שלו, יודע שהוא כריש ריף ושהוא אמור להיות לא מזיק. הסתכלתי על רועי וגם הוא היה די בשוק. בשבילו זו לא הפגישה הראשונה עם כרישי הריף, אך גורם ההפתעה היה חזק. פשוט לא היינו מוכנים. הכריש המשיך לרחף מסביבנו. הוא היה פשוט עצום. הרבה יותר גדול ממה שציפיתי. במצלמה, לצערי הרב, נזכרתי מאוחר מדי, הכריש סיים לבחון אותנו ונעלם תוך שניות בתנועות חזקות...
אמנם אני לא הראשון שנתקל בכריש, אך זו בהחלט הפעם הראשונה בשבילי. אשקר אם אגיד ששחיתי ברוגע לחוף. עמוסי התרגשות, מיהרנו לצאת מהמים ואני אישית שמחתי מאוד להגיע לחוף. נזרקנו על החול ופרצנו בצחוק משחרר. את עצמת החוויה אזכור בוודאי כל חיי. יש משהו קצת מטורף בלפגוש כריש (לפחות בפעם הראשונה), ממש כמו ההרגשה אחרי בנג'י.
רועי ואני ישבנו על החוף עם התרגשות מהולה באושר בלב. השמש שקעה לה לאיטה וצבעה ענני נוצה בסגול וכתום ואיתה נעלם גם היום הנפלא הזה. ומחר, מחר ממשיכים הלאה, לעוד מקומות מופלאים בהם אני מקווה שנמצא עוד חופים קסומים ואנשים נפלאים של אמצע הדרך.